מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
בפרק הקודם: אני וע' מחליטים להקים קבוצת משוררים צעירים.
זמן ההתארגנות שנדרש ל'קסת' היה קצר במידה מפתיעה. תוך פחות מחודשיים כבר נוצרה קבוצה, היה שם והיה קונספט כללי. הבעיה הראשונה שהיה עלינו לפתור היתה גיאוגרפית: ע' גר בת"א ואני בחיפה, והמשוררים שאספנו התחלקו די שווה בשווה בין הערים. הפתרון היה להקים קבוצה דו-ראשית – עם ענף בת"א וענף בחיפה – כאשר כל אחד מהענפים נפגש בנפרד מדי שלושה שבועות עד חודש. כדי לשמור על גיבוש, קבענו שמדי חודשיים-שלושה נערוך מפגש מרוכז של סוף שבוע בביתו של אחד המשתתפים, שם תיווצר היכרות בין הענפים.
במקור רצינו שהקבוצה תעבוד בשתי חזיתות – הן פנימה (כלומר, תעזור לחבריה לכתוב שירה טובה יותר) והן החוצה (כלומר, תעזור לחבריה לפרסם את יצירתם ו'לצאת החוצה). באופן טבעי התחלנו בעבודה פנימה, בעיקר באמצעות פגישות עריכה. עסקנו במשוב הדדי על יצירות של המשתתפים, תוך ניסיון לעסוק בשירים בצורה מקצועית ולא רגשית.
מתוך העבודה צמחה אחת הבעיות הגדולות של 'קסת': מכיוון שניסינו לגבש קבוצה במהירות, היו פערים גדולים ברמת המוכנות של המשתתפים. בעוד כמה מהם כבר עברו סדנאות כתיבה, פרסמו בכתבי עת או עבדו על שירים בכל מיני דרכים, היו אחרים שזו היתה הפעם הראשונה ששמעו משוב מקצועי על שיר. הראשונים אצו לעבור יחסית מהר את שלבי הגיבוש והאיסוף ולעשות את מה שהתכנסנו עבורו – לפרוץ החוצה, בדמות כתב-עת או אנתולוגיה – ואילו האחרונים העדיפו לקחת את הדברים לאט יותר, ללמוד עוד ולהתפתח.
הקבוצה סבלה גם מאי-יציבות מרגיזה: אם בגלל חילוקי דעות פואטיים ואם בגלל חוסר יכולת למעורבות, איבדנו פעם אחר פעם חברים; במקביל צירפנו חדשים, הן מתוך רצון שהפגישות יהיו יותר מוצלחות (זה לא כיף לעשות פגישת עריכה בשלושה) והן מעצם העובדה ששחברי הקבוצה המשיכו להיתקל במשוררים מוכשרים ומעניינים. אלא שצירוף חברים חדשים לקבוצה מגובשת הוא תמיד עניין בעייתי, בפרט כשמדובר על משוררים אינדיבידואליסטיים; כל הליך כזה דרש תקופה של התאקלמות, שדחתה עוד יותר את היציאה לעולם ועצבנה את החברים הוותיקים.
בשלב מסוים עברתי לגור בתל-אביב ועזבתי את הקבוצה החיפאית; היא החזיקה מעמד עוד כשנה, אבל בשלב מסוים התפוררה ו'קסת' נשארה תל-אביבית בלבד. את סופי השבוע החלפנו ב'חמשישים' – מפגשים שנמשכו מחמישי בערב עד שישי בצהריים – ובנוסף לעריכה ולמשוב העברנו גם סדנאות שונות (כתיבה, תרגום, מוסיקה ובכלל; כל פעם מישהו היה אמור להכין סדנא בתחום התמחותו).
הקבוצה התייצבה בשלב מסוים, אבל אז נתקלה בבעיה חמורה יותר, והיא הקשרים האישיים שנוצרו בין החברים. כמה מאתנו היו בקשרים חברתיים עוד לפני שהקבוצה הוקמה, ואחרים יצרו קשרים כאלה בתוך הקבוצה, או הצליחו לצרף לקבוצה חברים. כתוצאה, חלק ניכר מהחברים היו בקשר חברתי זה עם זה (ואף נוצרו מספר קשרים רומנטיים בתוך הקבוצה), מה שגרם לניכור בקרב חחברים בקבוצה שהיו פחות מגובשים חברתית עם השאר; בנוסף, ויכוחים פואטיים בתוך הקבוצה הידרדרו לוויכוחים אישיים והאווירה הלכה ונעכרה.
מה שלא קרה לאורך כל הזמן הזה היה שלב ה'יציאה החוצה'. בתקופה מסוימת היתה תוכנית להוציא אנתולוגיה, אבל מי שהיתה אמורה לערוך אותה (חברת הקבוצה החיפאית) פרשה בשלב מסוים מחוסר עניין. בקיץ 2001 הגעתי למסקנה שאין לי כוח להשקיע יותר בכל העניין הזה, והודעתי על פרישתי; מאחר שהקבוצה כבר די הצטמצמה בשלב הזה, וחברה נוספת הודיעה על פרישה מיד אחרי, זה סימן למעשה את מותה של הקבוצה. האירוע ה'חיצוני' היחיד שיזמה 'קסת' היה ערב שירה 'פוסט מורטם' שארגנו מספר חודשים אח"כ ע' וחברתו החדשה בבית הקפה 'תיאו' של אילן שיינפלד. הערב, אגב, זכה להצלחה, אבל הקבוצה לא הוקמה מחדש, ואני גמלתי בלבי לא להתעסק בעניין כפוי-הטובה הזה של קבוצות משוררים. עד הפעם הבאה.
{{המשך יבוא}}
מה זה עניין "כפוי טובה"?
או שאתה מאמין במה שאתה עושה,או שאתה עושה "נדבה", ואז העניין הופך לכפוי טובה. בכל אופן, אני לא רואה איך יוצרים מקימים קבוצה, למרות שזה נראה לי כייף לא נורמאלי להיות עם חברים כותבים ביחסים כאלה.
משוררים ויוצרים צריכים להיות אינדבידואליסטים כי את היצירה הם מוצאים מהבפנוכו של האימאימא שלהם.
אז מישהו אחר יכול מקסימום להציע הצעת עריכה, אם הוא מנוסה יותר, אבל אם הוא לא מקבל גם תמורה כלשהי, הוא אכן יחוש שהוא במערכת כפויית טובה.
רק אולי בסדנאות בהם משלמים כמו בהליקון, או שממומנים על ידי גוף כלשהו, יתכן המצב הנ"ל.
ועוד משהו, עוד לא הבנתי מדוע היית כמעט אוונגרד, עוד לא נגעת בנקודה הזאת. כי קבוצות שירה יש, אבל איך תכננת לעשות שירת אוונגרד? מה זו בכלל שירת אוונגרד.
וואו, שאלת הרבה שאלות, אנסה לענות עליהן לפי הסדר.
לגבי העניין הכפוי טובה: כעיקרון, את התחושה הזו הרגשתי רק לקראת הסוף. כשמקימים קבוצה, באופן טבעי זה דורש השקעה, אבל ההנחה היא שכולם משקיעים באותה מידה, ומקבלים באותה מידה – ואז בעצם כולם מרוויחים. חשתי כך בהתחלה, אבל איכשהו לקראת הסוף נפל עלי יותר ויותר הארגון של הקבוצה וההתעסקות בוויכוחים הפנימיים, לצד הבאת סדנאות מעניינות ורעיונות מעניינים (שזה בא באופן טבעי יותר ממני, בהיותי יותר מנוסה בסנדאות וכד").
שנית, ברור שמשוררים ויוצרים צריכים להיות אינדיביאוליסטיים ולא נראה לי שאף קבוצה שנפגשת פעם בחודש תשנה את זה. אבל אני לא חושב שהם חייבים בהכרח להיות בודדים לגמרי, ואינטרקציה הדדית – אם בקבוצה מאורגנת ואם במשהו פחות מובהק (למשל "בננות בלוגס") – היא אלמנט חשוב ביצירה ובהתמודדות עם העולם.
שלישית, אני מסכים (והבהרתי גם במאמר) שעבודה קבוצתית כזו יכולה להיות יעילה רק אם המשוררים מרגישים שהם בערך באותה "רמה" (איך שנקרא לזה), כלומר שכל אחד מהם יכול להרוויח משהו מהערות עריכה של האחרים.
רביעית, לגבי הכותרת. הכותרת היא קצת צינית, ומתייחסת בעיקר למה שכתבתי בפרק הקודם. היום יש המון קבוצות "צעירות" ו"אוונגרדיות", שאני חש שהדבר היחידי בהן שצעיר ואוונגרדי זה עצם העובדה שהן פועלות כקבוצות, מוציאות כתבי עת ומארגנות אירועים, בלי להיתמך ע"י ממסד כלשהן [*]. מנקודת המבט הזו, אם "קסת" היתה יוצאת החוצה היא היתה אוטומטית נחשבת לאחת מאותן קבוצות, והיה נוצר דיון על השירה של "קסת" (כמו על שירת "מעיין" וכו") – ואנחנו היינו האוונגרד. למעשה, מאחר שאוונגרד הוא חלוץ שהולך לפני המחנה, אנחנו היינו אפילו יותר אוונגרד, כי היינו שם קודם… (-:
לגבי מהו אוונגרד אמיתי, לטעמי אפשר לראות את זה רק ברטרוספקט. מי שהקדים את זמנו, שהביא בזמן מסוים משהו שהפך לבסיס מאוחר יותר, יכול להיחשב (בראייה לאחור) כאוונגארד; להכריז על עצמך בזמן אמיתי כאוונגארד זה נראה לי סוג של סתירה פנימית (כי מי יודע אם המחנה אכן יבוא אחרייך).
[*] גם זה לא מדויק אבל לא ניכנס לזה.
מעניין איך ניתן לייצר שירה אוונגרדית שתתפוס. פעם קראתי ספר של מישהו ששכחתי את שמו, נדמה לי שלספר קראו "טיפוגארה". ספר שירה שבנוי מביטויים לא קשורים, זה לא תפס אותי, כי אם אין קשר בין המילים אין משמעות, ואם אין משמעות אין עניין.
אני מתכוונת להרים סדרת ערבי שירה חברתיים החל מהקיץ, זה יהפוך אותי לקבוצה? אני לא רוצה להיות קבוצה של אף אחד. אבל אני כן רוצה חברים משוררים לעשות איתם דברים, במיוחד באספקט החברתי, וזה אני מתחילה להרגיש שמצאתי. זה כייף נורא.
לא חושב שזה יהפוך אותך לקבוצה, אולי לארגנת ערבים (זה שני דברים שונים). לא רוצה קבוצה, לא צריך… (-:
מי זה ע", ולמה הוא בעילום שם?
כמו שהסברתי בפרק הקודם: ע" הוא משורר צעיר, שכיום כבר איני בקשר עמו. מאחר שאין ביכולתי לשאול אותו האם הוא מעוניין בפרסום האירועים הללו בשמו המלא, קיצרתי את השם.
ע" זה כנראה עודד כרמלי המשורר ה"דגול"
ממש ממש לא. קודם כל, כרמלי היה אז בן 15; שנית, אני והוא מעולם לא נפגשנו.
ושלישית אתה לא רוצה להסתבך עם הליקון.
אוי, נו.
כפי שאמרתי, ע" היה בחור בן 21, יליד 1978, מבוגר מכרמלי בכמה שנים.
אתה סתם מקשקש.
יש הרבה קסם פריזאי, בוהמייני, כסיתי בסלונים ספרותיים כאלה.
נדמה לי שתמיד היו קבוצות כאלה, אבל לאו דווקא ממוסדות ומנוהלות.
אולי סביב בתי קפה מסוימים או כתבי עת (היום אתרים?) או חבורות חברים טבעיות.
תקופה מסוימת יזמתי פורום כזה עם כמה כותבים, אבל למרות שהיה מענג ומפרה, גווע די מהר. לא היה לנו דרייב מספיק למשוך את זה.
אגב, אפילו שזה היה פורום קטנטן, קשר רומנטי התהווה בו.
זו כנראה מחלה קבועה של קבוצות יוצרים. כטריילר לפרק הבא, אפשר לציין שגם בקבוצה השנייה שניסיתי להקים התהוו קשרים רומנטיים.
אהבה זו מחלה?
זה דווקא נראה לי נחמד נורא קשרים רומנטים בין משוררים, או פרחי משוררים. אם לא יצאת משורר, לפחות יצא לך משהו מהמאמץ.
אם כי משוררים זה עם נרקיסיסטי ואני חייבת להודות שרומן עם משורר, זה עסק סיזיפי.
ואל תתעצבן מכל הקנטרנים, אם לא תהיה להם עבודה מי ישלם להם משכורת?
"מחלה" במובן שהם פוגעים בתפקוד הקבוצה ומקשים על ניהולה. כשלעצמם כמובן יש בהם הרבה יתרונות (-:
אני מחכה לפרק הבא בכיליון עיניים. את הזוית של ע" אני מכירה היטב, וגם את של החברה-של, אבל את שלך בעצם אף פעם לא שמעתי מהתחלה עד הסוף.
החמשישים היו כיפיים, האוכל היה טובה, השירה הלכה והשתפרה. לערב האחרון והיחידי, ככל הידוע לי, הכותרת "פוסט מורטם" היתה מצויינת, גם בדיעבד.
אחרי מות קדושים אמור, לא רונן?
אני הייתי אז על תקן "החברה של". מוזר איך דברים משתנים 🙂