האדם הנכון, חלק א'

בעקבות הרוחות של אמיר והליליות של מירי, נזכרתי בסיפור קצר שכתבתי לפני הרבה-הרבה שנים. בגלל שנכתב מזמן הוא קצת בוסרי, אבל נראה לי שיש בו עדיין עניין לציבור. החיסרון השני הוא שהוא קצת ארוך ולכן (למען הקריאה במחשב) פיצלתי אותו לשני חלקים, וזה הראשון.

האדם הנכון

            אני חושבת שזה היה משה שהעלה את הרעיון.  לא, אודי, יותר מתאים לו להציע משהו כזה.  אני זוכרת שהיינו ארבעה וגם גל עמד להגיע, בגלל דגנית.  אני בדיוק חזרתי עם הכוס מהמטבח, וכמעט הפלתי אותה כששמעתי אותו שואל בהיתממות, "לא, באמת, מה מפריע לנו להעלות את אדם הראשון?"  דגנית הייתה עצבנית, אבל משה ואני מיד תמכנו ברעיון.  הסיאנסים התחילו להיות משעממים לאחרונה, לא עלו שום רוחות מעניינות, ואני כבר התחלתי להתגעגע לתקופה שג"ון לנון וביאליק היו אורחינו מדי יום שישי.  זה אולי מסוכן, אבל התחיל להימאס  מהשיטה של דגנית, ש"צריך לשאול אם יש רוח בחדר ואז לדבר אותה.  אם מעירים אותן הן מתעצבנות ויכולות להיות מאוד מסוכנות."  אופייני.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

עד שגל הגיע, כבר הספקנו לתכנן את הערב ולהשתיק את הפחדנים.  דגנית היא אולי החברה הכי טובה שלי, אבל בענייני כיופים עדיף לסמוך על הבנים.  חייכתי.  הדלקנו את הנרות אחד-אחד בתחושת חשיבות עצמית, כאילו ידענו את מה שעומד לקרות.  כשהכל היה מוכן, משה קרא לו.  "אנחנו רוצים לדבר עם אדם, אדם הראשון מגן העדן. אנחנו קוראים לך.  האם אתה כאן…." הקול העמוק שנשמר לרגעים האלו נמוג בעדינות כאשר הכוס החלה לנוע במעגלים הולכים וגדולים, שהפכו במהירות לקשת רחבה אל המשבצת עם המילה "כן."  היה חם.

אודי לקח נשימה כדי להתקדם לשאלה הבאה, אבל לא הספיק לשחרר אותה.  הכוס נעה במהירות בין האותיות, מובילה את אצבעותינו אתה, מאייתת במהירות מסחררת שגם אני הצלחתי בקושי לעקוב אחריה, מ-י-א-ת-מ-ל-מ-ה-ה-ע-ר-ת-מ-י-מ-ש-נ-ת-י-מ-ה-ל-כ-מ-א-ת-י ועוד טענות כאלו, ואני תרגמתי במהירות לאודי ומשה שניסו נואשות לכפות על הכוס לחזור למרכז, עד שלא יכולתי יותר לסבול ובין האותיות קראתי לו, אמרתי "אדם, תירגע, אני אתך," וצפיתי בתדהמה כשהכוס החליקה בעדינות למשבצת ה"כן" ונעצרה.

דגנית נשמה בקושי. "אני חייבת לשתות משהו. הילה, את באה אתי?"  היא נראתה כעומדת להתעלף, וגם השאר נעצו מבטים.  "יש מי עדן במקרר, את באה?" קמתי אחרי שניה, בלי להסתכל לאחור.  כשסגרתי את הדלת מאחורינו הספקתי לשמוע שוב את החיכוך המוכר של הכוס בקרטון, קול שכבר כמעט למדתי לחבב.  דגנית רעדה.  חיבקתי אותה והכנתי לשתינו שוקו, מחוזק בקצת רום מהארון.  שני ספלים מעלי אדים כבר היו על השולחן כששמענו את אודי צועק.

צופר של סירנה היה מתבייש ליד הקול שאודי מגיע אליו בזמנים כאלה.  השוקו-רום נשאר על השולחן ואני טסתי לחדר רק כדי לגלות שהכל כבר נגמר.  אודי, משה וגל היו שרועים על הגב, מותשים, כשעל פניהם הבעה מיוסרת.  כשנכנסתי, משה מלמל בקול רועד: "אני לא מאמין, הוא ברח".  דגנית, ששמעה בדיוק את המלמול האחרון של משה, תפסה את הראש.  רק כשעקבתי אחרי מבטה ההמום, ראיתי את הכוס.

במדף השלישי מלמטה בארון הקיר היה פעם פיל זכוכית כחול, מזכרת שהביא אח של אודי מהודו לפני שנים.  עכשיו הפך המדף לעירבובייה של שברי זכוכית בשני צבעים.  נר אחד כבה, אבל גל הדליק את אור החשמל. תחושת ההקלה היתה ברורה, ואודי הספיק אפילו להתלוצץ ש"המניאק לא נשאר לשוקו." 

רק דגנית הייתה אכולת מחשבות, וכשעמדנו בדלת כמה דקות אחר-כך היא לחשה לי: “את יודעת מה קורה כשהכוס בורחת באמצע הסיאנס…" ידעתי, אבל היא המשיכה: “זה אומר שהרוח השתחררה," קולה התחזק ועכשיו שמעו אותה כולם, "זה אומר שהיא עוד תרדוף אתכם, אתם תראו."  הקול שלה הקפיא אותי ואת כולם לרגע מתוח, עד שאודי שבר את הקרח עם קטע מופלא שקרה לו בקניון לפני שבוע, והאווירה הקשה התפזרה.  לא דיברנו על זה עד שהלכנו, כל אחד לביתו.

****

באותה לילה בא אלי החלום הראשון.

זה התחיל כמו פנטזיה אירוטית, מהסוג שכולם מדברים עליה אבל אף פעם לא הייתה לי.  הוא עמד רחוק, עירום, קצת לא ברור בגלל הערפילים שרקדו סביבו.  השרירים שלו הזכירו את אחד הרקדנים מההופעה של הצ"יפנדיילס שאני ודגנית הלכנו לראות בקנטרי קלב, אבל החלום נגמר לפני שהספקתי אפילו להשוות ביניהם.  סיפרתי לדגנית והיא גיחכה, "נו, הגיע הזמן שיהיו לך חלומות ארוטיים, לא? את יודעת, הגעת לגיל שאפשר להתחיל…"  ושתינו זעזענו את הקניון בהתפרצות צחוק היסטרית.  אבל בלילה הבא הוא הופיע שוב.

הפעם ראו אותו טוב יותר, כנראה למישהו נמאס להפעיל את מכונת העשן, וגם הבחור שאחראי על הפסקול נרדם. ושוב התעוררתי.  לא סיפרתי לדגנית שהחלום חזר, היא עוד עלולה לחשוב שאני לא "מסופקת" ולארגן לי איזה גברבר טורף נשים לסטוץ.  העדפתי להבין לבד מה קורה לי.

ניסיתי להשוות את הגבר מהחלום לחבר"ה, אבל זה לא הלך.  לגל יש שרירים מתאימים, ודגנית תהרוג אותי אם היא תחשוב שאני מפנטזת על החבר שלה, אבל הדמות בחלום טיפה יותר גבוהה וחוצמזה אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על גל בלי בגדים.  אודי גבוה אמנם, אבל רזה כמו מקל ומושך רק בנות מאוד מסוימות (לא אותי).  ומשה? מתוק, אבל נראה כמו בלון ניסוי של תחנה מטאורולוגית.  לא, אמרתי לעצמי אחרי שהעברתי את כולם בראש, זה חייב להיות מישהו זר.  נחכה ונראה.

בלילה הבא החלום לא חזר, אבל במהלך השבוע הוא הופיע עוד כמה פעמים, וכשהתכנסנו בערב שישי ל"עוד סיבוב של המשחק הנחמד עם הכוס והנרות" (אודי) כבר תכננתי לשאול את מי-שזה-לא-יהיה שיעלה הפעם מה משמעות החלומות שלי.  אבל גל ודגנית הפתיעו אותנו.  הם הופיעו מאוחר, צוהלים מהרגיל, ונפנפו  בחמישה כרטיסים ל"ערב בלוז והיסטריה" ב"גן הקסום."  אודי ומשה הגניבו מבטים רבי משמעות לעבר לוח האותיות שהיה פרוש במרכז החדר, אבל דגנית פלטה בעצבנות, "נו, אתם לא מתכוונים להמשיך עם הדבר הזה, נכון? זה כבר נעשה כזה סתם, ואנחנו כבר אף פעם לא יוצאים להשתולל ביחד כמו בימים הטובים."

להפתעתי, התייצבתי לצדה של דגנית.  "באמת מזמן לא יצאנו, ועוד לגן הקסום… וואו, דיס ברינגס בק ממוריס.  דגנית, זוכרת את שני הכוסונים שחשבנו שמתחילים אתנו ואז גילינו שהם בעצם ביחד??"  דגנית צחקקה בעצבנות, מה שנתן לאודי ולמשה הזדמנות להתחמק בתירוץ אלגנטי ולהשאיו אותי עם הזוג הזוהר לעוד יום שישי מסעיר במועדוני הפרברים.
           כצפוי, הערב היה מיותר להפליא. גל ודגנית היו בשלב האינפוזיה של מערכת היחסים שלהם ואי-אפשר היה לצפות שיתפנו מענייניהם הבוערים כדי לתת לי יחס חם.  בקהל הרוקדים לא זיהיתי אף גבר שבאמת עושה לי את זה, ולא התקשיתי להסכים שנחתוך הביתה מוקדם. הלכתי להתקלח, עמוסה דיכאון קיומי ושאלתי את עצמי למה הדוגמן השרירי מהחלומות לא מבלה ב"גן הקסום". לפחות היה על מה להסתער. כשנרדמתי, כצפוי, הוא הופיע שוב.

הפעם היה קרוב יותר, מה שאיפשר להבחין בפרטים אינטימיים שאישרו את תכונותיו הגבריות.  המוזיקה התרככה ונזכרתי שרציתי להתחיל אתו, אז לחשתי הי אתה, אפשר לשאול אותך משהו?  מספר טלפון אלי? אני הילה, הצגתי את עצמי, והרגשתי יותר ויותר מטופשת.  הוא הלך צעד קדימה, אבל החלום התחיל להתפוגג…  בשברי התודעה שלי הרגשתי שמשהו כן נאמר שם, אבל לא יכולתי להבין.

השעון המעורר הזכיר לי שהרס"ר לא אוהב שמאחרים למסדר ולמה לי משפט צבאי שבועיים לפני שאני יוצאת לחופשת שחרור. אני הזכרתי לו ששעונים כמוהו יש הרבה ואם לא ייתן לי לחשוב ימצא את עצמו בחצר הגרוטאות.  אבל קמתי.  לחזור לחלום היה בכל מקרה בלתי אפשרי והתחושה היתה ששוב הפסדתי משהו בגלל שהייתי ישירה מדי. רע, כרגיל.

השבוע הבא היה מגעיל במיוחד.  החלום לא חזר, דגנית הייתה בבסיס, ואני ביליתי את זמני בלבכות את בדידותי אצל כל מיני "גרופיס" – אתם יודעים, יצורים מהזן הנחות שמנסים נואשות להתחיל אתי ובכך הורסים גם את הצ"אנס שלהם למערכת יחסים ידידותית פשוטה.  אבל לא הפסקתי לחשוב על הגבר מהחלום.  הוא נראה מבוגר יחסית, והיה ברור לי שהוא לא מהסוג שמסתובב בשכונה שלי.  תהיתי אם באמת הייתי מסוגלת להיות עם אחד כמוהו: היו לו עיניים חומות ענקיות וגוף מטמטם, אבל מקרוב הוא כבר היה פחות "צ"יפנדייל" ויותר אנושי.  והכי חשוב, הוא חזר ביום שישי.

לא ממש יצאתי באותו ערב, רק הפגנתי נוכחות בשתיים-שלוש מסיבות שהוזמנתי אליהן, עודדתי את אודי שלמד למבחן בסטטיסטיקה, והלכתי לישון יחסית מוקדם.  חשבתי עליו לפני שנרדמתי, אז כשנשמעה המוזיקה המלווה אותו   כבר הייתי מוכנה.  "אני הילה, והייתי רוצה להכיר אותך יותר," לחשתי, כדי לא להפריע לשלווה המוזיקלית של החלום.  להפתעתי, הוא ענה.  היה לו קול מלטף ומצמרר בעת ובעונה אחת, כזה שמטפס במעלה השדרה ומעביר חום לכל הגוף.  אולי בגלל שהתרכזתי בקול לא ממש שמעתי מה שהוא אמר,  כי רק אחרי כמה שניות הבנתי את המלים.

הוא אמר שהוא מנסה לתקשר אתי כבר כמה שבועות.  קשה לו להיכנס לחלומות של אנשים שלא מוכנים לקבל אותו, אבל אתי היה לו קל כי אני מאמינה.  "מאמינה במה?" שאלתי, והוא היה קצת מופתע.  בלי לומר מלה לקח אותי בזרועותיו ומייד הרגשתי את השרירים שלו סביבי, כל-כך ממשיים, כאילו הוא אמיתי.  "כאילו?" שאל, מגיב למחשבות שלי באופן מושלם, "הרי חשבתי שאת כבר מבינה?" ולפני שהספקתי להגיב התפוגג לאט לאט לאוויר ואני מצאתי את עצמי ערה ומבוהלת במיטתי, בשעה ארבע בבוקר, לא יודעת במה להאמין ואיך להסביר את זה לעצמי.  לא נרדמתי שוב, וביליתי את כל היום הבא בציפייה לשובו.

זה לא הגיוני, לא הגיוני, חשבתי כל הזמן.  את בעצמך אמרת שלא מתחילים עם בחורים בחלום.  אז מה הקטע פה?  ניסיתי לפתות את משה לדבר על הנושא, אבל הוא טען בעקשנות שאם הייתה מופיעה לו יפהפיה עירומה בחלום הוא בכלל לא היה מנסה לדבר אתה אלא מנצל את ההזדמנות ונפטר מבתוליו המעיקים כבר תשע-עשרה שנים מיותרות.  עם אודי בכלל לא היה טעם לדבר, הוא רק קונן באריכות על שלא העלינו את איינשטיין, שלפחות היה פותר לו כמה מהבעיות בפיזיקה 1מ".  אז חיכיתי, את כל השעות שנותרו עד לשינה.

כשהוא הופיע כבר לא היה מקום לספק.  הוא היה גבר חלומותיי, שבא לספק את תשוקותיי הפראיות.  לא היו לנו גבולות, לא במסעות המופלאים שאליהם המראנו, ולא במיניות הפרועה, שהציפה אותי בגלי חום וסיפוק.  דיברנו על כל נושא שבעולם, בהתחלה על דברים מהיומיום ואחר-כך על תחושות, מלים, צבעים וכל מה שמסביב.  הייתי מאושרת.

זה נמשך כמה זמן, ובינתיים השתחררתי, מה שאיפשר לישון עד מאוחר בבוקר ולהתעורר רק כשהוא היה צריך ללכת.  שקעתי יותר ויותר בחלומות, מבלה את הימים בספירת הדקות  עד פגישתנו הלילית.  אימא שאלה אם לא כדאי שאברר על עבודה או לימודים, ואמרתי שזה בכלל לא בראש שלי.   "אחרי שהצבא קבע לי במשך שנתיים מה לעשות, אני צריכה קצת זמן לא לעשות כלום. ליהנות מהחופש."  "לא, אני לא מבינה. את אפילו לא יוצאת לבלות, רק נשארת בבית וישנה כל הזמן.  מה עם חבר? יש מישהו חדש על הכוונת?"

כמה שאימא לא הבינה, וגם דגנית ואודי ומשה, וכל העולם.  החבר שלי, אהובי, האיש שלי, ביקר אותי כל לילה בחלום. מה עוד יכולתי לרצות?  הוא היה מקסים פרט לכך שהתחמק משאלות אישיות ומשום מה לא היה לו פופיק בבטן, בטח איזו נטייה גנטית במקום שממנו בא.  והשיחות אתו היו הרבה יותר בוגרות מאלה שניהלתי עם חבורת האידיוטים הישנים. לא מפתיע: הוא סיפר ש"שם" יש לו אישה ושני ילדים. 

זה ריתק אותי. אף פעם לא שכבתי עם גבר נשוי וההסתרה הזו הובילה אותי לרמות עונג שלא היכרתי בעולם האמיתי.  התחלתי אפילו להבין את ההתבודדיות של גל ודגנית, שהתייחסו לזמן שלהם ביחד כ"זמן קדוש."  עכשיו לי היה חבר, ודגנית דאגה שאני מקדישה לו את כל הזמן.  רק שהיא לא ידעה, ולכן, התנחמתי, לא מבינה.  אבל לי הכל  היה ברור, הכל התהפך והימים היו רק סיוט טפל בין יקיצה לשינה.

(המשך יבוא)