רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006.
רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.
שחר, אני בהחלט חש לאחרונה כמתנפץ סדרתי: העיסוק שלי ברגע הזה שבו משהו מתנפץ הולך ונעשה אובססיבי. יש שני שירים בנושא בספר שלי ועכשיו עוד שניים חדשים (זה וההוא על השכן) כאן בבלוג. אני חושב שהעניין שלי נובע מאיזו פליאה גדולה: איפה נמצאת ההתנפצות כשהזכוכית עדיין שלמה? כאילו כל הזמן מאוזן על הסף, על סף פיצוץ/ניפוץ/התנפצות. לפעמים זה נכון (נניח אם חיים בברלין ב-1939) ולפעמים זו רק התחושה הזו והיא חולפת; אבל איך אפשר לדעת?
רונן, אין לי מושג אם זה טרי, ואם כן – לא אוסיף דבר בנושא כרגע. השמש זורחת אחרי הסערה. והשירים כנראה גם בעיצומה. השיר חזק.
הייתי בוחן את האפשרות להחליף בין שתי השורות הפותחות (כך הבום יוצר מתח, והחלונות אינם התשובה היחידה לפשרו).
טרי טרי מהבוקר, ולכן בהחלט אשמח לדון בו – אבל הייתי רוצה לקחת מרחק נשימה של יום-יומיים. ההצעה שלך נראית במבט ראשון נכונה לי, אבל אני רוצה עוד לחשוב עליה.
זו מין משמעת, שאפשרית רק כשהחלטת בהחלט לוותר על האש הזאת, על דובשה עם עוקצה, על הצידוקים והסיבות. והמשמעת היא לא קלה אבל פשוטה: להתבונן לרגע בדחף כשהוא עולה, אבל בשום אופן לא להישמע לו ולא להזין אותו בתשומת לב.
בהתחלה אולי הוא ינצח אפילו שמונה מעשר פעמים, אבל אחר כך שבע, שש, חמש ופתאום אפס.
"אני חווה התמוטטות נפשית"-זה נשמע כאילו זה נכתב מתוך עין סערה. "בעוד יום יומיים" שבתגובות שלך נשמע לי כאילו הקצבת לעצמך זמן מוגדר לחוויה ,שלאחריה תתחבר שוב לעצמך. מהיותי מעט דאגנית וקוראת של כתיבתך , אם תרצה אוזן או פה אני כאן.
החוויה חלפה כמו שבאה (או למעשה: נשארה כתמיד, אבל נסוגה במהירות אל מתחת לפני השטח). ה"יום יומיים" לא קשור לחוויה אלא לעריכה – לרצון לתת לשיר ספייס לפני שאני ניגש לקרביו.
מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
איזה יופי רונן. אני מאוד הזדהה. כרגיל.
רונן שיר יפה, אהבתי והזכיר לי את קולו חורץ הזכוכיות מ"תוף הפח" של גינטר גראס.
רונן, אני מחזק את ידיך.
באחוות מתנפצים סדרתיים.
בכל אהבה צריך לטרוק דלת לפחות פעם אחת.
ומעכשיו – גם חלון.
שחר, אני בהחלט חש לאחרונה כמתנפץ סדרתי: העיסוק שלי ברגע הזה שבו משהו מתנפץ הולך ונעשה אובססיבי. יש שני שירים בנושא בספר שלי ועכשיו עוד שניים חדשים (זה וההוא על השכן) כאן בבלוג. אני חושב שהעניין שלי נובע מאיזו פליאה גדולה: איפה נמצאת ההתנפצות כשהזכוכית עדיין שלמה? כאילו כל הזמן מאוזן על הסף, על סף פיצוץ/ניפוץ/התנפצות. לפעמים זה נכון (נניח אם חיים בברלין ב-1939) ולפעמים זו רק התחושה הזו והיא חולפת; אבל איך אפשר לדעת?
אכן, יש בזה משהו… בעקבות המאבקים עם השכן אני עוסק הרבה עכשיו בשאלת הרעש והשקט בתרבות הגרמנית.
רונן, אין לי מושג אם זה טרי, ואם כן – לא אוסיף דבר בנושא כרגע. השמש זורחת אחרי הסערה. והשירים כנראה גם בעיצומה. השיר חזק.
הייתי בוחן את האפשרות להחליף בין שתי השורות הפותחות (כך הבום יוצר מתח, והחלונות אינם התשובה היחידה לפשרו).
טרי טרי מהבוקר, ולכן בהחלט אשמח לדון בו – אבל הייתי רוצה לקחת מרחק נשימה של יום-יומיים. ההצעה שלך נראית במבט ראשון נכונה לי, אבל אני רוצה עוד לחשוב עליה.
נלחץ ונשלח. אז הנה שוב התגובה.
בתוך השקט אתה חווה בום, אבל אחרי הבום חוזר השקט.
אז מאחלת לך, שתהיה אחרי הבום הנפשי, כמה שיותר מהר.
זה יותר מסובך, כי יש מקום שבו אתה מייחל לבום.
רונן, זה המקום שצריך לבטל לו את כפתור ההפעלה. צריך היכרות עם האפשרות שאת הגבהים אפשר להפיק גם לא מהתהומות.
לא קל, אבל הרגל הופך טבע – גם הרגל אחר.
יש הרבה אמת במה שאתה אומר, לפחות מבחינת התפקוד היומיומי; אבל גם יצירת הרגלים אחרים באה לפעמים מתוך מודעות לדחף הזה, לייחול-התנפצות הזה, ועיסוק בו.
זו מין משמעת, שאפשרית רק כשהחלטת בהחלט לוותר על האש הזאת, על דובשה עם עוקצה, על הצידוקים והסיבות. והמשמעת היא לא קלה אבל פשוטה: להתבונן לרגע בדחף כשהוא עולה, אבל בשום אופן לא להישמע לו ולא להזין אותו בתשומת לב.
בהתחלה אולי הוא ינצח אפילו שמונה מעשר פעמים, אבל אחר כך שבע, שש, חמש ופתאום אפס.
שיר חזק מאד- כמו ברק בשמים
רונן, היטבת לתאר.
(אחת קטנה – הייתי מורידה את ה"גדול" מה"בום". הבום מכיל אותו בהיותו בום, אבל זו אני…)
זה נשמע מעניין, אבל גם על זה אחשוב מחר-מחרתיים. כמו שאמרתי לאמיר, זה עוד טרי מדי לעריכה.
"אני חווה התמוטטות נפשית"-זה נשמע כאילו זה נכתב מתוך עין סערה. "בעוד יום יומיים" שבתגובות שלך נשמע לי כאילו הקצבת לעצמך זמן מוגדר לחוויה ,שלאחריה תתחבר שוב לעצמך. מהיותי מעט דאגנית וקוראת של כתיבתך , אם תרצה אוזן או פה אני כאן.
החוויה חלפה כמו שבאה (או למעשה: נשארה כתמיד, אבל נסוגה במהירות אל מתחת לפני השטח). ה"יום יומיים" לא קשור לחוויה אלא לעריכה – לרצון לתת לשיר ספייס לפני שאני ניגש לקרביו.
מלא עוצמה!
מעורר הזדהות עמוקה, כתוב מצוין.