מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
טקסט פרוטו-שירי, חדש.
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
מחושים
מסך
כמה זמן אפשר לבהות. העיניים נמחקות.
קריאה. פענוח. כך כך הרבה שלבים.
שלוש מאות מיליארד אותיות חסרות משקל.
אוזניות
מתחבר לצלילים
רוצה לתרגם אליהם את השקט
שאחרי השיר
תמיד יש עוד שיר
כיסא
הריח לא יורד
אולי זה החום
אולי זה במוח
קפה
אין טעם
עובר עם הלשון על השיניים
עוד כוס פירושה עוד מציאות עוד אֵינרִיק
מקלדת
מגשש
נוגע
משקר
וואו, חזק ה"מקלדת". והשורה הזו גם כן מעוררת בי הרבה מחשבה:
עוד כוס פירושה עוד מציאות עוד אֵינרִיק
כן, זה חלק מתפקידו של הקפה, כנראה מתמיד, לכותבים וללא-כותבים (וכמובן, גם יותר מזה, אבל אותיר את הקוראים למחשבותיהם).
אוי רונן איזה יופי. מחושים וחשים דרך כל חמשת החושים. שיר מחשב , מלאכת מחשבת, (בגלל רוח החרוזים שנחה עלי אוסיף: שמאוד אותם אוהבת).
:0)
יש בטקסט שורות יפות, כמו שציינו המגיבות לפני.. אבל אני, כשלעצמי, לא מרגישה מספיק עומק ו/או עניין כקוראת. יש תחושה של גרוד פני השטח. חסרה צלילה, מסויימת, פנימה מעבר לתיאור של אדם מול גולם/ מחשב..
ענבל, לדעתי זה שיר שבדיוק משקף את הזומביות, שמפעיל בנו המחשב. (שימוש בחמשת החושים זאת מחמאה למחשב). התבוננות פנימה עמוק מול הגולם, זה אולי, אם היה סכוי שהגולם הזה יהפוך לפרפר. לעומת זאת, לכותב כבר יש מחושים ונדמה לי מהשיר, שהוא רגע לפני המעוף. או שהוא יפרוש כנף ויעוף מהמחשב או שיעיף את המחשב.
:0)
לסיגל ולענבל – זה אכן שיר-זומבי, כזה שמנסה לתקשר את חוסר התקשורת (פרדוקסלי, כמו לתרגם שקט לצלילים). אולם, עם זאת, הוא גם שיר בעבודה, וזו העבודה שלי להעביר את מהותו (שבתוך העולם הפנימי שלי היא דווקא מאוד עמוקה) לכמה שיותר קוראים וקוראות (ובפרט זה גם לענבל) ומכאן – גם צריך כנראה לשפר אותו.
(-:
אינספק שהמקלדת לוקחת פה בגדול.
טקסטים שקוראים למדיטציה רצינית.
כלומר תובעניים לכותב: לדבר בקיצור על רגעים אינסופיים.
ללא ספק תובעני לכותב, וזו הסיבה שאני עוד מתכוון לנסות לחדדם יותר. נקודה מעניינת היא הקשר בין הניתוק (שמשרה המחשב) לאיזה חיבור שהמדיטציה טוענת לפחות שהיא מעניקה.
אוי רונן איפוא השירים שהפלאת לשרר בחוכמתך כה רבה. הזוכר אתה בכלל את ספר השירים ההוא של תיכון קרית חיים.
מנקודת מבטי לא כתבת מאום מאז.
כל כך חבל.
הממ… רמז ראשוני לזהותו של הטרול העיקש…
אין כמו התיכון לזכרונות מרים.
אוהבת. מחודד. מדוייק
יפה תיארת את הבוץ שכולנו תקועים בו עמוק!
תודה אומי ואיריס. אני מקווה שלא כולם באותו בוץ, הניתוק הזה הוא ממש לא מקום נעים להיות בו.
אוהבת את השירים, בעיקר האחרון, מיטב השיר כזבו
חיים שהם קפה בוץ. אהבתי את הדרך שלך לפרק את החוויה הכתיבתית, עם הכלים האלה שלנו. משהו מאוד משרדי/חושני. צירוף חזק.
תודה יעל. קפה בוץ זה דווקא לא כוס התה שלי, אבל כן, זו בהחלט החוויה הכתיבתית שלי. כבר לא דף, עט, שולחן (כבר כמה שנים טובות לא).