האהבה חזקה מ

בעקבות "האדם הנכון", עוד סיפור ישן (אפילו יותר ישן ממנו) שמעניין אותי לדעת איך שרד את השנים.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

האהבה חזקה מ

היא נגעה בי בתשוקה.

אולי זה לא ברור איך מגע יכול להתפרש כאלימות, עדינות, תמיכה או תשוקה, ועדיין להיות אותו מגע.  קשה במיוחד להבין איך זה כשהמגע הוא לא פיזי, במובן הרגיל, כבר כמה שנים.  שהוא אינו מגע בעצם אלא שילוב של צמרמורות עדינות ועקצוצים קצרים בכפות הידיים שמצטרפים יחד למגע שלה, להרגשה שהיא שוב כאן, אתי.

–         "ליאת", טוויתי את המלים באצבעותיי, "את מקדימה קצת היום."

–         "הדרך שלך להגיד לי שאתה מופתע, אני מניחה."

לא היה לי קשה לתרגמם את העקצוץ המשועשע קלות שהגישה לי, מעין רפרוף אצבעות על גופו של האהוב, כזה שכבר אינו מדגדג אבל מזכיר בעדינות את תחושות הדגדוג מהעבר.

–         "ליאת…."

 התפנקתי לכמה שניות בתחושת הזיהוי המוכרת, בחילופי הדברים הקצרים שהיו מעין וריאציה על הטקסט הרגיל, עד שהיא לחשה לי שוב.

–         "תבוא." 

עצמתי את עיני ואטמתי את עצמי לעולם, פותח את השער האחורי של המוח ומאפשר לה להיכנס אלי.  כרגיל, התמלאתי בה עד אובדן.  כרגיל, התמזגנו אחד בשני, קרובים כל-כך לשלמות.

והיה גם עוד דבר, לא לגמרי רגיל, שהטריד את מנוחתה.

 

האיש השחור הקטן דפק על הדלת הסודית ולחש את הסיסמה.

הוא שוב נכנס לתוכי, יש לו קוד מיוחד שלא הצלחתי עדיין לפענח. הוא תמיד ידע את הדרך, איכשהו.  הנה הוא עכשיו, הרגשתי, הנה הוא בחדר הבקרה הראשי, מסיט שעון, בודק את מצבי.  הנה הוא עכשיו – בתוכי.

 

עברו שלוש שנים מאז.  שלוש שנים שאין לי חברה אמיתית.  כולם שאלו, הציעו הצעות, שידכו שידוכים.  אפילו אימא ניסתה פעם אחת.  אבל לי היה ברור, כבר מההתחלה, שלא תהיה אף אחת אחרת. 

גם אם ליאת לא הייתה באה אלי בלילות.  גם אז לא הייתי מוותר עליה.  לא כעסתי עליה גם כשהיא סיפרה לי איך הפרה את ההסכם שלנו.  ידעתי שהיא שיקרה לי, שהבטיחה ולא קיימה, אבל שום דבר לא השתנה.  היא עדיין הייתה ליאת שלי.  האדם היחיד שאתו יכולתי לדבר אי-פעם. 

וכשגיליתי שאני עדיין יכול לדבר אתה, הדבר היחיד שרציתי היה להמשיך ולדבר.  כל הלילה.  כל הלילות.

 

בפעם הראשונה פגשתי את האיש השחור מייד אחרי שקפצתי.  הוא משך אותי למטה ולא נתן לי לתפוס את הקצה של המרפסת.  כל הזמן, כשכאב לי, הוא ריחף בסביבה ונתן לי קצת מעצמו. כל נגיעה הותירה סימני חריכה עמוקים.  גם כשברחתי ממנו הוא רדף אחרי, דרך כל מערבולות האור, עד לכאן.  גם כשמצאתי את המקום שלי, עמוק באפור הדומם, הוא היה שם, מאחורי, מסביבי, מחכה לרגע שאנוח ואנשום כדי שיוכל לחדור, למצוא לעצמו מדרך רגל ולהיכנס לי לנשמה. 

 

הבגרויות כבר התקרבו, מאיימות, אבל ידעתי שליאת תעזור לי. היא תמיד הייתה טובה באנגלית. בתקשורת שלנו לא הייתה שום שפה, רק תחושה.  התמכרתי לתחושה, לשאלות ולתשובות שהעברנו בינינו בלי לדבר. 

התמכרתי, נכנסתי עמוק יותר ויותר.  הלכתי אחרי תחושה אחת, מצמררת, תחושה כאילו משהו או מישהו מסתיר ממני דברים.  ניסיתי לחשוב אבל בתוך ההתמזגות זה היה קשה.  ליאת לא יכולה לשקר, ניסיתי להשתכנע, זה רק משהו קטן ומציק.  ניסיתי לא לזכור את ההבטחה שלה, שהיא לא תנסה יותר להרוג את עצמה, שהיא תילחם.  אנחנו ננצח, לחשתי לעצמי, אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים. 

 

כשסיפרתי לרפי הוא היה בהלם.  רצה לדעת למה לא סיפרתי לו.  לא יכולתי להיכנס לכל הסיפור המופתל, לבחירה שעשיתי בשניות הראשונות.  ניסיתי להסביר לו שגם כאן, בצד הזה, אין חופש.  שיש חובות שצריך לשלם.  הוא לא רצה להבין שגם כאן ממשיכים לשחק את המשחק.  הראיתי לו את כל מה שהיה מותר, ואז השארתי את המפתח במנעול בשביל האיש השחור הקטן.  אין פה דמעות ואני לא יכולה לבכות.  אין פה זמן.

 

אתמול בערב דיברתי בפעם האחרונה עם ליאת.  זה היה קשה מתמיד, עשרות טיפות אפלות מחקו מלים שלמות, טשטשו את האהבה והפכו אותה לרקע בלבד.  היא אמרה שאם איכפת לי מהאנשים שסביבי כדאי שאני והיא לא ניפגש יותר.  לא נדבר.  אני התמלאתי בהלה. 

–         "מה פתאום לא נדבר," נגעתי בה, "איכפת לי רק ממך, לא מאף אחד אחר."

–         "לא," היא ענתה לי, "אתה יכול עוד לצאת מזה."

 לא הקשבתי לה.  לא רציתי להקשיב.  כשהתאהבנו, לפני ארבע שנים, הבטחנו תמיד להקשיב אחד לשני.  ניתקתי את עצמי מהמגע המעקצץ, המסתורי, כי לא יכולתי לעמוד יותר במלים שהגיעו אלי דרכו.  נשארתי לבד, ישן ובוכה לסירוגין, בשעות שנותרו עד הזריחה. 

 

לקראת הצוהריים קמתי מהספה ויצאתי החוצה.  שמש עמדה באמצע השמיים, מבעירה ומייבשת את גופי. הייתי מפרש דק לרוח שהגיעה מהצפון, רוח קרירה, לחה, שהביאה ריח של גשם מהים. האדמה ליחכה את רגלי דרך מדרכת האספלט, לוכדת את אצבעות רגלי במבוך של שורשי עצים. 

ליאת צדקה.  ברחוב עברה מכונית ובה נערה יפה, בערך בגילי, שחייכה אלי ואני אליה.  בבית חיכו לי טפסי בחינות הבגרות משנים קודמות.  חשבתי על גבינת קוטג" ועגבניות וקלטתי כמה אני רעב.

 

הסתכלתי מסביב, לאט לאט, מנער מעל נעלי אבק. בשום מקום, בשום מקום בכלל, לא הצלחתי לראות אף איש שחור קטן.  אף אחד.