בננות - בלוגים / גיורא פישר / נועה שקרגי על "מהפכת הרשת של השירה"
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

נועה שקרגי על "מהפכת הרשת של השירה"

http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94/

15 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    נו. כמו בתיאוריה שהיא כותבת. נועה משווקת את עצמה באינטרנט. תבואו. היא אומרת בירושלים. יהיה כיף. בחיי שהייתי בא. אבל אני בחו״ל(. בתחקירים של עד כמה הנפש יכולה לצלול למטה. האם ישנו האפס המוחלט של הרוע. שמתחתיו אי אפשר לרדת.)וחוץ מזה אני לא עולה לירושלים. אלא אם אין לי ברירה. זה לא משהו נגד העיר. עיר דמים. אלא נגד הדם שנשפך שם. של יעקב,אסתרי יפה ויהודה. הדודים והדודות שלי. שנהרגו שם. לפני שנולדתי. ועדיין לא ברור לי למה כל כך הרבה אנשים רוצים פתאום לשיר כלומר לכתוב שירה. זמינות האמצעים. היא לא התשובה לחידה הזאת. כי אחרת כל אחד היה לוקח סכין מטבח וחותך את לה המרגיזים אותו. כולל המורה שלו מהגן שצחקה. כשהתבלבל כשקרא את השיר .. עץ הרימון נתן פריו …. זה פשוט מהסיבה ששיש לנו יותר מדי זמן פנוי . והאצבעות שלנו חופשיות מלחפש גרגרי יער ופטריות.

  2. אני חולקת על שמעון… נועה כתבה יפה על נושא חשוב ומרתק. נא לזכור שעד לא מכבר טענו שהשירה שבקה חיים לכל חי… אין קונה ואין דורש. ברור שלא כל מי שכותב שורות קצוצות הוא משורר. אך יש לזכור ששירה מעצם בריאתה מהותה היא תמצית השפה החשובה מכל לתקשורת (בעיני לפחות) – שפת הנפש. מה שכמעט קבר אותה זה ההתייחסות המלומדת אליה כאל שפה אליטיסטית שזר לא יבינה. מסתבר שלא כך! וזאת הודות לאינטנרנט. מסתבר שרבים רוצים לשורר ואוהבים לקרוא שיר או שורות המתחפשות לשיר (בבוא היום כשהדברים ייכרכו מה שיישאר יתבע את הצורך לעמוד בקריטריונים פואטיים כלשהם – מעניין מהם יהיו? נא להיות פתוחים עד הסוף). ועיקר העיקרים: הקהל. משורר כמו כל יוצר מבקש קורא. וכשאני נזכרת בחודשים הארוכים שבהם נדרשתי שנים להמתין ל… לתשובת עורך מוסף ספרותי אם כן או לא ידפיס לי שיר קצר – ואם אישר חלפו עוד חודשים עד שהשיר נדפס וכמה כבר קראו אותו מעולם לא ידעתי – ולעומת זאת עכשיו אני כמשל בוסית על יצירתי מעלה מתי שבא לי ומנהלת דיאלוג ישיר עם קוראי ורווה נחת מעודד ומדרבן את נקבוביות גברת מוזה הודות לשפע הלייקים. מה עוד אבקש…. תחיית המתים ובוא המשיח פחות מרגשים אותי.

    • אני עם ענת לויט ונועה שקרג'י. ההזמנה לפסטיבל השירה בירושליים אינו חלק משמעותי מהמאמר.

    • שמעון מרמלשטיין

      זה העניין.
      הדיאלוג המזויף הזה.
      מילאעם אנשים שאתה מכיר. (כמוני וכמוך למשל) אבל עם כל מיני דמויות ערטילאיות. ופעם נדהמתי שהבחורה העדינה שהססתרה מאחורי נייק ניים באיזה פורום. הייתה למעשה סבל גרוזיני מאשדוד…. כל הכבוד. אבל למה להתחזות? שאלתי. נראה לך שאם הייתי כותב את שמי האמיתי. היו מתייחסים אלי???
      ולגבי יפרסמו או לא. אני אף פעם לא התייסרתי. אף פעם לא הרמתי טלפון לשאול. למה לא? . למה כן? להיפך. תמיד הבטתי בתמיהה פתאום שבאיזה כתב עת מופיע השיר ואז אמרתי לעצמי . לא רע השיר. ולפעמים. איום ונורא השיר.
      בסופו של דבר הגעתי למצב האבסורדי שעניתי בשלילה לאלו שרצו לפרסם ספר שירה שלי על חשבונם.
      בסוף נשברתי.

      לפני שבועיים הודיעו לי שזכיתי בפרס של תחרות שירה (עם סכום יפה בצידו). וכשהודיעו לי. לקראת חצות. הייתי די נבוך. כי בכלל שכחתי ששלחתי. ומרוב חשדנות. דרשתי שיגידו לי איזה שירים מדובר. כדי לבדוק אם לא עובדים עליי.
      לא אגיד שלא שמחתי. אבל לא קפצתי מהכיסא.
      בסופו של דבר המעשה האמיתי הוא הכתיבה עצמה. וכל ההתכתבות שבאה אחרי. זה רק כדי שלא נמות מבדידות.
      לי ברור איך העולם יראה עוד כמה מאות שנים. כולם בקפסולות. לא זזים. לא צריך לחפש אוכל או מים. הזנה פיזית. עם דמיונות בו אתה מטייל בקוטב או באמזונס. בלי להזיז את התחת מהמקום.
      לא יהיה צורך במלחמות (אולי. כי תמיד איזה היטלר קטן כבר נרקם בבטן של אימא מתוקה) לא יהיה מה לריב.
      אולי אז נדבר את השירה האמיתית. ללא תכלית. ואולי זאת תהיה השירה הכי גרועה. כי לא הכאבנו כבר מאה שנים אחד לשני. ואולי בכלל לאנצטרך מילים. נשלח מחשבות וחזיונות אחד אל השני (אני עשיתי את זה מצוין עם ציפורים. עד גיל שלוש. הייתי שולח אותם למקומות נעדרים ומרוחקים. כמו הקוטב המזרחי. והם היו חוזרים עם פיסות של קרח שחור … אז הבנתי שהם מבינים אותי. אחרי זה התחלתי לדבר. ואיבדתי את הכישורים ההם. שקשורים לשתיקה)

      • שמעון, אתה מפליג לדורות הבאים, ואנחנו מדברים על ימינו הקצרים כאן, עלי אדמות.
        לגבי, מעשה הכתיבה נחלק לשני שלבים:
        שלב הכתיבה, האהוב עלי ביותר, ביחוד שלב הליטושים, עד שאני מגיע למצב שבו המילה המדויקת נמצאת במקומה המדויק.
        השלב הבא הוא, שילוח הציפור מהקן, לדעת מה קורא (לא שגיאה) איתה.
        גם אתה מפרסם כאן, וכתבת שפרסמת גם באתרים אחרים. אם אותך לא מעניין שמישהו יקרא מה שאתה כותב, נדמה לי שאתה יוצא דופן.
        אני בכל אופן רוצה מאד. אני מניח שלא הייתי כותב אם הייתי יודע שדברי ישארו רק בכונן הקשיח שלי.

        • אהה, שכחתי:
          ברכות על הזכיה!
          דרך דיבשית לפתוח אתה את השנה!
          גיורא

        • שמעון מרמלשטיין

          אני מפרסם. כאן.
          כי ממש הכריחו אותי . בחיי … עד שלא היה לי נעים לסרב.
          וגם כדי להשחיז את הציפורניים על עוד לוח גרפית.

          הכי חשוב זאת הכתיבה עצמה. שלא נגמרת לפעמים לעולם. אני מתקן כמו חייט שהעיניים שלו נגמרות. וזה לא נגמר, גם כשהגברת השמנה תתחיל לשיר (כמו שאומרים באופרע)
          אני מפרסם כדי להבין מה עובד בשיר ומה לא. ואת זה אני לומד מהתגובות. גם כשפעם הייתי חלק מחבורה ספרותית. לא דיברנו כל כך על ספרות. אלא ריכלנו. לפעמים זה על זה. כי זה הרבה יותר מעניין.
          מהתגובות , אם הן מפורטות ואינטלגנטיות, אפשר ללמוד. ומהמחמאות גם. להתבשם. להרגיש שאתה לא לבד. ופר במוח של עצמך.
          ובכלל רוב היצירות שלי שהתפרסמו, עברו ניסוי כלים בפורום זמ"ש, בו אני פעיל כבר תרייסר שנים כמדומני. ואחריהם גם עשיתי תיקונים (כמו חייט לפעמים ולפעמים כמו חייט עיוור שיוצא מהשורה לכיוון הלא נכון של הריץ' רץ)

          אבל כשמתחילים עם ההזמנות לערבים האלה. אני מתעצבן. פעם אמרתי למישהי, משוררת. מה את מזמינה אותי להיות קהל שלך? לא מתאים לי.
          אז היא אמרה לי. טוב. אני מזמינה אותך שתקרא.
          אמרתי אני לא בא.
          למה? שאלה.
          לא מסוגל לקרוא שירים שלי בציבור.
          ובכלל. אני חושב ששירים צריכים לקרוא לבד. בחדר סגור. בלי קהל. וזה מסביר את דעתי על הערבים האלה.

          לפני שבוע שמעתי מישהי מקריאה בטלוויזיה שיר כזה מלא פתוס, על דבר שולי. הייתה לה דיקציה מושלמת. יותר מדי מושלמת. שחיפתה על העדר התוכן ונפח פואטי. שבלעדיו השיר קורס יותר מהר מהתאומים.
          שמתי את כפות הידיים על האוזניים (כמו שהייתי קורא שהייתי ילד) והמילים שהיא קראה, רצו על המסך במקביל. בלא קול. זה היה איום ונורא. סתמי.
          אז אם אפשר, בלי סומק. בלי צעיפים. בלי שפתון, בלי שפתיים. בלי תנועות מוגזמות. בלי התקהלויות כמו פרתום או פיתום או השד יודע מה. אז אפשר לשמוע ולהקשיב.

      • חני שטרנברג

        אני עם שמעון. יש דבר אחד שהרשת בטוח עושה: מקלה מאוד על אנשים לפרסם את כתיבתם ולהגיע לקהל רחב. האם הכתיבה הזאת היא בהכרח שירה טובה? בזה אני בכלל לא בטוחה. תראה מה הרשת עשתה למוסיקה. היא בעיקר הרגה את הדיסקים ויחד איתם את קונספט האלבום של פעם. האם היא היטיבה עם המוסיקה? מצבה של השירה אינו שונה. קונספט האלבום מקביל במידה רבה לקונספט ספר השירה שמצבו בכי רע. מכל מקום ריבוי פרסומים אינו מעיד על איכות. משוררים ממש טובים ומוסיקאים ממש טובים כמו גם סופרים וכו' תמיד היו נדירים וימשיכו להיות נדירים. השאלה היא אם למישהו עוד יהייה אכפת מהנדירות הזאת. ראה כדוגמה מקרה עוזי ווייל שאני מבינה שמצליח מאוד ברשת ואף הצליח מאוד בגיוס כספים ברשת, רק שלא התרשמתי שהוא כתב ספר מי יודע מה. מדובר בעיקר במהפכה טכנולוגית שכמו כל מהפכה טכנולוגית מייתרת מיני בעלי מקצוע שבמהרה לא יידרשו, ואני חוששת שהמשוררים והסופרים יהיו ביניהם. משוררים (טובים!) שלא פועלים ברשת יהפכו להיות הסנדלרים של פעם – פשוט יעופו מפס הייצור.

        • שלום חני
          אני חושב שאת ושמעון מפספסים את העיקר:
          "הרשת" מאפשרת להעלות לפני השטח יוצרים שבתקופה הקודמת לא היינו מצליחים להגיע אליהם.
          אני לא צריך לספר לך שכמעט לא נשארו מקומות שבו יוצרים חדשים יכולים להציג את יצירותיהם. רק מוסף ספרותי אחד (הארץ) מפרסם שירים חדשים. בדרך כלל של שלושה-ארבעה משוררים קבועים.
          איך הייתי מגיע ליצירתך, או להכיר את שמעון?
          נכון, הרבה חרא (סליחה על השפה) צף על פני הרשת. אז מה? קוראים נבונים (גם כאלה שלא קראו מימיהם שירה) מרגישים מיד בהבדלים.
          נכון, המהפכה הדיגיטלית במוזיקה וברשת שינתה את אופן "מכירת המוצר". במוזיקה, יוצרים טובים זוכים ביו- טיוב לחשיפה אדירה (נכון, בלי תמורה כספית), אבל התמורה מגיעה דרך הופעות חיות, המניבות כסף טוב למי שהצליח להיחשף דרך המדיות הדיגיטליות.
          ובשירה? כאן אף פעם לא היה כסף, אבל כמו שציינתי, בזכות האינטרנט יש חשיפה לקהל קוראים אדיר (בזכות ה"שיתופים" בפייסבוק)שבדרך אחרת לא היה נחשף לשירה.
          הסיפור של וויל מצביע בדיוק להפך ממה שאת חושבת: זה מצביע על כך שקהל גדול קורא באינטרנט ומוכן להשקיע ביוצרים ראויים. במקרה של וייל הייתה אכזבה גדולה: הוא ניצל את אמון קוראיו ודפק אותם פעמיים: שיקר כשאמר שהוא צריך את הכסף כדי להתפנות לסיים את הספר, כשכתיבת הספר כבר הסתיימה, ושסיפק תוצרת מאכזבת, שלא קשורה לאינטרנט אלא ליצירה הספציפית ההיא.

          • זאת ועוד, בכל שלושים שנות כתיבתי "זכיתי" לא אחת לבחון את עורכי מוספי הספרות ז"ל. לא אחת הם הונעו משיקולים זרים ל"מוצר". הבליטו קבועים ולא אפשרו "דמורטיה" יצירתית. אומר עוד משהו, לא אחת אני קוראת שירים נפלאים ממש בפייסבוק. רק לפני רגעים עשיתי זאת – ולבי לבי על המשוררים שלעולם לא תהיה להם האמביציה וכוחות הנפש הדרושים – ושאינם קשורים בכישרונם הפואטי – כדי שהוצאה לאור תוציא להם ספר (בטח אם אין בידם הון עצמי). אז לפחות יש להם שופר חינם. מה רע בזה? כולנו חיים כיום את הרגע. הפנתיאון נסגר מזמן. השירה היתה פושטת רגל לחלוטין אלמלא בננות למשל:)

          • חני שטרנברג

            זה נכון, גיורא. זאת הסיבה שבגללה התחלתי עם הבלוגים מלכתחילה. אם הייתי מחכה לעיתון הארץ אז כנראה עד היום איש לא היה יודע על קיומי, ואני לא היחידה במקרה הזה. אולי אני חשה כפי שאני חשה כי אני לא בפייסבוק, ולפיכך לא חשה ב"נחשול הקוראים האדיר", אבל לא עברתי לפייסבוק (מהבלוגים)בגלל החשש שלי מהאנרגייה הרבה שצריך להשקיע בעצם ההימצאות בפייסבוק, אנרגייה שאני חוששת שתבוא על חשבון היצירה.
            זאת אחרי שחוויתי את האנרגייה שמצריכים הבלוגים. זה מין קונפליקט שאני נתונה בו, ואני משערת שאני לא היחידה.

          • לא נעים לי לפרסם את בוגדנותי קבל בננות. אבל כחברה שלך אציין שיש משהו בפייסבוק שגוזל הרבה פחות מהבננות. קרנבל קליל לתפעול ופשוט כיף!

          • חני שטרנברג

            תודה, ענת, על ההמלצה. אולי אשתכנע לפחות לניסיון. מכל מקום אני חושבת שעוד מוקדם לקבוע איך משפיעה הרשת על איכות הכתיבה עצמה. דרוש לצורך כך זמן. לכל התפתחות טכנולוגית יש השפעה על אורח החיים, שגם משלמים עליה מחיר. כמו למשל הטלויזיה שגרמה לאנשים לשבת יותר בבית מול המסכים, ופחות להתרועע פנים אל פנים. וגם בזמן שהם יושבים להיות פסיביים. לפרשת עוזי ווייל, גיורא, יש פרמטר נוסף. הוא לא התגלה בזכות האינטרנט. הוא הגיע לרשת כידוע והתמיכה בו מעידה בעיקר על האהדה שיש לידוענים. הד סטארט דווקא היה מיועד לאנשים לא ידועים, ונשאלת השאלה אם הם אכן נתרמים ממנו ומצליחים
            להפיק בעזרתו ספרים ודיסקים או כל דבר אחר שבו הם מעוניינים. זה המבחן שלו ועל כך התשובה לא ברורה. לפחות לי.

          • חני
            אף אחד לא דיבר על איכות הכתיבה בהקשר של האינטרנט. הדיבור הוא על הרשת כאמצעי להבאת השירה לציבור המעוניין, ובעיקר: לאפשר ליוצרים לחשוף את יצירתם לאחר שכל הדרכים האחרות נחסמו בפניהם.
            רק על עצמי לדבר ידעתי:
            יש לי עכשיו למעלה מ1300 "חברים בפייסבוק". כ130 משוררים, כ 150 מכרים או תלמידים לשעבר.
            כל האחרים ביקשו ממני "חברות" כי נחשפו לשירי אצל חבריהם באינטרנט וביקשו לקרא שירים נוספים. אלה לא קוראי שירה מובהקים, אבל עכשיו הם קוראים.
            יש שירים שאני מפרסם, והם מוצאים חן בעיני חלק מהקוראים. בפייסבוק יש אפשרות לעשות "שיתוף". כלומר: אם אני מוצא פרסום כלשהו אצל אחד מחברי,והוא מוצא מאד חן בעיני, ואני רוצה שגם חברי יחשפו לו, אני יכול לעשות "שיתוף" וכך כל חברי יראו את הפרסום. כך שיר יכול להגיע לעיני אלפי אנשים. אין לי ספק, שהדרך הטובה והנכונה לקרא שיר היא בספר. שם השיר עומד לבדו בלי כל מיני מסיחים ורעשים. אבל צורה זו של פרסום טובה מכלום. אני מקווה, שכאשר יצא ספרי הבא לאור, יהיו רבים מ"חברי" בפייסבוק שירכשו אותו לאחר שנחשפו לכתיבתי.

          • שמעון מרמלשטיין

            בואי תסבירי לי איך זה קליל ענת.
            את מעלה שיר וכל החברים שלך רואים ומגיבים ב like?
            ואם מישהו עונה לך, את מגיבה לכל העונים?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר