האינטלקטואל ואיש הרנסאנס בעידן גוגל

נתקלתי השבוע בשני מאמרים העוסקים בדרל שבה משנה הרשת – אולי לרעה – את הרגלי החשיבה שלנו. הראשון, בניו יורק טיימס (דרך ליבריסטו), הוא יותר הומוריסטי, אבל מצהיר בריש גלי שהדרך להיות אינטלקטואל (או פסאודו-אינטלקטואל) בעידן הרשת כבר לא עוברת דרך הידע – הקאנוני או האזוטרי – אלא מתרכזת במדיה, בדרך שבה נאסף הידע, במנוע החיפוש החדש, בבלוגים שמאתרים "מה לוהט", "מה עכשווי" ו"מה עדכני". השני, בכתב העת The Atlantic, תוהה בפה מלא האם האפשרויות הבלתי נגמרות של הרשת ומנועי החיפוש שמאפשרים לנו למצוא כל פיסת מידע בכמה הקשות גורמים למוח האנושי להסתייד, לאבד את היכולת לעסוק בטקסטים שאורכם ארוך מידיעה ממוצעת בוויינט, לאבד את הריכוז הנדרש כדי להתעמק בספר כבד, בסרט קולנוע איטי, בתזה פילוסופית מורכבת. הכותב טוען לשינוי מאסיבי בהרגלי הקריאה שלו ושל סביבתו, המתבטא בחוסר יכולת – ואף חוסר עניין – לקרוא ספר מהדור הישן.
אני כבר שמתי לב שטקסטים ארוכים לא "הולכים" כל כך בקלות באינטרנט. גם ככותב וגם כקורא הבנתי די מהר שטקסטים ארוכים מדי פשוט אינם נקראים, אינם זוכים תגובות ונשארים למעשה זנוחים. אבל לא חשתי עד כה שום מעבר של הרגלי הקריאה האלה אל מחוץ לרשת. מנקודת המבט האישית שלי, נראה שחוסר היכולת להתמקד בטקסטים ארוכים ברשת נובע בעיקר מהתחושה שאין זמן להתרכז בדבר אחד (ולהחמיץ באותו זמן את כל האחרים). מאחר שאני עובד על המחשב וכל הזמן גולש ברשת לצורכי עבודה, הזמנים שיש לי לקרוא טקסטים (בלוגים, הודעות, כתבות) הם בעצם הפסקות הרענון מהעבודה; באופן טבעי, אין זמן ואין ראש בפסקי הזמן הקטנים האלה להתעמק במשהו מורכב וארוך. אבל כשאני בוחר להקדיש זמן לטקסט כלשהו – על המחשב או (בדרך כלל) מחוצה לו, איני חש הידרדרות או שינוי במערך המחשבתי שלי.
מצד שני, מתי כבר יש לי זמן להקדיש תשומת לב כזו למשהו? בין העבודה (ברשת) לבידור (ברשת) לתקשורת עם חברים (ברשת), הזמן שנותר למחשבה השונה ממחשבת-הרשת זעום בהחלט. ואם זה כך, האם אין באמת סכנה שהזמינות של מידע ברשת, מהירות הקריאה, קלות התמצות וכו" יהפכו אותי לזומבי-מקלדת, צרכן פאסיבי שרק שולח יד וכבר השוקולד שם?
התשובה האינסטינקטיבית היא "לא", וכך גם התשובה השנייה. נדמה לי שמה שמציל אותי (ורבים אחרים ברשת) מהאיום של טמטום-גוגל היא היכולת שלנו להפוך לצמתים מייצרים בתוך עולם הרשת הזה. שכן היכולת להשיג בשניות מידע שבעבר היו נדרשים להשגתו שעות ארוכות מאפשרת ליצור הרבה יותר הקשרים מאי פעם. כיום קל יותר לדעת "קצת על כל דבר", הרבה יותר מאשר לפני 50 ומאה שנה, בתקופת השיא של ההתמחות. התוצאה היא סוג של רנסאנס חדש, המתבסס על אנשי רנסאנס חדשים – כאלה שלא באמת מאחסנים במוחם "קצת על כל דבר", אבל יודעים איפה למצוא משהו על כל נושא שבעולם, ויכולים במהירות לאסוף מידע, להגיב ולהשתלט על מושגים בסיסיים מתחומים שונים ומגוונים. נדמה לי שאותם אגרטורים, מי שאוספים נושאים ובדלי מידע מרחבי הרשת ומחברים אותם ליצירות חדשות – בעיקר, כמובן, בבלוגים – הם אנשי הרנסאנס שיכולים להפיק מזמינות המידע קצת יותר מאשר ישיבה עצלנית תוך קבלת כל המידע בכפית. הם – או יותר מדויק, אנחנו – יכולים לבצע חיבורים וקישורים בין תחומים שונים ומשונים, ולפתח רעיונות חדשים וייחודיים שאיש לא חשב עליהם – דווקא בגלל היכולת לקפוץ מנושא מנושא ומתחום לתחום בהינף קישור יחיד.