נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
לגיורא:
🙂
מותר לך לחשוב ולהגיד מה שאתה רוצה, ואני לא שונאת אנשים שאני לא מכירה. 🙂
לעצם העניין, שני דברים:
מי שרושמים כל מלה בהרצאות לא עושים את זה דווקא לצורך שימוש בעשורים הבאים, אלא לצורך קריאה לפני ההרצאה הבאה (אני רוצה לקוות!) או, לכל המאוחר, לפני הבחינה בסוף הסמסטר.
ודבר שני – וזה העיקר – אם מתחילים עם ה"אין טעם", הרי שאין טעם בכלום. בין כך ובין כך כולנו נמות, ולא ברור מתי, אז למה לטרוח. לכן, בעיני, הגישה של רחל נכונה ובריאה. כשחיים, צריך לדבוק בחיים. השמיים יכולים לחכות.
גיורא, אהבתי את ההתבוננות החומלת המחויכת. וגם אם יש אירוניה דקה, היא לא דוקרת ולא לגופו של אדם אלא אומרת משהו על המין האנושי. א נ ו ש י.
ועוד משהו – ה"שומעת חופשית" נהדר. ואולי זו פריבילגיה של בת תשעים. (בת תשעים זה ל-גבורות? האם יש ביטוי לגיל הזה?)
שלום מירה
לשיר הזה יש סיפור מקדים שסיפרה לי חברתי עדה מבאר טוביה על פגישתה בצרכניה של המושב עם ציפורה שהייתה אז בת קרוב ל 100 והתלוננה בפני עדה שעשנה, שהסיגריה מזיקה לבריאות שלה ושל עדה. ענתה לה עדה: צפורה, שתינו כבר לא נמות צעירות.
כשראיתי את רחל בשיעור לא יכולתי שלא להזכר בסיפור של עדה. זו הייתה נקודת המוצא של השיר.
בגרסה הראשונה של השיר השורה שעכשיו היא :
הן יש מחר
הייתה:
כאילו יש מחר.
החלטתי לשנות ובכך להשאיר את האירוניה אבל להרוויח את הדברים האחרים שעמדו עליהם הקוראים האחרים.
זה עניין של סדר מופתי פנימי- שיהיה, שחבל לזרוק וחבל לבזבז, כי מי אנחנו שנדע מה עיקר ומה תפל; בגיל 18 חבשתי את ספסל הלימודים באוניברסיטה, ונהגתי כמו רחל בת ה-90.
לא חשבתי על האפשרות הזאת כדי להסביר את הקפידה בה היא רשמה את דברי המרצה.
אם זה נכון, אז צריך למחוק את השיר.
אנחנו לא נעשה את זה
חבל עליו.
תודה על ההארה.
גיורא
שלום שחר מריו
זה בדיוק השיר שהתכוונתי לכתוב. תודה.
הדמות השלישית שמה רות.
דרך אגב, שלושת הגברות: ברוריה, רחל ורות הן בנות למעלה משמונים ושלושתן צבריות.
אני רואה אותה מולי יחד עם כל אותם תלמידים שקדנים שלמדו אתי והם למעלה מ-80. היטבת לתאר – כל הכבוד לאלה הלומדים למען השנים הבאות.
כן, אין לי ספק שרחל ודומותיה הרבה יותר צעירות ותאבות חיים ממני.
התבוננות רגישה ואנושית.
כוח החיים המפעם
במיוחד בגברת הזו שהיא אחת מהדמויות המתולוגיות בארץ ישראל. על שיבוש שחל באנפורמציה שהשיר מוסר (בגלל האינטרנט)אספר באחד הפוסטים הקרובים.
תודה רבה
רגיש ואופטימי.
איזה כיף זה שאדם נשאר צלול וערני.
ועוד בגיל 80. זה נפלא ומעודד.
תודה רבה. זה מה שהאשה הזו משדרת.
תודה רבה איציק על הקריאה שלך את שירי.
אני מצאתי פה אירוניה דקה.
שירה
את צודקת.
במקור האירוניה הייתה יותר חדה. על כך בתגובה למירה.
יפה
תודה תמר
שנה מוצלחת עם הפרויקט המעניין שלקחת על עצמך. תודה
אני אוהבת אותה את רחל, הלוואי ואהיה כמותה, והשיר יפה
תודה חני
אני מניח שכל אדם נורמלי מתקנא ברחל.
אני לא כל כך.
עכשיו זה מחוייך. 🙂
אהבתי.
אני מקווה שאתה לא לועג לה קצת?
בעיני, הדבקות הזאת היא טובה ויפה מאד.
שלום עדה
ואם אני אגיד שכן, תשנאי אותי?
אבל בגרסה הזו של השיר נלחמתי בעצמי והצלחתי.
לגיורא:
🙂
מותר לך לחשוב ולהגיד מה שאתה רוצה, ואני לא שונאת אנשים שאני לא מכירה. 🙂
לעצם העניין, שני דברים:
מי שרושמים כל מלה בהרצאות לא עושים את זה דווקא לצורך שימוש בעשורים הבאים, אלא לצורך קריאה לפני ההרצאה הבאה (אני רוצה לקוות!) או, לכל המאוחר, לפני הבחינה בסוף הסמסטר.
ודבר שני – וזה העיקר – אם מתחילים עם ה"אין טעם", הרי שאין טעם בכלום. בין כך ובין כך כולנו נמות, ולא ברור מתי, אז למה לטרוח. לכן, בעיני, הגישה של רחל נכונה ובריאה. כשחיים, צריך לדבוק בחיים. השמיים יכולים לחכות.
נרגעתי.
אין לי ספק שגישתה של רחל לחיים היא הנכונה.
צר לי מאד שלא תמיד אני מרגיש כמוה וכמוך.
גיורא, אהבתי את ההתבוננות החומלת המחויכת. וגם אם יש אירוניה דקה, היא לא דוקרת ולא לגופו של אדם אלא אומרת משהו על המין האנושי. א נ ו ש י.
ועוד משהו – ה"שומעת חופשית" נהדר. ואולי זו פריבילגיה של בת תשעים. (בת תשעים זה ל-גבורות? האם יש ביטוי לגיל הזה?)
שלום מירה
לשיר הזה יש סיפור מקדים שסיפרה לי חברתי עדה מבאר טוביה על פגישתה בצרכניה של המושב עם ציפורה שהייתה אז בת קרוב ל 100 והתלוננה בפני עדה שעשנה, שהסיגריה מזיקה לבריאות שלה ושל עדה. ענתה לה עדה: צפורה, שתינו כבר לא נמות צעירות.
כשראיתי את רחל בשיעור לא יכולתי שלא להזכר בסיפור של עדה. זו הייתה נקודת המוצא של השיר.
בגרסה הראשונה של השיר השורה שעכשיו היא :
הן יש מחר
הייתה:
כאילו יש מחר.
החלטתי לשנות ובכך להשאיר את האירוניה אבל להרוויח את הדברים האחרים שעמדו עליהם הקוראים האחרים.
על כגון דא נאמר : לא חשוב הגיל העיקר … שהיא חופשיה לשמוע (גם התרגיל…כמובן!)
הלוואי ירבו רחל כאלה וירבו
גיור(א)ות שרואים אותן
אכן כן,
יש המתבוננים בטבע ומשם נובעים שיריהם. אני מתבונן בעצמי (ולא עושה לעצמי הנחות)ובאחרים.
אותי מעניין האדם.
תודה
זה עניין של סדר מופתי פנימי- שיהיה, שחבל לזרוק וחבל לבזבז, כי מי אנחנו שנדע מה עיקר ומה תפל; בגיל 18 חבשתי את ספסל הלימודים באוניברסיטה, ונהגתי כמו רחל בת ה-90.
לא חשבתי על האפשרות הזאת כדי להסביר את הקפידה בה היא רשמה את דברי המרצה.
אם זה נכון, אז צריך למחוק את השיר.
אנחנו לא נעשה את זה
חבל עליו.
תודה על ההארה.
גיורא
"הֵן יֵשׁ מָחָר" – משפט מפתח לאופטימיות. שיר עם מעוף וחמלה.
תודה תמי
אני שמח שתיקנתי (ראי ההסבר בתגובה למירה)
איזה שיר אופטימי ! בת תשעים גם לומדת, כותבת במחברת ומתעתדת להשתמש בזה !רישום מקסים.
תודה לוסי
היא באמת מהממת הגברת המיתולוגית הזו.
יופי! מתכתב קצת עם הפוסט של יעל ישראל.
מקסים.
תודה רבה
גיורא
שלום סבינה
הפוסט של יעל דיבר דווקא על זקנה מנוולת. רחל יכולה להעביר שעור או שניים לצעירים ממנה בכמה עשורים.
מבט אוהב, חומל ואירוני בשיר נוגע.
זה הרישום השני, גיורא? אחרי ברוריה ורחל, אחכה ל…ברוניה?
🙂
עד 120, רחל.
שלום שחר מריו
זה בדיוק השיר שהתכוונתי לכתוב. תודה.
הדמות השלישית שמה רות.
דרך אגב, שלושת הגברות: ברוריה, רחל ורות הן בנות למעלה משמונים ושלושתן צבריות.