מים

לפני שבועיים חזרתי מברלין.
לפני ברלין היו הרבה דברים שיש לכתוב עליהם וגם אחריה עוד יהיו.
אבל הבוקר אני רוצה לכתוב עליה.

בברלין רציתי שהלב שלי יתרחב. חיכיתי להתרחבות הלב כמו שמחכים לילד שיחזור הביתה מהיום הראשון בכיתה א". בהתרגשות, בשמחה, קצת בדאגה, בהרבה אהבה.
(אם כבר הייתי אמא בטח הייתי יודעת שאף אחת לא מחכה בבית לילד שלה שיחזור הביתה מהיום הראשון בכיתה א", אלא עומדת וממתינה לו בשער בית הספר, אבל אני עוד לא אם ולכן בורה בעניינים האלה).

ירדתי מהמטוס בציפייה להתרחבות הלב.
נסעתי ברכבת התחתית והלב עדיין מכווץ כשהיה.

אכלתי במסעדה איטלקית בפרנצלאורברג, והלב לא משנה את מידותיו.

הלכתי אל הנהר.
שם, ליד המים, לבי הצליח להתרחב.

שוטטתי ליד נהר השפרה, ליד אי המוזיאונים והדום הגדול של ברלין. הלכתי לאורכו, נותנת לשינויים שקורים בי לקרות.

ישבתי בפינה מוצלת משקיפה אל הנהר. כותבת.
אני אוהבת את המילה נהר. מכל המילים שמתארות מים רבים היא היפה ביותר בעיני. 
אגם, מעין, ים, נחל.
נהר היא היפה ביותר. מילה שיש בה רוחב ועומק. שאפשר לצלול בה. אולי בזכות האות הא. הא היא אות שצוללים בה.

איזה שילוב מושלם- נהר ועיר.
שני ברבורים הגיעו פתאום, לבנים בין ספינות התיירים.

כבר יותר משבועיים שלא הייתי בבית. 
אני חיה בשביל התרחבות הלב.

וכשעמדתי על גשר מעל האגם בגנים של ארמון שרלוטנבורג שמתי מילים בפיה של גיבורת הספר שיום אחד אצליח לסיים:

"הכי אני מתגעגעת למים.
למשולשי הבומרנג שהברווזים יוצרים בהם כשהם שטים,
לצבע הירקרק, לפעמים כמעט שחור שיש להם.
לפעמים אני לוקחת את הבת שלי לראות הרבה מים.
תראי, אני אומרת לה, מים רבים.
והיא שותקת. לפעמים היא מחייכת."

זוהי הברכה שלי לשנה שמתקרבת: מים רבים ולב שמתרחב.