בננות - בלוגים / גיורא פישר / החיים אמנותיים מדי : שיר על פליט מדארפור
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

החיים אמנותיים מדי : שיר על פליט מדארפור

 

החיים אמנותיים מדי

שלום לכולם
היום התפרסמה המהדורה האינטרנטית של האנתולוגיה " שירי מחאה לקראת האחד במאי".
http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2007117?fb_action_ids=10151417090751169&fb_action_types=og.recommends&fb_source=aggregation&fb_aggregation_id=288381481237582

האנתולוגיה שנערכה על ידי אילן ברקוביץ',תופיע בדפוס בגליון יום שישי 3.5.13 , במוסף "ספרות ותרבות" בעתון "הארץ".
היום קראתי לראשונה את שירי המשוררים. אני גאה שברקוביץ' צרף את שירי "אני מביט בחסן הפליט מדארפור" לאנתולוגיה יפה זו.
משום מה, אין במהדורה זו חלוקה ל"בתים" (אני מקווה שלא כך הדבר במהדורת הדפוס) לכן אני מצרף את השיר בצורתו הנכונה.

ועכשיו, משהו על אמנות וחיים:
השיר נכתב לפני כשש שנים.
שמו האמיתי של הפליט שעליו מדובר בשיר הוא "אדם". מסתבר שזה שם מאד פופולרי באזור דארפור. לכן, גירסתו המקורית של השיר הייתה "אני מביט באדם הפליט מדארפור". שמו של הפליט הופיע והניע את השיר, שבצורה זו הפך להיות שיר על "כל אדם".
ידידה העירה לי לפני מספר שנים, שהשיר נראה מאולץ ופשטני בגלל שמו של הפליט, ולא עזרו טענותי שזה שמו האמיתי.
זנחתי את השיר, ניתקלתי בו לפני זמן מה והחלטתי לנסות ולראות אם השיר "עובד" גם אם מחליפים את שמו של הפליט.
לשמחתי, הסתבר לי שאפשר לקרא את השיר היטב גם אם משנים את השם. לא הייתי צריך להיות מופתע כל כך, בסופו של דבר, ה"גיבור" של השיר הוא "אני" , "אנחנו".
נשארתי עם בעיה: איך לקרא לפליט?
הקלדתי בגוגל : פליט, דארפור, וכך מצאתי את השם חסן.
לפעמים, החיים אמנותיים מדי, מכדי להיות אמינים.
קיראו את שירי האנתולוגיה, הם יפים בעיני.
תודה
גיורא

אני מביט בחסן, הפליט מדראפור

 

שָׂדוֹת שְׂרוּפִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ
בְּעֵינָיו, אֶת יְלָדָיו
שֶׁהִשְׁאִיר בַּכְּפָר הָרָעֵב

 

אַךְ הוּא-

נִרְאָה בְּסֶדֶר גָּמוּר
חָסָן, הַפָּלִיט מִדַּרְאפוּר

 

לָבוּשׁ לְמִשְׁעִי

לְחָיָיו שְׁמַנְמַנּוֹת

מְחַיֵּךְ כָּל הַיּוֹם

 

אֵיזֶה מִין אָדָם הוּא?

 

וַאֲנִי, הַצּוֹהֵל וְעוֹלֵץ עַד זָרָא

הַמְּנַסֶּה כָּל הַזְּמַן לְהַחְבִּיא
מֵעַצְמִי אֶת הַכְּאֵב שֶׁלִּי


אֵיךְ לֹא שַׂמְתִּי

לֵב

אֵיזֶה מִין אָדָם
אֲנִי

 

23 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    אני מביט במראה
    אני הוא אתה. אתה הוא אני….
    כולם מסתירים את הכאב מתחת לעור.
    העור הוא שחור. שחור הוא האור.

    ואיזה אדם אתה גיורא?
    אתה מאה אחוז … מאה אחוז של כוויה
    מסתתרת מתחת לעור.

    • גיורא פישר

      שמעון,
      בחיי, התגובות שלך כאן עולות באיכותן על הפוסטים גופם (לפחות אלה שלי)
      כיף להרים לך להנחתה.
      גיורא

      • שמעון מרמלשטיין

        תודה גיורא.

        אני לא יודע איך זה אצל אחרים
        אבל כשאני קורא משהו שמישהו כתב
        גם אם אני לא מכיר אותו או יודע מיהו בכלל, אני מתחבר מייד לדי.אנ.אי שלו. לנשימה ולדופק שלו
        ואז אני יודע בדיוק מה לכתוב לו.

        ואותך אני כבר מכיר.
        אז תאר לך … כמה מעט זמן אני יכול לשהות באוויר לפני שאני משיב (או מנחית)

  2. נורית פרי

    שיר יפה, גיורא. הפנים והחוץ של כולנו, הפליטים, מדבר כזה או אחר…

  3. ארז פודולי

    גיורא יקירי,

    שני עניינים בוערים:

    *
    למרות שבאחד מכובעיי אני חוקר כאב ומנסה למצוא דרכים לכמת אותו (ועל כך במקום אחר, בפעם אחרת), אני סבור שלא נכון להעמיד סרגלים בין שכול ופליטות. (וגם לא בין יתמות ונכות; מחלה סופנית ואונס; וכן הלאה וכן הלאה).

    **
    לא פעם אני מהרהר במרחק בין אנשים וחומרי הכתיבה שלהם. למרות שעברת משוכה מרשימה (בדמות ברקוביץ'), את שלי לא עברת הפעם: אם חשוב לך למחות בעניין הפליטים – קח אוטובוס; סע לדרום תל אביב; דבר עם עשרה פליטים; הכר אותם בשמם ואת האנשים שהשאירו מאחור ואיבדו בדרך; ואז ורק אז כתוב. אמינות השיר שצירפת כאן תשתפר פלאים. אולי אפילו תכתוב אנתולוגיה שלמה על פליטוּת ופליטים.

    גדולתו של משורר היא ביכולת שלו להזדהות עם כאבם של אחרים, לאו דוקא לעשות השוואות.

    בחיבה גדולה, כתמיד,

    ארז

    • גיורא פישר

      ארז יקירי
      פיספסת את השיר לחלוטין!
      השיר לא מדבר על הפליט, הוא מדבר על מי שמביט בו.
      קרא שנית וראה את מה אני משווה ולמה.
      אם אחרי קריאה שניה לא תבין, אחרוג ממנהגי ואסביר.
      אגב, אין בשיר שום רמז לשכול ,וכדרכי אם לא מוזכר שכול, אז אין שכול,
      השיר כאמור לא מדבר על מצב הפליטים, אך את אדם, הפליט (שבשיר שיניתי את שמו לחסן) היכרתי היטב ,הוא קיבל אצלנו עבודה כמורה לאנגלית, ונעלם לאחר מספר חודשים.

      • ארז פודולי

        גיורא,

        מקבל שפיספסתי, ומודה שאני מתקשה גם בקריאה שניה. אני מבטיח לנסות לראות את השיר באור שאתה מבקש ממני להביא בו.

        ובכל זאת אבקש עוד עזרים לקריאה. הנה קושיה של תלמיד מתקשה: הכאב של הדובר בשיר, על שום מה?

        • גיורא פישר

          הכאב של המשורר, יכול לנבוע מאלף אופנים השוברים את ליבו של אדם, אך הוא לא נותן לאחרים לראות.
          אגב, מהות השיר היא טענת המשורר כלפי עצמו, ובאה לידי ביטוי בשורות האחרונות. היא בדיוק בדיוק הדבר שאתה מעלה.

  4. חנה טואג

    גיורא מנסיוני כמורה לספרות
    לא מומלץ למשורר לפרשן את שירו
    מרגע שהוא פוקע מרשותו נחלת הכלל הוא
    וכל אחד דש בו כרצונו
    ולפעמים יד כל במנוחה תמשש
    ולרוב אני בחלבי ובדמי את הבערה משלם
    הייתי חייבת להעיר בכללית בלי להיכנס לפרטי השיח בינך לבין ארז

    • רוחה שפירא

      גיורא שלום!
      קראתי את השיר היפה הזה עוד לפני התגובות ומצאתי אותו נוגע ומדייק בדברים שאין להם שיעור ומידה.
      גם החלוקה לבתים נכונה מאד לדעתי אך אינה מופיעה בעיתון(?!).
      הערה קטנה: ב 2 השורות האחרונות –
      "אֵיזֶה מִין אָדָם
      אֲנִי"
      מרגיש לי נכון להגיד; אֵיזֶה מִין בֵּן אָדָם/ אֲנִי
      … שבת שלום ומבורך!

      • חנה טואג

        השיר הוא שיר של השתקפויות, המבט מוסב מהפליט שתוכו רחוק מברו המצוחצח למשעי אל תוכו של הדובר שהוא סוג של עריק מעצמו
        הפליטים האלה מכריחים אותנו להסתכל פנימה לחפש את הזולת בנו
        אם ניטיב להתבונן בהם נטיב להתבונן בעצמנו
        זהו שיר חברתי רוחני בעיני מבלי שיבקש במוצהר להיות כזה, וזה כוחו של שיר ,שהוא מוליך אותנו בדרכים שונות אליו ,ואיש איש וספור קריאתו היפה
        שבת המלכה לכל דיירי המטע השקטים מאוד מאוד
        תערב לכם שנתכם השבתית

      • גיורא פישר

        שלום רוחה
        צדקת בכל מה שכתבת:
        1. מ"טעמי חוסר מקום" עורך המדור (בני ציפר)ביטל את החלוקה לבתים בשיר שלי, ובשיר של סער יכין, כנראה שירי שנינו היו אלו שהייתה בהם חלוקה לבתים.
        אני חושב שזה מעיד על יחסו האמיתי של ציפר לשירה בכלל, ולשירה עברית בפרט. דבר, שבשיחה אתנו, לאחר הצילום הקבוצתי, הוא הודה בו.
        את צודקת בנושא של "בן אדם", זו שארית שלא נתתי דעתי עליה, מהגרסה שבה הופיע שמו (האמיתי) של הפליט.
        אם כי, אני לא בטוחשלקראת הופעת השיר בספר, אתקן לצרוף "הנכון" "בן אדם".

      • גיורא פישר

        שלום רוחה
        לפי אבן שושן: אדם:שם כללי לכל אחד מן המין האנושי. כך שמבחינה לשונית הכינוי "אדם" תקין והוא המקובל.
        ובקשר לתחושה האישית: כמובן ,זה ענין סובייקטיבי. לי זה מרגיש נכון כך.
        תודה
        גיורא

    • גיורא פישר

      חנה
      את צודקת, אל לו למשורר לפרש את שירו. אבל כאן ב"בננות", אני מרגיש כמו בסדנה עם חברים. כמו שאת רואה, התאפקתי ולא ממש הסברתי. את עשית זאת בשבילי :)

  5. תמי קאלי

    גיורא יקר, השיר כמעט נוגע בג'אנר ה"ריפורט", כלומר דיווח רפורטאג'י.
    ולא שיש בזה דבר מה רע…אני ממתינה לעוד שיר שלך בנושא, שיר שבו תכתוב את הכאב שלא יודע גבולות לאום…

    • גיורא פישר

      תודה תמי
      אין לי מושג על מה אכתוב, אם אכתוב. כל שיר שאני כותב, אני בטוח שזה השיר האחרון, שהרי על מה יש עוד לכתוב?. אבל לשמחתי, החיים מזמנים כל מיני דברים.
      אני דוקא מקוה שאכתוב על דברים שמחים.
      גיורא

      • שמעון מרמלשטיין

        גיורא. תכתוב יומן על פריס.
        שמח.
        גם אם תרגיש דרעק
        גם אם ירד גשם.
        מגיע לנו "שתעבוד" עלינו קצת.
        כי בדרך כלל אתה לא.
        אז תלמד שגם כן.
        תנחם אותנו קצת.

        בשנת 79 יצאתי למסע הראשון בחו"ל. לאורך הריבריה. מאיטליה עד לספרד.
        לא אלאה אותך בפרטים , כולל תקריות עם החבר שלי ללימודים. הגיר שהלך בפיזה ועלה לנו שליש מהאמצעים הכספיים . הפסדים כספייםי(בקזינו של מונטה קרלו. בעיקר שלו) שלג לא צפוי בפירנאים. באוגוסט. (הסרט שלג באוגוסט נכתב עלינו) בדרך לאנדורה. גניבת כל תכולת הבגדים והתיקים (של החבר בעיקר. כי כל הבדים שלי היו מלוכלכים ושום גנב לא הסכים לקחת אותם) מול תחנת המשטרה בברצלונה. ובסוף. הגענו על ארבע לפאריס. מנסים למכור בכיכר האופרה את הפורד אסקורט (סטיישן) שקנינו ליד פיאצה אספנייה ברומא.
        מכיוון שקנינו את האוטו בשיא העונה וניסינו למכור אותו בסוף העונה. באוקטובר. נאלצנו לספוג הפסדים כספיים. אבל עדיין לא נשברנו וניהלנו משא ומן מייגע, מול הישראלי יקיר (אחחח. איזה שם לסוחר מכוניות שתפס אותנו בביתים) אבל עד שנכנענו לו. ונתתי לחבר שלי מעיל (כי הוא נשרר בלי בגדים) והוא טס לארץ. ואני עליתי על הרכבת לדאכאו (סליחה. לגרמניה) בינתיים היה לנו שבוע להשתעשע בפריז. בלי פרנק על התחת ובלי מקלחות ושרותים (כי ישנו בפורד שהי לה וילונות. למרות שמדי פעם שוטרים היו חושדים ודופקים עם אלה על החולונות. אבל אותנו לא עשו באצבע והעמדנו פני מתים. כלומר לא נשמנו והתכסינו בשמיכה שנראתה כמו מושב של אוטו של בית הלוויות. ) ובינתיים. מרעב. הלכנו למנזה באונברסיטה אחץ בפאריס.(בחרנו אותה לפי הצליל של השם) כי עם כרטיס הסטודנט שלנו (של הטכניון) היינו אמורים לקבל הנחה. הבחורות הצרפתיות שמצאנו (כלומר רק אני) חן בעיניהם. הזמינו אותנו בערב למועדון ברזילאי. באן מישל, כמדומני. מכאן אלוהים רק היה יכול לעצור אותנו (כלומר אותי) נפגשנו. התנשקנו בערב עם הבחורות (בכל זאת הכרנו כבר ארבע שעות בערך … הזמן אז נמדד אחרת. באלפיוני שנייה) היפיפיה נצמדה אלי. הפחות יפה אל חברי(שאולי בגלל זה , אחרי שנים, חזר בתשובה וגר עכשיו בבני ברק. שזה המקום הכי רחוק ביקום מפאריז) הוא ניסה להפוך את היוצרות. כלומר את הרכב הזוגיות. מה שעלה לי בעצבים ולו בכאב של ביצים בסופו של דבר.
        כשעמדנו להיות מוזמנים לדירה (אני לזאת שרצתה אותי ) ויוסי לזאת שהוא לא רצה. פלטנו את השטות. שנחשבת אחת מהגדולות בחיים (אני לא זוכר מי. קרוב לודאי שהוא. אנשים מתוסכלים, נוחים לחרב את החיים) אם הם לא נרתעו מלצאת איתנו.
        והן אמרו. מה פתאום. ההולנדים תמיד הכי חמודים… איזה הולנדים פלטנו (הפעם שנינו כמו מטומטמים) למה הולנדים??? נן ענו. כי המספר הולנדי. ואתם מדברים בחית.
        אנחנו ישראלים (איזו טעות. פעם שלישית – לא גלידה- תוך כמה דקות. היינו יכולים להמציא משהו. כמו סורנימים או מלטזים) מלמלנו.
        זה באותו רגע התקרר הכול. מזג האוויר, החשק שלהן. הכוכבים בשמיים. העצים בשדרה שנהיו פתאום שחוחים (חוץ מהמחשבה שלי שהתחממה. איך אני הולך לרצוח את יוסי הלילה) ובארסיות , אמרתי לו. אין פלא שהלכת בשנה שעברה לזונה ברובע החלונות האדומים. עם הגישה שלך. הדרך מוליכה רק לשם. לא למקום נורמלי. כמו חדר עם מלמלות ווילונות של סטודנטית בפאריס. שכול השנים חיכתה (בלי שתדע) רק לרגע הזה.

        זהו גיורא. אפילו שאתה עם האישה. תמציא לי סיפורים. תשכנע אותי (קצת. אני נוח להאמין) שהכול נהדר שם. השמיים כחולים. הציפורים כשהן עצובות שרות כמו ז'אק ברל וכשהן שמחות כמו ג'וני הולידיי או סרז' גינזבורג (עם או בלי ג'יין בירקין)

        • גיורא פישר

          אוי שמעון
          עם כשרון הכתיבה שלך, אני חושב שאני צריך להעביר את הכרטיס אליך!
          חוץ לארץ בשבילי- זה בזבוז כסף, אני מתחיל להנות מהטיול כשנתיים לאחר שהסתיים.
          מה עשיתי ומה ראיתי בביקור הקודם ראה כאן:
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=20085#post20085

          וכאן:

          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=20114#post20114

          • שמעון מרמלשטיין

            לפי דעתי אתה מתנהג כמוני.

            אני כותב על דברים שקרו לפני שלושים שנה.
            רק עכשיו אני מעכל ולועס אותם (בסדר ההפוך)

            גם לגבי חויות, בעיקר הקשורות למסע (כולל הקקי,קקה, חרא של הכלב) לוקח לך שנה שנתיים להתרחק. ואז אתה מבין אותן.
            הפעם תגלה פאריס אחרת. מהסיבה הפשוטה שעיר מתנהגת כאורגניזים עצמאי. אפילו ראש עיר לא מצליח לשלוט על רצונותייה וכיווני משיכתה והתנהגותה. יש המכנים עיר כיצירה עילאית חברתית של בני האדם. ועל אחת כמה וכמה עיר עם היסטוריה ארוכה כמו פאריז.
            קח בחשבון שאתה נוסע עכשיו למקום שיהיה שונה ממה שהיית בו לפני שנתיים ותבין אותו רק עוד שנתיים.זאת אומרת עשית מסע של 4 שנים (שלא עלה לך גרוש נוסף) חוץ מכאב הגעגוע למה שהעיר היית ומה שאתה היית.

            אני למשל בערים גדולות, בין אם הן זרות או מוכרות, כותב שירים כמו משוגע (יש לי פנקס קטן עם כריכה מאלומיניום שמתאים לכתיבה בכול מקום. וגם עט קצרה שנכנסת לכול מקום.)

            פעם עליתי על חשמלית בוינה. היא נסעה לכיוון ההפוך. נשבע לך. האנשים לא פצו מילה. פתאום היא נעצרה ותיקנה את הטעות. והאנשים עדיין לא צייצו.
            אתה מבין הכול באותו רגע. איך אפשר להוביל אנשים למקום אחר ללא מוצא. אל קצה המסילה אל השער עם ה-ארבייכט מאכט פריי.
            אז באותו רגע כתבתי את הדנובה השחורה (הכחולה הייתה כבר תפוסה ע"י איזה שטראוס אחד, לא מהמילקי, אלא מהצלילים המתוקים שבאו ממקום שונה)
            את השיר אתה תופס לפעמים באותן שניות שאתה כותב. את המשמעות שנים אחרי. השיר הזה התפרסם שנה, שנתיים אחרי. הוא התחזק מאז (הבנדיט) מספיק כדי להכניס לי פנס לעין הקוראת. הנדהמת.
            שיר לפעמים הולך וגדל. הולך ומתפשט בחלל. פוגת מוות הוא כזה.

          • גיורא פישר

            שמעון, אני רואה שבגלל המחויבות שאתה מטיל עלי, אני עשוי לסבול בטיול. אם כך זה יהיה, אגבה את החוב!

          • שמעון מרמלשטיין

            אין בעיה.
            הכיס פתוח, אך היד רושמת (מילים וחשבונות)

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר