בננות - בלוגים / גיורא פישר / שני שירים מסביליה
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

שני שירים מסביליה

 

 

 געגועים בסביליה

רוֹצִים כַּרְטִיסִים לִפְלָמֶנְקוֹ?
קָרְאָה לְעֶבְרִי צְעִירָה בְּעִבְרִית.

זִהִיתִי אוֹתְךָ, צָחֲקָה
לְפִי הַצּוּרָה
בָּהּ הַכּוֹבַע מֻנָּח עַל רֹאשְׁךָ.
וְאוּף, 
(כֵּן, כָּךְ הִיא אָמְרָה
וְרָצִיתִי לְאַמֵּץ אוֹתָהּ
אֶל לִבִּי)
אַתָּה הוֹלֵךְ בְּדִיּוּק
כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי.                             

                                         סביליה, ערב חג סוכות תשע"ד

 
מה שלא אשכח מסביליה

מַה שֶּׁלֹּא אֶשְׁכַּח מִסֵּבִילְיָה זֶה אֶת
פַּאבְּלוֹ גַּמְבּוֹאַ

שֶׁקּוֹלוֹ-
הָרָאוּי לְמַלֵּא הֵיכָלוֹת
סָדַק אֵת לִבִּי
בְּסִמְטָה לְיָד הַקָּתֶדְרָלָה הַגְּדוֹלָה.

וְעֵינָיו-
שֶׁסֵּרְבוּ לִפְגֹּשׁ בְּשֶׁלִּי
עֵת זָרַקְתִּי מַטְבֵּעַ לְנַרְתִּיק הַגִּיטָרָה-

 שָׁבְרוּ.

 

 

12 תגובות

  1. גיורא ~ שלום לך ולסביליה המופלאה!
    2 השירים מתנגנים ומתערסלים בנשמה.
    ב"מה שלא אשכח מסביליה" מתבקש תיקון בסופו וזו הצעתי:
    "וְעֵינָיו –
    שֶׁסֵּרְבוּ לִפְגֹּשׁ בְּשֶׁלִּי
    עֵת זָרַקְתִּי מַטְבֵּעַ לְנַרְתִּיק הַגִּיטָרָה –
    אֶת עֵינַי שָׁבְרוּ.

    חג שמח!

  2. שמעון מרמלשטיין

    הספר מסיבליה.

    את הקתדרלה של סיבליה לא אשכח לעולם. (הקתדרלה השלישית בגודלה בעולם) לא בגלל גודלה ויופיה. אלא בגלל הריב הנורא שהיה לי עם החברה (הגרמניה שלי) שם. הלכנו כל אחד לדרכו. אחרי כמה שעות. פגשנו אחד את השני. הבנתי … מה שנועד ללכת לאיבוד , יאבד. ומה שלא – תמצא אותו תמיד. גם בעיר גדולה.
    כשאני פוגש אותה (כמו בסוכות האחרון) אני לא מדבר איתה על זה. יש דברים שלא מדברים עליהם. ממרחק של למעלה משלושים שנים. הם נשארים קפואים. כמו התבליטים, והפיתוחים של קתדרלת אבן.

    בעיר מיינץ (וורמיזא ביהודית) ליד הקתדרלה, בכיכר קטנה, זמר אופרה (או אחד שמתחזה לכזה) שר ארייה מתוך הספר מסיבליה.

    יפים השירים שלך. גיורא.
    ולגבי הפרי שהבן שלך מגדל. אטעם אותו. זה נשמע מסקרן. מקווה שהטעם בהתאם.

    • גיורא פישר

      היי שמעון
      תודה. (על השירים)
      ובקשר לפרי: הטעם שלו: מתוק סתמי, כלומר: "בסדר", לא זו הסיבה לרכוש אותו (מאד יקר) אלא בגלל הערכים הבריאותיים המדהימים שלו,(וזה לא בלוף) גם כשהוא במצב מיובש (גודל של צימוק קטן), וביחוד כשהוא טרי.
      בינתיים אני כאן נגרר אחר אשתי, המתביישת ללכת לצידי, כי אני מחזיק גליל של נייר טואלט ,ומחסל אותו בגלל הצטננות תוך חמש דקות) נוסף על האנטיביוטיקה החריפה שאני לוקח (ברוך השם החודש האחרון).
      קשים חיי באנדלוסיה
      גיורא

      • שמעון מרמלשטיין

        גיורא. אין קשה יותר מגלות ספרד. (אולי רק זאת של יורק, משהו כמו מאתיים שנה לפני) הרומנסות. האלמהברות, החמארות. הסייסטות. הקסטייניטות … (בהנחה שאיננו נמצאים ב-1492 או משהו דומה)

        רגע. למה לא לקחת את הפרי שהבן שלך מגדל? זה היה צ'יק צאק מרפא אותך. היית הופך לפרסומת מהלכת על שתיים. ככה זה כשהסנדלר הולך יחף. הוא מצטנן. ומאבד את החשק לכתוב שירים.
        אנחנו צריכים אותך כאן, חד וממוקד. לא סמרטוט עם נייר טואלט ביד. במקום עט.
        לך לגראנדה. האוויר והיופי שם מרפאים את כל המכאובים.

        • היי שמעון
          מה לעשות והצטננתי רק בספרד?
          אני לא חושב שפרי הגוג'י עושה פלאים תוך יום (אם כי, עדיין לא ניסיתי) מדובר בפרי שהוכרז כ "מזון על" דרך נעימה לספק חלק מהצרכים הפיזיים ההכרחיים של הגוף.
          אגב, אנחנו עכשיו בגרנדה. ואכן, ראה זה פלא ההצטננות עברה כבר בדרך. למרות שהיינו צריכים לחנות ליומיים בעיירה נידחת, אבל בעל המלון במקום העלוב ההוא התייחס בחוסר נימוס מינימלי לאיש קשיש כמוני, כך שהמשכנו לגרנדה, ההצטננות כנראה ידעה את מה שאני לא ידעתי.

          • שמעון מרמלשטיין

            נו. אתה רואה.
            העיקר שאמרתי גרנדה והחלמת מהר.

            מכשף אמיתי.

            בגרמנייה קוראים לי כבר הרבה שנים "קליינה טופל" (השטן הקטן). עקב התעלולים שהייתי מבצע שם. לנחש מחשבות. לגרום לאנשים לבכות או לצחוק ללא סיבה. להכנס למנזר ולבקש מראש המסדר (ליד העיר ורטהיים) שיכינו לי תה. עם לימון. בלי סוכר. ושלא יפריעו לי להתרכז. בזמן שאני יושב וחולם בהקיץ. ובכלל שיצאו כולם החוצה. לגינה הגדולה. ויתפסו קצת שמש.
            שיא החוצפה. הייה לגרום לניידת משטרה בעיר קלן. לעצור. ולקחת אותי טרמפ למרחק של חמישים ק"מ. ועוד אמרו לי תודה רבה.והתנצלו על הפקקים באאוטובאן בשעת אחה"צ.
            ובצרפת. לגרום לנהג ספרדי לנסוע 16 שעות בלילה. למדריד (כי בא לי פתאום לראות אותה) לבית הוריו (במקום לבקר את אחותו באמסטרדם) ולהעיר את כולם בארבע בבוקר (איזה 16 אנשים) לערוך לי שולחן עם שלוש מנות כי הגיע המשיח בכבודו ועצמו מארץ הקודש.
            והם עברו אחד אוחד ונישקו לי את הידיים.
            וברכו אותי. ובקשו שאתפלל עבורם.
            וממש בכו. שעזבתי אחרי יומיים כי הייתי צריך להגיע מצודה של זגרש בדרום פורטוגל. (כי חיכו לי שם, שתיים)

            ואני חושב. שאיזה מזל. שסבא שלי לא בחיים. כי אם הוא היה עדיין חי ושומע על כך, הוא היה מחטיף לי סטירה נוראית. סטירה וקללה לנכד שקרוי על שמו. לנכד של המכשף הגדול מאפגניסטאן.

    • נהניתי לקרא את תשובתך לגיורא

      חג שמח

      עפרה

  3. גיורא, גם תיירים צריכים לדעת לאן להסתכל… :)
    כנראה שאנחנו דומים בכך משום שכשנזכרתי בשיר שלי על ברצלונה גיליתי בשעשוע שכבר העליתי אותו כאן וגם אז זה היה כתגובה לשיר שלך…:)

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=25932&blogID=398

  4. שני השירים,גיורא, מאד ריגשו אותי. בתאור מינימליסטי אתה יודע לשרטט דיוקן ולתאר תמונה. יישר כח

    היה בריא
    עפרה

    • היי עפרה
      תודה על המחמאה.
      אני מאמין שכוחה של שירה הוא לצלם את מה שמצלמה לא מסוגלת לראות.
      מרגיש כבר קצת יותר טוב
      להתראות
      גיורא

  5. ניחוחות מסיביליה ומכל מקום ברחבי הגלובוס מכירה את הנגן ההוא מסיבליה, הוא יושב ליד בנין האופרה בואכה הקאמרי ומנגן סרנדות רומנטיות ללב הכבוי (או הכווי)
    נותנת לו מטבע כשיש
    ומישירה מבט להראות לו חיוך
    סדנא דארעא חד הוא
    שם או פה
    שם זה פה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר