מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
שירה עברית
תורכי, מי חלם אותך הלילה?
(תשתה קפה תורכי ותתעורר).
עורו אחים בלב שמח
ואחי שותק.
לא אשתוק כי ארצי שנתה את פניה
(ארץ חמדת גנים)
וכל החיות היו בגני
(אנחנו חיים מיום ליום)
וביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב,
טוב למות בעד ארצנו
ארץ ציון ירושליים
(אעלה את ירושליים על ראש שמחתי)
ושמחת בחגיך והיית אך שמח
(מטוסינו חגים סביב המטרות)
אל טל ואל מטר עליכם
הבאנו שלום עליכם
שלום רב שובך ציפורה נחמדת
(היינו אז, חזרנו שוב, היה ממש נחמד)
שוב אני מוצץ גבעול
כולם מוצצים את דמנו
שופך דם האדם באדם דמו יישפך
ויאמר: נעשה אדם
אני שומע משהו נופל, אמר הרוח
(מי שנפל הוא לא יראה זאת לעולם)
תורכי, תורכי, מי חלם אותך הלילה?
נהרוג תורכי וננוח.
שיר-משחק, שנבנה מתוך רצף אסוציאטיבי בתקופה הקצרה שבה ניסיתי ללא הצלחה להיות פוסטמודרניסט. אפשר לראותו ככליא-ברק לחשמל המילים של שירה. ובעיקר – לא לקחת ללב.
("ובעיקר- לא לקחת ללב")
למה לי לקחת ללב??
כלומר, לא לקחת ברצינות ואז להתרגז ולהתעצבן מהפגיעה בקודשי העם.
לא לקחתי, אבל רואים שנהנית.
בתחילת שנות התשעים היו כמה נסיונות פוסט מודרניים כאלה, לכתוב שירים שכולם ציטוטים, ודווקא ("רצוי") לא מטקסטים פואטיים. האופנה הזו חלפה, אולי פשוט משום שהבאר הזאת לא עמוקה מספיק.
אני מכיר כמה ניסויים שבהם נלקח ציטוט שלם ממקור יחיד והועבר לקונטקסט אחר (יש לי אפילו שיר כזה בספר – "אוננות"), אבל לא היכרתי ניסיונות שאספו ציטוטים ממקורות שונים. אני לא יודע אם הבעיה היא בעומק הבאר של התרבות העברית (שדווקא נראית לי די עמוקה) או בעומק הבאר הפוסטמודרניסטית (כמה טריקים כבר אפשר לשלוף מהשרוול?)
רונן, זה קרה אז באנגלית – בארץ בקושי תפסו במה העניין. ובתור מעשה חלוצי פרסמתי תרגום של אחד כזה בהליקון. ב"עומק הבאר" התכוונתי לבאר הטכניקה הזו של הציטוט.
טוב לשחק. הכול-הכול ציטוטים? אולי אפשר לשלב.
וזה כמו שירת הסטיקרים של גרוסמן והדגנחש.
הכל ציטוטים מטקסטים עבריים תנ"כיים ופואטיים, פרט לשורה השנייה בכל בית, שהיא ציטוט מהמציאות (ביטויים עבריים נפוצים ו/או מהדורות החדשות).
וכמובן שגם הכלל הזה לא תופס בבית הראשון.
רונן, מצחיק שכמותך!
תהרוג תורכי ותנוח!!!
תודה….
אני אנסה לא להרוג כרגע אף אחד – לא תורכי ולא גיאורגי (חוץ מאת הזמן, וגם זה לא ממש טוב כי צריך גם לעבוד).
אז לפחות תנוח… 🙂
הבעיה העיקרית שזה פשוט לא מתחבר לכלום, בניגוד נגיד לשירת הסטיקרים שכן עובד (וגם הוא לא טקסט גדול)
לא ברור לי למה כוונתך ב"לא מתחבר". הכוונה היתה ליצור רצף אסוציאטיבי מתוך שירה עברית מכל התקופות, ולאו דווקא לאפיין תופעה ספציפית (כמו שירת הסטיקר, ולפניו "גרפיטי תל אביב" הטוב יותר של סי היימן).
shira ivrit
המציאות,
בובה מתנפחת.
האדם הנכון,
בובה מתנפחת.
כותרת מלהיבה ומושכת קוראים:
בובה מתנפחת.
(אני נהנית לחבר "שירים" מכותרות וזה מה שיצא משלך).
משעשע, אבל לא הלכת מספיק אחורה… נניח:
ברווחים,
אני צורם לעצמי
על השפה.
מי אמר שלא עושים כסף מאמנות.
שירה פוליטית? אוונגארדיה?
רדוד כמו הים.
הגדרות המציאות:
איך פתאום
השכן פורץ את גבולות המטאפורה.
אני מתעד את כרמלה.
לא נחמדה,
מתה ובועטת,
בוחנת את גבולות בחילתי:
אוטוארוטיקה. סו שוט מי.
מעשן קיסמים.
גם מזה עוד נצטרך להיגמל.
משמעת עצמית,
ארוחה משפחתית.
החורבן המאוחר
ירוק מן ההפקר.
כשיש לכם דקה לקרוא
שיר רע
בובה מתנפחת
מחזור.
למה יש לי בלוג בבננות?
מקסים. כבר חוזרת עם כותרות.
:0)
נראה אם תנחש מאין אלו:
על המטוס הראשון לטיביליסי
כמה צרחות
אנשים
הצילו נא
יש בי שינאה
גירושין בגן הבאהיים
אופרה זונות וטוגנים
חייבת את זה לאדריאן
פלישות קטנות ולא רצויות
משהי אחרת מתענגת עליו
חייבת להפסיק את ההזיה הזאת.
אנשים
בשוק מחנה יהודה
לאברהם אופק שני איילים
הצילו נא
מי צריך בני אדם כשיש כאלו חברים
חייבת להפסיק את ההזיה הזאת
הנפש נזירה
הריקוד השמיימי בחיי היומיום
עליית הלבנה
אור יופייך בצללי היותי
היצירתיות המופלאה ביותר בעולם
אנשים.
שילבת כותרות של כל חברי המטע!
והאמת, זה נשמע קורע לב, ממש אפוקליפטי. אנחנו כאלה מקאבריים?
מה קורע לב? דווקא התאמצתי וסיימתי אופטימי:0)
יש כאן מהכל: מחשבות, מודעוֹת לכך שאלו מחשבות, עוד מחשבות, שוב מודעות ובסוף שליטה על המחשבות שאם כבר חושבים אז רק דברים טובים.
אז לא. אתם לא נשמעים מקאבריים, אבל בהחלט מלאים במחשבות, ולא תמיד זה קורה בשירים, אבל לדעתי אלו רגעים ששווה לנצלם להתמקצעות בשליטה על אלו, החושבות אותנו במקומנו.
אכן, הסיום באמת אופטימי, אבל הקו הכללי נתן לי תחושה של ייאוש ונואשות (לא שזה רע!)
ולגבי המחשבות החושבות אותנו – אשמח לפירוט (ולמה בעצם אין לך בלוג משלך לכתוב בו את כל הדברים האלה?)
"למה אין לך בלוג משלך?"
גרוש מהבאהיים?
:0)
ולשאלתך השניה: לי, לפעמים לא ברור מי חושב את מי. אני את המחשבות, הן אותי, או שהן את עצמן. בכל אופן, בעקבות סדנה שהשתתפתי בה שנקראת "העבודה" של ביירון קייטי, למדתי לעשות לפחות דבר אחד, לזהות אותן כמחשבות, ולפרק אותן אם יש צורך, אבל בשום אופן לא להפוך לאחת איתן (במיוחד לא אם הן לוקחות למטה).
מקווה שההסבר יצא ברור.
לא לגמרי הבנתי את עניין הבאהיים, אבל שויין.
לנושא השני, בהחלט הבהרת את עצמך, ואני מאוד מבין את ההתמודדות הזו (אם כי לי יש פחות פתרונות עבורה).
כתבת למעלה שאתה צריך לעבוד, אז אני תוהה אם להגיב, בסוף החלטתי להגיב כי לא הבנת, וזה עלול להפריע לך לעבוד.
כשכותבים לי: "למה אין לך בלוג משלך?" אני מחייכת כי לרגע זה נשמע כמו: "צאי מהבלוג שלי יא משתלטת בלוגים שכמותך!" ומכיוון שהתאימה השורה מתוך "שיר הכותרות" שאלתי בנוסח ההוא.
לגבי הפתרונות עם המחשבות, זה מאוד פשוט: כל דבר שאתה חושב שהוא משהו תחשוב שהוא רק מחשבה. מחשבות פחדים ומחשבות דאגה הן מחשבות שלוקחות למטה, ולפעמים, כמשהו מסתיים בטוב מבינים, שהדבר היחיד שממנו סבלנו הוא המחשבה.
במיוחד לאנשים שאוהבים משחקים זה כיף להפוך את המחשבות שלנו לחלק ממשחק , להפוך אותן, לדבר איתן, לפרק אותן לגורמים, או סתם להניח להן להיות, אבל רק כי אנחנו החלטנו לתת להן מקום.
[דוגמא אחת ואני מפסיקה להפריע: בסדנה, ישבתי כמו ילדה קטנה ומררתי בבכי למנחה "אני לא אראה אותו יותר לעולם",(אני בסבל תהומי, כולם סביבי מרוצים מהחדשה).
בצמוד למחשבה הזאת, נחות להן מחשבות נעימות יותר כמו "אני כן אראה אותו" או "אני לא רוצה בכלל לראות אותו" וכל מיני כאלה. יכולתי להתבשל ולסבול במחשבה ההיא שבוע, ובסוף לראות אותו כמו שקרה. יכולתי לגרום בכוח האמונה שלי במחשבה, שבאמת לא אראה אותו לעולם.
ברגע שהתפרקה המחשבה והתפרקתי אני ממנה, השביל אליו היה פתוח.
והיום, שאני מאמינה, שבאמת לא אראה אותו לעולם, לא ממש איכפת לי, ולכן המחשבה הזאת יכלה מצידי להשאר.]
א" – זה ממש לא היה "צאי לי מהבלוג", אלא תהייה אם לא יהיה לך יותר נוח. לי מאוד נוח, כשאני רוצה לכתוב תגובה ארוכה לבלוג של מישהו אחר, לכתוב את זה אצלי בבלוג ולא בתגובה, שם יש לי אפשרויות מוגבלות יותר.
ב" – לגבי המחשבות – זה נושא לדיון ארוך יותר. באופן כללי אני מכיר את הטכניקה שהיצגת וגם מיישם אותה לא פעם (כדי לשמור על שפיותי), אבל יש גם צד פנימי שמתעקש להתמרד נגד כל טכניקה שמטרתה אושר/שלווה/תפקוד נורמלי, תחת התחושה שכל זה נועד רק להפוך אותנו לקורבנות פאסיביים ונוחים-לתמרון של ממשלות/גורואים/מנהיגים למיניהם.
אז טוב. אני אגיב ואתה תהיה אחראי לעצמך לגבי הצריך לעבוד שרשמת לעצמך.
א-"צאי לי מהבלוג" זו הייתה מחשבה שפירקתי בחיוך מיידי, ובחרתי להעדיף את המחשבה, שבתור בעל בלוג אתה מודע ליתרונותיו וממליץ עליו. אני גם מודעת לחסרונותיו ולכן מעדיפה לעצמי, שלא.
ב- גם אני כמוך, מצאתי בי התנגדות לחשש הגורואיסטי בתוך הסיפור, ולכן הייתי התלמידה הכי גרועה שנחשבה לבעלת treaky mind באופן בולט. אחרי שני שיעורים עזבתי, ויום אחד קניתי את הספר "העבודה", וקראתי בו מספר דוגמאות שנעשו עם אנשים…לאט לאט ומרחוק, קלטתי את השיטה ונהייתי גורו של עצמי. כשאני ממש נשאבת לאיזה תהום, אני עוצרת ובודקת איזו מחשבה גוררת אותי לשם, ומה אני רוצה לעשות עם זה. בשביל לעשות התבוננויות כאלו ועצירות ביניים, דרוש ,גם, דמיון מפותח ושריר נברנות זמין. לדעתי, גורואים ושמורואים סתם מקלקלים את מליון האפשרויות הקיימות להגיע אל עצמנו, ולי אין עניין בחיים קלים שלא הגעתי אליהם בזכות עצמי.ה"דרך אל" ,היא, כל הכיף, לא?
בענין שירי רשימה השיר המורכב משמות השירים האחרונים בבוג — פעם עורך מאזניים פירסם כשיר את רשימת השירים המתורגמים שמסרתי לו. הוא אף טען שזה נשמע טוב, השם האחרון היה באמת כמו אקורד סיום.
הכותרות שלכם כך כל מיוחדות בעיניי בפני עצמן, שתמיד בעת קריאתן בעמוד הראשי, אני כבר מתחברת כאילו קראתי שיר. הכי מצחיק ,היה, לקרוא את כל הכותרות כשירים בשבוע הדכאון ובחג הטרולים. (בלי חלילה לחייך על עצם התחושות כמובן).