מַסַנְסִין יָבֵשׁ אֶל סַנְסִין יָבֵשׁ
מְדַלֵּג עוֹרֵב
כְּנָפָיו הַנִטַּחוֹת מְפִיחוֹת בָּהּ פָּחַד
מַאַמָה מַאַמָה הִיא מְחַפֶּשֶׂת
מְמֻשְׁמַעַת כְּתַלְמִידַת גִימַנְזַיוּם גַּם בְּסוֹף יוֹם לִמּוּדִים
מְגַלָּה חֲדָרִים בְּבֵיתָהּ כְּאִלּוּ הָיוּ תֵּבַת אוֹצָרוֹת פִּירָטִית
וּמִלִּים אֲמִתִּיּוֹת שֶׁדָּבָר לֹא קוֹשֵׁר בֵּינֵיהֶן לָעוֹת מִפִּיהָ
מְרוּסָקוֹת כְּמִטְעָנִים מֵאֳנִיּוֹת שֶׁנִּטְרְפוּ
נִתְלָשוֹת מִקּוּפְסַת זִּכָּרוֹן
עֱמוּסָת עֲרָפֶל לָבָן
כְּמוֹ הַטִּישׁוּ שֶהִיא מְקַפֶּלֶת בִּזְהִירוּת
כְּאִלּוּ הָיָה שְׁטַר כֶּסֶף מֵהַמַּמְלָכָה הָאוֹסְטְרוֹ הוּנְגָּרִית
וְלָדַעַת שֶׁהַיָּדַיִם הָאֲבוּדוֹת הָאֵלֶּה
כָּרְכוּ לִי כְּרִיכִים עִם חֶמְאָה וּגְבִינָה מְעֻשֶּׁנֶת
וְזֵיתִים מִיָּוָן
כְּשֶׁהָיִיתִי רַק יַלְדָּה
כמו תמיד התמונה בהירה ונראית. אצבעות עדינות ותרבות שאבדה בחשיכה.
עצוב מאוד, הבדידות, השבריריות, הכיליון…
והניגוד בין האוניות שנטרפו לטישו שהיא מקפלת בזהירות…
שיר יפה ונוגע…
כמזדקנים….
מכמיר לב
יפה וכל כך עצוב…
וואי וואי וואי
חיבוק
וואו, ריקי.
תודה! על הַזַּפְּטָה – ישר ללב.
שיר מטלטל ריקי -האימא הזאת עולם ומלואו מסנסין לסנסין מתמונה לתמונה באלבום חייה
מירי, גבריאלה, רקפת, נורית, גיורא, רבקה, חנה
תודה רבה על הקריאה ועל ההזדהות
חמותי האהובה והיקרה הלכה לעולמה אחרי חודשים של סבל קשה.
שנאהב ושנדע אך טוב !
חיבוקים ריקי יקרה, ואהבה
בסוף אנחנו ספינה טרופה
אבל תלמידת הגימנזיום כורכת מעט נחמה
נכון יעקב
צריך לחפש ולמצוא נחמה או חצי נחמה בדברים הקטנים
תודה לתגובתך
איים אבודים.
על זכרון ושכחה בקץ הימים.
בדיוק אתמול. בארוחת ערב, דיברנו
על תהליך המחיקה.
מצד אחד בני הבכור הלומד מדעי המוח ומדעי המחשב. ומצד שני בת זוגי, המלווה
את במונחים רפואים.
מה שנקרא למות ולשכוח … או לשכוח ולמות.
הלוואי תהייה פריצה בתחום מדעי המוח , אולי בנך יעשה זאת !
משום מה הזכירה לי תגובתך את
http://www.youtube.com/watch?v=94wqNe1jwa0
אגב : במציאות הבצוע היה משכנע הרבה יותר
אחחח … איתי המלך. אין כמוהו.
אני בונה על הבן שלי.
(מעצמי התייאשתי:)
הוא סיפר לנו סיפור מדהים, על הוצ'קינס ועוד אחד שזכו בפרס נובל בשנות החמישים על מחקר וגילוי האקסונים, אלה המוליכים העצבים של הפקודה מהמוח אל הגוף.
הבדיחה, כך הוא מספר, שמי שהיה צריך לקבל את פרס נובל היו דיונוני רחף. כי יש להם רק שתי תעלות הולכה ועוביין מתקרב למ"מ, כך שאפשר לחבר להן אלקטורודות.
בבני אדם זה בלתי אפשרי. העובי שלהם דק יותר וגם יש להם איזה שש עשרה תעלות כאלה, מה שמוביל לכך שאי אפשר להקיף את כל האפשרויות המתמטיות של הצרופים.
בקיצור הדיונונים עשו את העבודה.
ואנחנו התפוצצנו מצחוק מהסיפור הזה.
תארי לך שני דיונונים עם פפיון עולים על הבמה בשטוקהולם. ולוחצים את היד למלך.
עצוב ונוגע. ויפה מאוד
התגובה שלי נמחקה. עד כמה שזכור לי דיברתי בה על הזדהות.
בוכים.