האדם הנכון, חלק ב'

לחלק א"

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אולי זו היתה ההתלהבות הראשונית ששככה, או סתם קול הגיוני תובעני, אבל אחרי חודשיים של "חברות" התחילו לעלות לי שאלות מציקות.  מאיפה הוא בא? מה הוא מוצא בי? ומה עם העתיד, בעצם? בכל פעם ששאלתי הוא התחמק בטון קליל, עד שלילה אחד כבר לא יכולתי יותר, ובעודו מניח את ראשו המתפנק על ירכי החשופות שאלתי, בלי הכנה מוקדמת, "אז למה באת אלי בעצם? כלומר, למה אלי ולא לכל אחת אחרת?"

עיניו נותרו עצומות והוא שתק.  חשבתי שהוא בורח, וכמעט חזרתי על השאלה כשלפתע נעו שפתיו והוא לחש, "כי הרגעת אותי…."  עיניו הקטנות נתלו בי בחשש.  "אז, בסיאנס…" הוסיף, ואני סירבתי להיזכר, וסירבתי להכיר, עד שקם והציג את עצמו בפני.  נעים מאוד, אדם.

אחרי שהתגברתי על ההלם, הכל היה ברור כשמש.  נשוי עם שני ילדים, אהה.  הפופיק החסר היה אמור להיות הרמז שיוביל אותי לפתרון, אבל אני הייתי עיוורת, כמו תמיד כשמאוהבים.  הוא תלה בי עיניים מתחננות והסביר שזה רק לטובתי ושהוא באמת רוצה להיות אתי. כבר מאות שנים "שם למעלה"  הוא מצפה לי, מחכה שאקרא לו אל האדמה.  ובאותו לילה… הייתי היחידה שהצליחה להשתלט עליו, היחידה שאילפה את נפשו הפראית ומנעה ממנו לנקום במי שקראו לו שלא לצורך.  ואז הוא התאהב בי.  כמה פשוט.

חשבתי על זה יום-יומיים, ובשלישי זה כבר נראה טבעי.  תמיד תהיתי מה עושות הרוחות בין ערבי השישי שלנו, ובאמת הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד באותו לילה, כשהוא בא. ניסיתי לספר על זה לחבר"ה, לראות מה הם חושבים, אבל ברגע שהזכרתי את הסיאנסים כולם שינו את נושא השיחה במהירות.  אודי ומשה טענו שנעשיתי קצת מרוחקת בזמן האחרון;  לא ראיתי אותם מאותו ערב והם כנראה די נעלבו.  אודי מכר את לוח האותיות ל"חבורת מתלהבים מהתיכון", לפי הגדרתו, ודי ברור שהתייחס ל"כל הדברים האלה" באותה צורה. גל לא היה מוכן בכלל להיזכר בתקופה, וקרא לי "מעופפת אחת" כשגילה שאני לא יודעת שהוא ודגנית נפרדו.  "כבר שבועיים שאנחנו לא ביחד," הוא אמר בתמיהה, "מה, אני צריך להיות זה שמספר לך?"  לקח לי כמה שניות לקלוט את הרמז, ועוד כמה דקות לתפוס אומץ ולהתקשר לדגנית.

היא הייתה קרירה ועצבנית.  ספרה לי שהתחילה ללמוד הנדסת מזון בטכניון, ו"מה את עושה עם עצמך מאז השחרור?"  אמרתי לה שאני לוקחת את הזמן שלי ונרגעת והיא פלטה, עדיין תקועה במקום, אה? שוקעת בחלומות הרגילים שלך. מאוד מתאים לך. יש לך בחור חדש?"  "לא, אבל…" ניסיתי להתגונן. דגנית לא נתנה לי.  "את יודעת, תמיד היית מרחפת, אבל עכשיו לגמרי התנתק החוט שחיבר אותך למציאות.  אפילו על עצמך את כבר לא מסתכלת. תראי כמה העלית בזמן האחרון!"

ידעתי שהיא צודקת, וידעתי שהיא פוגשת את אימא שלי במכולת מדי פעם וזה המקור שלה, וידעתי שהיא מוציאה עלי כעס בגלל הפרידה מגל, וידעתי הכל, ובכל זאת –

התפרצתי עליה בצעקות כמו שרק אני יודעת.  שאלתי אותה אם היא רוצה  עוד עשר שנים להיתקע במפעל לשניצלים בתור מפקחת ראשית, ושמאיפה-היא-מקבלת את החוצפה לנסות לארגן לי את החיים. סיימתי ב"אני-כבר-לא-צריכה-אותך-ואת-השטויות-שלך", וטרקתי את השפופרת.  במחשבה שנייה עלה בי הרעיון המטורף שהיא יודעת על החלומות ומקנאת.  עם חברים כאלה לא פלא שאדם הוא קרש ההצלה שלי. חייכתי לעצמי והעליתי אותו שוב בדמיוני.

הלכתי לישון בשמונה בערב, מה שלא עשיתי מאז כתה ג".  הייתי פשוט חייבת לדבר אתו, לגלות עוד פרטים על אהבת חיי שלפתע נתגלה גם ככוכב הפרקים הראשונים של ספר בראשית.  הפאזל כבר התחיל להתחבר ובכל זאת הייתה לי חתיכה חסרה.  "איפה אשתך האהובה חווה בכל הסיפור הזה," שאלתי, למרות שזה הרגיש טיפשי, "היא לא אמורה להיות אתך במקום-לא מקום שממנו אתה מגיע אלי תמיד? לא מפריע לה שאתה נעלם בלילות?"  האמת, לא ממש רציתי שמישהי תיקח אותו ממני, אבל תמיד טוב לדעת פרטים על "האישה השנייה". זה יתרון שלא מוותרים עליו.

"חווה בגלגול," הוא אמר, ולמראה המבט האטום על פני הוסיף: "היא נמצאת אי-שם על פני כדור-הארץ, מגלה חוויות חדשות ומעשירה את אוצר הידע שלה."  "ואתה, המניאק, שוכב אתי מאחורי הגב," חייכתי.  "טוב, היא לא באמת מצפה ממני להשתעמם כל השנים שהיא מתגלגלת," הבהיר אדם, "ואני גם שומר עין אחת פקוחה,  לראות מתי תחזור."  הוא פרץ בצחוק תמים שכבר הספקתי להכיר וסחף אותי בזרועותיו הגדולות, בלי דאגה ובלי נצח.

*

 בשבועות הבאים רדפו הרגשות זה את זה במהירות.  עכשיו כשאדם לא היה פנטזיה כי אם דמות אנושית ומוגדרת, הפך  הקשר כמעט להתמכרות.  הייתי מסתכלת במראה כדי לדמיין את דמותי ללילה הבא, מודדת בגדים ללבוש בחלום, חולמת בהקיץ חלופות לבילוי הלילה.  בימים הייתי עייפה ועצבנית, ודגנית צדקה: באמת השמנתי קצת.  אבל הפיתוי היה חזק ממני ואדם המשיך למלא את לילותיי.

אי שם בתחילת דצמבר קטע קולה של אימא שלי את אחד המפגשים שלנוו בסביבות שמונה בבוקר.  "הילה, טלפון!!!", היא צעקה.  "מי זה?"- נחרתי מתוך שינה, בתקווה שמדובר בשיחה קצרה במיוחד.  דגנית ענתה. 

זה לא היה זמן טוב להתקשר. לי ולאדם בדיוק היה ריב רציני.  היחס שלו כלפי הידרדר בדילוגים פעוטים אך משמעותיים.  הוא כבר לא בא כשרציתי, ולםעמים דרש ממני להירדם בשעות מאוד מוזרות כדי שניפגש. אני הייתי אמנם מאוהבת, אבל תוך כדי השיחה עם דגנית עשיתי כמה דילוגים אסוציאטיביים.  מתוך ענני העשן המסמם התחלתי לחשוב שאולי אדם קצת מנצל את התמימות שלי ואת חוסר ההיכרות שלי עם העולם האחר, ומוציא ממני זמן ואנרגיה שקשה לו להשיג בדרכים אחרות.  "אולי זה לא בריא לך," אמרה דגנית, "לשבת בבית כל היום.  חצי שנה זה די הרבה זמן לא לעשות כלום, לא?"

חצי שנה מאז השחרור… לאן הלך כל הזמן הזה? השיחה עם דגנית היתה מראה שויתרתי עליה כבר זמן רב.  החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים:  לאן נעלמה ההילה שהייתה מסובבת על האצבע שלושה בחורים אמיתיים בערב אחד?  לאן נעלמו החלומות מלפני השחרור, לצייר, לכתוב, לנסוע לאילת ולעבוד במלון, לעזוב את הבית ולגור לבד, אולי אפילו לנסוע לחו"ל?

אפשר לומר שזה היה בוקר יום העצמאות שלי, למרות שבשמיים התקדרו העננים האופייניים לדצמבר ישראלי ממוצע.  הכרחתי את עצמי להתמקד בשיחה עם דגנית, ובזיק אימפולסיבי (אופייני עד לא מזמן), שאלתי את דגנית עם בא לה לצאת מחר בערב "לכל מקום, אפילו לגן הקסום, בשביל הנוסטלגיה."  דגנית צחקה.  אולי הגזמתי קצת? לא, היא פשוט השתעשעה מזה שאין לי מושג שסגרו את "הגן" כבר לפני חודשיים.  "יש מקום חדש, "פוסט מורטם" או משהו כזה," אמרה, "כמויות של חתיכים." יכולתי לשמוע את העקיצה דרך הטלפון, אבל התעלמתי.  קבענו שאגיע אליה בשבע וחצי, ונשארו לי יומיים להתמודד עם ההחלטה.

לא שזה היה קל; כל היום, תוך כדי ניסיונות נואשים לחזור לחיים, ניסיתי לדמיין לעצמי מה בדיוק אגיד לו, איך אחסום את דרכו לחלומותיי ואיך אשתלט על הטירוף הזה שהכניס בי.  שיננתי לעצמי משפטים חיוביים והרגשתי את הכוח שלי, שהיה רדום בחודשים האחרונים, חוזר לוורידים.  ניקיתי את החדר, זרקתי עיתונים ישנים שכמעט הפכו לאבק מתחת לספה, ועשיתי מקלחת שעתיים.  בצהריים קניתי בסטימצקי בלוק ציור ועפרונות ועשיתי סקיצות ראשונות לציורים קצת משונים. " תמיד הייתי קצת משונה," צחקקתי לעצמי והבטתי בשעון. חצות. הגיע הזמן לישון.

נרדמתי במהירות, וכמעט מיד פקחתי את עיני.  היה אור בחוץ, וגם שאון המכוניות ומחוגי השעון אישרו שהבוקר הגיע.  "כל-כך מהר?" התפלאתי. כבר התרגלתי ללילות ארוכים בהרבה מן המקובל והבזק השניה שחלף נראה לי לא טבעי. לקח לי כמה שניות להבין שהוא לא הגיע.  "מוזר," חשבתי, מחפשת נקודה להיאחז בה, "הרי הוא מופיע בכל לילה מאז…"

באותו רגע ראיתי את הפתק.  חציו היה מונח מתחת לכרית וחציו הוצמד לשידת הפלסטיק, שלא אפספס אותו בשום מקרה בבוקר.  שלושת המשפטים הקצרים הודפסו זה מעל זה, משווים לפתק מראה של מברק קצרצר.   "לא ניפגש יותר," נכתב שם, "חווה חוזרת מגלגול."  ובמרחק כמה שורות, כתוספת מאוחרת, "מצטער על איך שזה נגמר."  הוא אפילו לא חתם.

נחשול כעס והקלה שטף אותי.  לא זכיתי אמנם לשאת את "נאום ההשתחררות" האולטימטיבי שהכנתי למטרה זו בדיוק, אך לעומת זאת נחסכו ממני  לילות חסרי שינה מפחד בואו להטריד אותי שוב.  אני לא עושה סיאנסים יותר, נדרתי בצהרים, והתחלתי לתכנן איך לספר את הכל לדגנית, הכמעט-אקס-חברה-הכי-טובה שלי.  נשב בוודאי על איזה ליקר בריא, ונשגע אחת את השניה בסיפורים מהחצי שנה האחרונה.  משום מה הרגשתי שיש לי קלף מנצח.  "איך כמעט זרקתי את אדם הראשון" נשמע טוב ברזומה של מלכודת-גברים כמוני, ועשוי לפתח את תדמית "המופרעת הלוהטת" שטיפחתי בקרב המחזרים.  היתה לי תחושה שזה יהיה ערב חם.

* * *

יצאתי מהבית בשבע והתחלתי ללכת ברגל לדגנית. על מצב הרוח הקליל שלי העיקו המון סירנות שנשמעו משום מה בשכונה הקטנה שלנו, ורק התגברו ככל שהתקרבתי אליה.  מפינת הרחוב שלה כבר זיהיתי אמבולנס, אנשים היסטריים, ואת אודי ומשה שבדיוק הופיעו מבין כולם.  "מה קרה, יש אקשן?" שאלתי בעליצות, שנעלמה כשראיתי את פניהם ההמומים.  "מה קרה?" חזרתי על השאלה בפחד הולך וגובר, "מה קרה? מה קרה? מה קרה?" 

"דגנית," פלט אודי לבסוף, "היא… יצאה מהבית לבדוק אם יש דלק באוטו והנהג בדיוק הכניס לרברס, ו…" הוא השתתק, ומשה נאלץ להמשיך. " המשאית פשוט מחצה אותה, את מבינה, לא היה לה שום סיכוי." שניהם תלו בי עיניים דומעות, מבוהלות. "את מבינה?"

זה היה רגע של ציפייה, עצובה ונואשת.  אבל הבנתי. הבנתי קצת יותר ממה שאודי ומשה דמיינו לעצמם, והתגובה שלי כנראה באה להם בהפתעה גמורה.  בסיבוב חד הפניתי את מבטי אל ענני דצמבר הדהויים, ניקיתי את הגרון, וצרחתי לשמיים בעוצמה, "אתה בן זונה, אדם, פשוט בנזונה."