בננות - בלוגים / / האינטלקטואל ואיש הרנסאנס בעידן גוגל
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

האינטלקטואל ואיש הרנסאנס בעידן גוגל

נתקלתי השבוע בשני מאמרים העוסקים בדרל שבה משנה הרשת – אולי לרעה – את הרגלי החשיבה שלנו. הראשון, בניו יורק טיימס (דרך ליבריסטו), הוא יותר הומוריסטי, אבל מצהיר בריש גלי שהדרך להיות אינטלקטואל (או פסאודו-אינטלקטואל) בעידן הרשת כבר לא עוברת דרך הידע – הקאנוני או האזוטרי – אלא מתרכזת במדיה, בדרך שבה נאסף הידע, במנוע החיפוש החדש, בבלוגים שמאתרים "מה לוהט", "מה עכשווי" ו"מה עדכני". השני, בכתב העת The Atlantic, תוהה בפה מלא האם האפשרויות הבלתי נגמרות של הרשת ומנועי החיפוש שמאפשרים לנו למצוא כל פיסת מידע בכמה הקשות גורמים למוח האנושי להסתייד, לאבד את היכולת לעסוק בטקסטים שאורכם ארוך מידיעה ממוצעת בוויינט, לאבד את הריכוז הנדרש כדי להתעמק בספר כבד, בסרט קולנוע איטי, בתזה פילוסופית מורכבת. הכותב טוען לשינוי מאסיבי בהרגלי הקריאה שלו ושל סביבתו, המתבטא בחוסר יכולת – ואף חוסר עניין – לקרוא ספר מהדור הישן.
אני כבר שמתי לב שטקסטים ארוכים לא "הולכים" כל כך בקלות באינטרנט. גם ככותב וגם כקורא הבנתי די מהר שטקסטים ארוכים מדי פשוט אינם נקראים, אינם זוכים תגובות ונשארים למעשה זנוחים. אבל לא חשתי עד כה שום מעבר של הרגלי הקריאה האלה אל מחוץ לרשת. מנקודת המבט האישית שלי, נראה שחוסר היכולת להתמקד בטקסטים ארוכים ברשת נובע בעיקר מהתחושה שאין זמן להתרכז בדבר אחד (ולהחמיץ באותו זמן את כל האחרים). מאחר שאני עובד על המחשב וכל הזמן גולש ברשת לצורכי עבודה, הזמנים שיש לי לקרוא טקסטים (בלוגים, הודעות, כתבות) הם בעצם הפסקות הרענון מהעבודה; באופן טבעי, אין זמן ואין ראש בפסקי הזמן הקטנים האלה להתעמק במשהו מורכב וארוך. אבל כשאני בוחר להקדיש זמן לטקסט כלשהו – על המחשב או (בדרך כלל) מחוצה לו, איני חש הידרדרות או שינוי במערך המחשבתי שלי.
מצד שני, מתי כבר יש לי זמן להקדיש תשומת לב כזו למשהו? בין העבודה (ברשת) לבידור (ברשת) לתקשורת עם חברים (ברשת), הזמן שנותר למחשבה השונה ממחשבת-הרשת זעום בהחלט. ואם זה כך, האם אין באמת סכנה שהזמינות של מידע ברשת, מהירות הקריאה, קלות התמצות וכו" יהפכו אותי לזומבי-מקלדת, צרכן פאסיבי שרק שולח יד וכבר השוקולד שם?
התשובה האינסטינקטיבית היא "לא", וכך גם התשובה השנייה. נדמה לי שמה שמציל אותי (ורבים אחרים ברשת) מהאיום של טמטום-גוגל היא היכולת שלנו להפוך לצמתים מייצרים בתוך עולם הרשת הזה. שכן היכולת להשיג בשניות מידע שבעבר היו נדרשים להשגתו שעות ארוכות מאפשרת ליצור הרבה יותר הקשרים מאי פעם. כיום קל יותר לדעת "קצת על כל דבר", הרבה יותר מאשר לפני 50 ומאה שנה, בתקופת השיא של ההתמחות. התוצאה היא סוג של רנסאנס חדש, המתבסס על אנשי רנסאנס חדשים – כאלה שלא באמת מאחסנים במוחם "קצת על כל דבר", אבל יודעים איפה למצוא משהו על כל נושא שבעולם, ויכולים במהירות לאסוף מידע, להגיב ולהשתלט על מושגים בסיסיים מתחומים שונים ומגוונים. נדמה לי שאותם אגרטורים, מי שאוספים נושאים ובדלי מידע מרחבי הרשת ומחברים אותם ליצירות חדשות – בעיקר, כמובן, בבלוגים – הם אנשי הרנסאנס שיכולים להפיק מזמינות המידע קצת יותר מאשר ישיבה עצלנית תוך קבלת כל המידע בכפית. הם – או יותר מדויק, אנחנו – יכולים לבצע חיבורים וקישורים בין תחומים שונים ומשונים, ולפתח רעיונות חדשים וייחודיים שאיש לא חשב עליהם – דווקא בגלל היכולת לקפוץ מנושא מנושא ומתחום לתחום בהינף קישור יחיד.

(גל המחשבות עליו רכבתי הגיע כאן לסיומו, אולם איני חש שבהכרח תם ונשלם. אם לא נשלם – ומחר יצוצו עוד רעיונות לרכבת הזו – נתראה בפרק ב")

16 תגובות

  1. ענבל כהנסקי

    זה קצת מתחבר לדיון שלנו בבלוג השני שלך. אחת התהיות המטרידות בכל זה היא האם אנחנו זה סוג של אנשים-
    בחיתוך לפי אישיות, אופי ואינטילגנציה. כולי תקווה שכן..
    או שהמדד של גיל הוא זה שנותן את אותותיו במאמרים שציינת. כלומר "הנוער לאן?" שזה "קצת" מטריד לא??!!

    • הגיגים מחכימים ,אכן אני מוצאת שאוטוסטרדת המידע מבורכת וחוסכת שעות של נבירה באנציקלופדיות למציאת מידע, היא טובה גם לתחקירים, אבל יש סכנה של אקלקטיות המידע של הקורא בה ,ואף שטחיות ,אבל מצד שני הנאטראקטיביות הבינתחומיות ,הזמינות והנגישות הם ברכה לא מבוטלת .בשורה התחתונה הכל תלוי איזה שימוש נעשה בזאת, כך גם לגבי כל סוג של טכנולוגיה

      • יש כאן אשליה מסוימת – כאילו מליוני הגולשים ברשת ישבו קודם לקרוא תיזה פילוסופית מורכבת. פעם היו שומעים סיפורים מזקן השבט או צופים בתליה בכיכר העיר, אח"כ הגיעה הטלויזיה ועכשיו – הרשת.
        מעטים עסקו בקריאה אינטלקטואלית ומעטים ימשיכו בכך כי הם זקוקים לזה.

        הרשת בהחלט עוזרת לי מאוד למצוא חומר ועודי ותר מכך לבדוק חומרים ולקרוא אותם שוב כדי לוודא שאני לא טועה ומטעה. אבל עדיין אוצרות קריאה וידע עצומים רחוקים מהרשת, וגם מה שנמצא הוא אוצר ידע למי שרכש כלים מחוץ לרשת.
        לדוגמא -גליונות פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ עלו לרשת – נו, אז מה? כמה מסוגלים כיום לקרוא אותה ולהבין מה היא רצתה? – וזה לא בגלל הרשת. הסיבות עמוקות יותר והתחילו לפני היות האינטרנט.

        • למיכל –
          מסכים. אבל שימי לב שבשני המאמרים לא מדובר על המוני הגולשים אלא על מי ש*כן* קראו והעמיקו לפני כן. ואני חושד שעם זמינות המידע באמת ייעלם חלק מהצורך לקרוא המון-המון. בעבודהעל תזת המאסטר שלי קראתי המוני-המוני מאמרים, ומרקרתי אותם בטוש צבעוני. בכמה מהם הייתי זקוק רק לציטוט אחד, או לאישוש של עובדה אחת. אם כל המאמרים האלה היו ברשת, היה לי הרבה יותר קל לערוך בהם חיפוש ולשמור את מה שחשוב לי. אני רוצה להאמין שאת המאמרים החשובים והיסודיים הייתי קורא עד הסוף; אבל קריאת 90% מהטקסט שקראתי אז היתה במידת מה בזבוז זמן.

      • לחנה,
        אכן, הכל תלוי בשימוש שעושים במידע הזמין; אולם השאלה שמעלים מאמרים אלה היא האם השימוש המקובל שלנו ישנה בעתיד את הדרך שבה אנשים מתייחסים לידע. התשובה שלי היא חיובית מסויגת: הרשת משנה את דרך ההתייחסות לידע, אבל לא מדרדרת אותנו למקומות שבהם ידע אינו מוערך כלל, אלא למקומות שבהם ההערכה היא לאיש הרנסאנס, למי שמסוגל לחבר תחומי ידע שונים ולבצע קפיצות לוגיות משמעותיות.

    • ודאי שזה עניין של גיל, אבל השאלה היא האם זה רק עניין של גיל. אותו כותב שקראתי את המאמר שלו אמור להיות מבוגר מאתנו, או לפחות באותה שכבת גיל, וגם הוא מדווח על השפעות (שליליות) של הרשת על החשיבה. הטענה היא שהמוח משתנה גם במהלך החיים, ולא רק בדור החדש.
      מצד שני, את צודקת בכך שהשאלה המפחידה היא לאן הולך העולם. האם יהיה בעולם של אנשים שסורקים ומחפשים וקופצים ולא חושבים לעומק, יהיה בכלל מי שיחשוב לעומק וייצור תוכן מושקע? ולמה שיעשה את זה, אם אין לכך קהל? זה מזכיר לי סיפור מד"ב של אסימוב על חברה שבה בוטלו בתי הספר, וכל אחד מקבל בגיל 18 את כל הידע הנדרש למקצוע המתאים לו (לפי מיון שקבע המחשב) היישר למוחו.

  2. אני עדיין מתעקשת לא לחבר שירים במחשב אלא על דפי טיוטה ומחברות בחוץ בטבע.
    רשימות כבר עברתי לחבר במחשב וזה בהחלט משנה את אופי הכתיבה. הרבה פחות עמוק ומתפלסף.

    המשורר הבריטי טד יוז היה סרבן מחשב. הוא טען שהעובדה שכותבים בשמי הידים ולא ביד אחת מפעיל אזורים שונים של המח ומניב תוצאות שונות.

    כל חיי קראתי מן הספריות הבריטית והאמריקאית ברחוב הירקון בתל אביב. הייתי לוקחת 8 ספרים ומסתגרת איתם חדשיים. לא היו קיצורי דרך .רצית לדעת על משורר –קראת כרכים שלמים שלו ועליו. עכשו אני מוצאת מידע ברשת, וזה שימושי מאד אבל נטול אותה חווייה של השתקעות.

    • סבינה –
      חוויית ההשתקעות היא באמת משהו ששייך כבר יותר לעבר. הזמנים התקצרו, ואולי זה האפקט החזק ביותר של הטכנולוגיה החדשה.

  3. רונן, אני חושבת שהאינטרנט משנה לא רק את הרגלי החשיבה אלא גם את הרגלי החיים, ובמובן מסוים הוא "מהפכת הדפוס השנייה". אבל, שלא כמו "מהפכת הדפוס" הראשונה נלוות לו גם תופעות לא בריאות הקשורות כולן לקפיטליזם המאוחר שמתקבלות כ"טבעיות" ולא תמיד מזוהות נכונה. כמו, למשל, הרעיון שהאינטרנט הוא דמוקרטי, ונותן גישה שווה, לכל דיכפין, למידע. אז לא: יש אוכלוסיות, שלמות, שאינן מחוברות לרשת, שאינן יודעות אפילו על קיומה, שעדיין לא עברו אפילו את "מהפכת הדפוס" הראשונה -וכך הרשת שבה וממחישה את הפערים החברתיים-כלכליים. וזו רק דוגמה אחת לבעייתיות של המדיום. ממליצה לך להציץ בהזדמנות גם בשיר ששיגרתי אתמול לבלוגי, net lovers, שמציג באופן פיוט עוד פן בעייתי של עולם המידע החדש

    • רונן, ממליצה אגב גם לקרוא מאמר מה"ניו-יורק רוויו אוף בוקס", מה-16 ביוני נדמה לי, על "ספריית המחר", בו מסביר הכותב מדוע הספרייה הממשית חשובה גם בעידן הדיגיטלי. אין לי קישור אבל בוודאי תמצא בארכיון באתר שלהם (ואגב, זה כתב עת שאני ממליצה עליו בכל פה, לעשות מנוי בדואר רגיל…)

    • אני לא בטוח שדווקא העובדה שמיליונים באסיה ובאפריקה לא מחוברים לרשת היא הבעיה העיקרית. קחי בחשבון שכל אמצעי תקשורת חדש נשמר תחילה למתי מעט, אחר-כך למעמד הבינוני ורק בסוף מגיע (אם בכלל) לכל שכבות החברה. המצאת הכתב היא בת 3000 שנה, ועדיין יש רבים באסיה ובאפריקה שאינם יודעים קרוא וכתוב. אז נכון, הרשת אינה "דמוקרטית" במובן הכלל-עולמי, אבל היא יותר דמוקרטית מהרבה דברים אחרים, בהם אפילו הדמוקרטיה עצמה – אני מאמין שליותר אנשים יש גישה לאינטרנט מאשר זכות הצבעה בבחירות דמוקרטיות. זוו עוצמתה.

      • רונן, אי-הדמוקרטיות של הרשת, או הדמוקרטיות היחסית חלשה שלה, נמדדת גם בפרמטרים אחרים, חשובים לא פחות. בעיקר, אולי, סוג המידע שנכנס, סוג המידע שלא נכנס. נוצרת הסכנה של האחדה של הידע – מה שנכנס לאינטרנט, קיים… מה שלא נכנס, לא קיים… אני רואה יתרונות רבים ברשת, רק סבורה שיועיל לנו אם נתייחס אליה גם בספקנות, בדריכות מתמדת.

  4. לגבי קריאת טקסטים ארוכים מעל צג המחשב – הבעיה היא במקרים רבים וגם מעצמי אני יודעת (ואין לי בעייה עם ספרים ארוכים) שצג המחשב מסנוור ומעייף את העיניים לקרוא בו טקסט ארוך מאוד. וכן יש ניין של איבוד שורות. לכן במקרים כאלה אני קוראת תוך כדי סימון וצבית שורות או הכי טוב: הדפסה במדפסת וקריאתו מדף אם זה מספיק חשוב לי.

    • לאילנה –
      אני מכיר את הבעייה, אבל נדמה לי שהעניין הטכני אינו הסיבה היחידה. תיאורטית, אם זה היה המצב, כולם היו יכולים להדפיס טקסטים חשובים ולקרוא אותם אוף-ליין. הניחוש שלי הוא שזה קורה מאוד מאוד בשוליים; ושהסיבה לכך שאנשים לא קוראים טקסטים ארוכים באינטרנט קשורה יותר לדרך שבה אנחנו מחלקים ומבנים את זמן הגלישה, כאירוע שבו בכל רגע יכול לקרות משהו שיסחוף אותך למקום אחר (כמו בפרסומת ההיא, על ההוא שעובר מקומות בקצב מהיר, נדמה לי של בזק).

  5. אולי, אל הניו יורק טיימס והאטלנטיק ואל הידיעות הללו לא היית מגיע באופן של "נתקלתי", לולא עידן הרשת. את הידיעות האלה לא היית יכול להעביר לקוראים באמצעות קישור, לו היית שולח להם מכתב בדואר ישראל.אולי אף, אל האנשים שכאן לא היית מקושר לו הקשר היחיד היה דואר ישראל.
    יש אנשים, שמפיקים תועלת ממה שיש למחשב להציע ויש כאלה שלא, תלוי ברמת הסקרנות שלהם והרצון שלהם ללמוד. המחשב לבדו לא מספיק, אולם הוא בהחלט יוצר גירוי, בעצם החשיפה שלו לכל תחום, שרק ניתן לעלעל בו במחשבה.

    • לסיגל,
      לא פספסתי את האירוניה בכך ששני מאמרים אנטי-רשתיים אלה הגיעו למיליוני קוראים דווקא דרך הרשת – ובשני המקרים בדיוק בשיטה של קישור-מביא-קישור (למאמר השני הגעתי דרך Ynet). העניין הוא שמערכת התובלה הזו מעבירה אותנו באותה מידה גם לטקסטים מעמיקים פחות… (ונשאלת השאלה, עד כמה הטקסטים האלה בכלל נחשבים מעמיקים?)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר