ראיון שערך איתי אביחי קמחי

שאלות אישיות – עם המשורר גיורא פישר – מיוחד לפסטיבל

גיל – 62

מצב משפחתי – נשוי לדורית , אב ליאיר (סבא של גילי) 33, גלעד 23 ושל מרום שנפל בן 19במבצע חומת מגן בג'נין ב2002 

ספרים שפרסמת – "אחרי זה" בהוצאת "עם עובד" תש"ע

מי אתה גיורא פישר?
אני כמו כולם, סיכום של כל חוויות הילדות, הנערות והבגרות שלי. בן של הורים ציוניים שעלו לארץ ב39 והשאירו לעד את משפחותיהם באירופה. הם בחרו בעבודת האדמה כי זו הייתה הדרך הנכונה להגשים את הציונות. אמא שלי הוסיפה ואמרה שהיא מעדיפה לקבל בעיטה מפרה מאשר מבני אדם.
אם תרצה להכיר אותי באמת, תצטרך לקרא את ספרי "אחרי זה", שם תמצא את כל הפרטים, אפילו אלה האינטימיים ביותר.

מה גורם לך אושר?
מסיבות מאד אישיות, שום דבר לא גורם לי עכשיו ל"אושר", אם כי גם בימים קודמים, לא זכור לי שחוויתי "רגעי אושר לא נשכחים". היו לי (אני מניח כמו כולם) רגעי שמחה, אבל אני בין אלה שלא מחפשים גבהים רגשיים, ומסתפק בהתנהלות יום יומית שגרתית ובריאה.
אני איש שאוהב אנשים, ואוהב להיות בחברתם.
אני שמח כשאני כותב, ומאד מרוצה כש"יוצא לי" שיר טוב.

באיזה שיר שכתבת את גאה במיוחד?
התואר "גאה" לא "מסתדר" אצלי בקשר לשירים שלי. יש שירי קינה שכתבתי,שאני חושב שהם טובים מבחינה אומנותית, אבל קשה לי להלביש עליהם את המילה "גאה". אני אוהב מאד את השיר "רק אני",שהבאתי לכאן ל"פסטיבל רות".

מה תפקידה של השירה בחייך?
איזו שאלה מפחידה! "תפקיד" נגזר מ"פקודה" ובשבילי פקודה (בהקשר של שירה) היא
ממש סירוס. אם אחשוב כך על השירה, לא אכתוב יותר.
בכל אופן, אני מאד אוהב את תהליך הכתיבה. כשאני מרגיש באוויר, שעוד מעט יתחיל להירקם שיר בראשי, אני שמח מאד. מחכה לרגע שהוא יהיה מספיק בשל כדי שאגש למקלדת הקרובה, ואתחיל לכתוב אותו. או, כמו שקרה לי עכשיו בפריז, כתבתי על מגש קרטון קטן שעליו הונח כוס הקפה.
הגעתי לכתיבת השירה בשלב מאוחר של חיי, אני שמח שהתואר "משורר" לא הגדיר מעולם את זהותי. אני מציין זאת, כי אני מבין את התסכול הרב של משוררים, הרואים בשירה חלק משמעותי של זהותם, ולא מצליחים להביא אותה לקהל הרחב.

מה דעתך על פסטיבלי השירה?
כל דרך להפיץ, להאדיר ולקרב את השירה לקהל הרחב, טובה מאד בעיני.
גם פסטיבלי השירה.
אני מודע ומבין את התסכול הרב של המשוררים שלא מוזמנים לקרא משיריהם. אני חושב שכל מנהל פסטיבל רשאי וצריך לדאוג שהפסטיבל שבאחריותו יהיה הטוב והמעניין ביותר, ולדאוג לתמהיל הנכון של המוזמנים.
בישראל יוצאים מדי שנה כ250 ספרי שירה. אני מניח שיש כ500 איש ואישה הכותבים שירה ומחשיבים עצמם (אין שום ציניות בדברי) למשוררים.
מניסיון אישי אני מבין, שכמו שאני מרגיש לאחר כתיבת שיר "שיצא לי שיר נהדר",כך מרגישים גם 499 המשוררים האחרים, והם מתוסכלים מכך שהם לא מצליחים להביא לאוזני הקהל הרחב את הדבר שהוא משמעותי בזהותם וחייהם.
נדמה לי שיש ארבעה פסטיבלי שירה "נחשבים" (עכשיו חמישה ,עם פסטיבל רות המואביה). במטולה, ירושלים, שדה בוקר, ו"שער" שעבר לחיפה. הוזמנתי לשניים מהם, אשמח להיות מוזמן גם לאחרים, אבל אני לא רואה בשום פנים ואופן פגיעה ב"משוררותי" בגלל שלא הוזמנתי לפסטיבלים האחרים. אני גם לא חושב שמנהלי הפסטיבלים (כן, אני יודע, כסף ציבורי…) חייבים לתת דין וחשבון לציבור המשוררים למה ואת מי הזמינו. אני יוצא מתוך הנחה, שכל מנהל פסטיבל עושה את המיטב בשביל הפסטיבל.
ובינינו: עם כל הכבוד (ויש כבוד) אני לא רואה בהופעה בפסטיבל שירה, משהו כל כך משמעותי ל"קריירה המשוררית" שלי : בסופו של דבר: הציבור הרחב לא ממש מתעניין, יודע, ואכפת לו מהשמות המעטרים את פסטיבלי השירה. לא אקבל "הנחת סלב", לא יזמינו אותי לפתיחות, לא יתנו לי דוגמית של בושם או אופני כושר. גם נערות יפות לא יצעקו לעברי "גיורא, עשה לנו ילד"!

האם לדעתך יש הבדל בין פרסום שירה בפייסבוק לפרסום בבמות אחרות?
לצערי הרב אין כמעט "במות אחרות".
אני רוצה להבהיר: אין כמו לקרא שירה המודפסת על דף: בעיתון, כתב עת או ספר. המדיה האלקטרונית גורמת לנו להיות קצרי רוח, דבר שלא תורם להפקת המיטב מהז'אנר השירי.
פעם, היו תשעה עיתונים יומיים שהיה להם מוסף ספרותי נרחב שעליו הייתה גאוותם, כך יכלו משוררים רבים לצמוח ,למצוא אכסניה לשירתם, ולהביאה לקהל רחב ומעוניין.
היום יש ארבעה עיתונים יומיים, כשרק במוסף "ספרות ותרבות" של "הארץ" מובאת שירה ישראלית חדשה. לצערי הרב, עורך המוסף מפרסם בעיקר משיריהם של שניים –שלושה משוררים קבועים. (גילוי נאות: הוא פרסם גם שלושה שירים שלי). בעיתונים האחרים ישובץ שיר במסגרת ביקורת על ספר שירה חדש.
לזכותם של העיתונים היומיים יש לומר שהם מפרסמים מדי יום שיר הלקוח מתוך ספר שירה חדש.
אני חושב, שאין דומה לכך בעולם כולו, ויש בכך נחמה, שיש עדיין מי שחושב שפרסום שירה בעיתון שלו מוסיף "נקודות" ליוקרת העיתון.
כתבי עת ,הם דבר חשוב, אך לצערי הרב מעט מאד מגיעים אליהם. פעם, הם נחשבו כמגלי ומקדמי משוררים חדשים, היום ,כבר אין עורכים "מיתולוגיים" קובעי טון ומעניקי גושפנקת איכות.
הדרך הנפלאה והדמוקרטית ביותר לפרסום שירה היא המדיה האלקטרונית: בלוגים, כתבי עת אלקטרוניים, וכמובן הפייסבוק. מאות אנשים נחשפו לכתיבתי דרך הפייסבוק וביקשו ממני "חברות", "שיתפו" בשירי את חבריהם. כך דברים שאני כותב מגיעים למאות ואולי אלפי אנשים.
ומה צריך עוד משורר?
החיסרון הגדול של הפייסבוק, הוא "הרעש" מסביב, מעל השיר יש תמונה של מישהו בחופשה משפחתית, מתחתיו מרשם לעוגת שבועות או גינוי של יאיר לפיד וכו.., אלה לא התנאים האידיאליים לקריאת שיר.
אבל זה מה שיש!

האם יש היום משורר שמשפיע על החברה?
אין היום משוררים המשפיעים על החברה כמו שהיה למשל אלתרמן (כן, זה מהשטרות). לדעתי, זה נובע מכך שהחברה היום נותנת מקום מרכזי לפרט, להבדיל מהניסיון של ימים עברו ליצור חברה "אחידה", שאנשי רוח מייצגים אותה, ומסמנים את הדרך בה עליה ללכת. אותה חברה ראתה בתרבות החדשה הנוצרת בארץ את התגלמות הציונות.