בננות - בלוגים / גיורא פישר / דברים שאמרה שני אומיאל במלאת עשר שנים לנפילתו של מרום בג'נין במבצע "חומת מגן"
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

דברים שאמרה שני אומיאל במלאת עשר שנים לנפילתו של מרום בג'נין במבצע "חומת מגן"

בכל שנה אני מתלבטת אם לדבר או לא באזכרה. היו שנים בהם לא הפסקתי לדבר ושנים בהן שתקתי. השנה החלטתי לדבר. בכל זאת, עשר שנים. ואני מנסה כבר יותר מחודש לשבת ולכתוב את שעל ליבי, ולא מצליחה. המילים כל כך מופנמות בי, אתה כבר כל כך מוטמע בי, שלפעמים זה נראה לי מוזר לדבר אליך. כמעט כמו לדבר אל עצמי.

הרי אני תמיד אומרת שמאז שאתה איננו, הפכת לחבר הדמיוני שלי. וכאן טמונה ההפרעה. מצד אחד אתה כל כך קרוב אלי, בראשי, במחשבות היומיומיות. הגדולות והסתמיות כאחד. אבל הגעגוע קיים, נצחי, צובט. לא מרפה.

ובכל זאת, עשר שנים. כמו בכל שנה זוהי תקופת חשבון הנפש. יום הכיפורים הפרטי שלי. אבל השנה אפילו יותר. עשר שנים זו תקופת חיים, לא רק ארוכה יותר מן השנים בהן היינו יחד, מהתקופה בה זכיתי להיות לצידך, אלא גם עשור בו נשאתי אותך עמי. תחילה על גבי, כמצבה נצחית ועיקשת, אחר כך בתוכי, עמוק בפנים, מתחת להריסות שהשארת בלכתך, אחר כך לצידי. לא כבבואה אפלה, אלא כחבר לחיים. לחיים בלעדיך.

התבגרנו יחד. לפני, ואף יותר לאחר מותך. בהסתכלות לאחור אני יודעת שעשיתי הכל כדי לשתף אותך בכל חויות ההתבגרות שלא זכית לחוות בעצמך. סיום הצבא, החיפוש העצמי, התארים, מערכות היחסים ולבסוף הטיול הנכסף להודו. הטיול שחלמת, קראת, אספת מפות והגית בו ללא הרף. אותו טיול שסרבת לצאת אליו בזמן שנותר לך בין סיום התיכון לגיוס לצה"ל, מחשש לא יהיה לך על מה לחלום בשלושת השנים הארוכות של השירות בצבא.

הרבה מאד שנים חלמתי לצאת לטיול הזה, שלנו, שהפך מבלי שהחלטנו על כך לשלי. לא נתנו בידינו את הבחירה. זה היה השיעור הראשון שלי בהתבגרות.

השיעור השני הגיע כשקניתי את כרטיס הטיסה. חלקכם כאן מכירים את סיפור ה-kingfisher. אותה ציפור כחולה שהגיעה לחלון ביתה של משפחת פישר לאחר מותו ומאז מגיעה בכל שנה בתקופה הזו ממש. כשקניתי את כרטיס הטיסה, הכנסתי אותו מיד לתיק, כחלק ממנגנוני ההדחקה שהתפתחו אצלי עם הזמן. אבל לאחר כמה ימים הרגשתי את הלחץ אצלי בחזה גואה, ובאתי לכאן, לספר לך. בחיל ורעדה התיישבתי ליד המצבה תחתיה היינו קבורים שנינו במשך שנים ארוכות, השמעתי לך את השיר שלנו, "ניצוצות", שמילותיו קיבלו משמעויות אחרות ברבות השנים, והתחלתי להקריא לך את פרטי הטיסה המיוחלת לתת היבשת שמילאה את ליבך וחלומותיך, באותה התלהבות שהצליחה להדביק גם אותי, בת ה16 שאהבה והעריצה אותך בלי גבול. ופתאום אני שמה לב שהטיסה אינה ישירה לדלהי, אלא עוצרת בבומביי ומשם יש לי טיסת המשך אל היעד- בחברת kingfisher airlines.

נדהמתי. לא הצלחתי להרגיע את הבכי שפרץ ממני גם דקות ארוכות לאחר מכן. לא היה לי ספק שזהו האישור ממך להגשים סוף סוף את החלום הזה, שהפך עם השנים גם לפחד גדול ומועקה גדולה לא פחות.

היה זה רק הסימן הראשון ממך בשרשרת סימנים מופלאה ומוזרה שלא פסקה לאורך הטיול כולו, אליו יצאתי, כדי להוכיח לעצמי דברים רבים, אבל לא פחות כדי למצוא אותך שם ובעצם גם כדי לאבד אותך שם לתמיד. כמו בשיר של אבא שלך "הרחקתי אותך לאגדות", כך גם אני השתעשעתי תמיד ברעיון שאולי בעצם אתה שם, בהודו שלך, מטייל בהרים, מוקסם מן המוסיקה, המקומיים והחופש. כך היה קל יותר. וידעתי שאני נוסעת כדי לא למצוא אותך שם. כדי לחזור לכאן בלעדיך והפעם לתמיד. זה היה השיעור השני שלי. להבין שאתה לא כאן אבל אתה תמיד איתי.

וגם בזה אין נחמה. איך אפשר להתנחם? גם אחרי כל כך הרבה שנים. אני זוכרת שלפני כמה שנים דיברתי עם אבא שלי, מסרבת להבין את הסוף הזה, המוחלט, הודאי. האין. ושאלתי אותו איך זה יכול להיות? אני מבינה שהגוף איננו. מבינה. זוהי דרך כל בשר. אבל לאן הלכו החלומות? הרגשות? הזכרונות? איפה הוא, ההארד דיסק שלך, עליו שמרת את מספרי הטלפון, מילות השירים, שבילי הארץ והבדיחות?

אבא שלי חשב כמה דקות והמשיל את הנושא לעולם המחשבים. הרי פעם כשמחשב היה מתקלקל בצורה בלתי הפיכה, כל הזכרונות שהיו שמורים עליו הלכו לאיבוד. והיום כשיש את האינטרנט- יש אפשרות לשמור הכל. הכל מסתובב אי שם בחלל הוירטואלי של הרשת ושום דבר אינו הולך לאיבוד באמת. כך גם אנחנו. המחשב מת, אבל הזכרונות של ההארד דיסק נמצאים אצלנו, אצל אלו שנותרו לזכור ולהתאבל, להתגעגע ולספר. להנציח. לא התנחמתי, לא הפסקתי להתגעגע, העצב לא הלך לקנן לו במקום אחר, אבל הבנתי באותו רגע שבמובנים רבים אתה עדיין חי  אצל כולנו. וכל האהבה שהייתה בך, החמלה, הרוך והחיוך הזה, שלא מרפה ממני, לא יכולים להמחק גם אם אתה איננו.

לי לא יוצא מהראש הזיכרון של אותו יום בו הערת אותי די מוקדם בבוקר, צועק אל חלון חדרך מלמטה, ואני רואה אותך מהחלון עומד על הדשא בחצר, במגפי הרפתן שלך, מרוח כולך בזבל הפרות ואומר לי בהתרגשות לרדת למטה. על הדשא היה גוש חרא של פרות, מיילל ואומלל, היה זה חתול שמצא ברפת איזו קופסת שימורים והיא נתקעה לו על הראש. בניסיון להחלץ ממנה הוא התפלש ושקע בבוץ הרפת ואתה שמעת את היללות החלושות שלו ושלית אותו משם. ביחד הצלחנו להסיר ממנו את הפחית, ואני לא יכולה לשכוח איך התפלאתי על העדינות והרוך ששפעו מידיך הגדולות. פתאום יצא משם ראש נקי של חתול, שהיה רטוב ואומלל, ואתה צחקת עליו ואמרת לו "איזה טמבל, איך תצליח לנקות את עצמך עכשיו"? החתול המסכן הביט עלינו בהשתאות לרגע ומיד ברח משם, מושפל, אבל חי. מאז אגב, אני תמיד דואגת שקופסאות השימורים יזרקו לפח כשהן לא מהוות סכנה לאף חתול. אני מספרת את הסיפור הזה כי היית מלא חמלה, כמו בשיר, הייתה לך "אוזן קשובה לקטנים וגדולים". לימדת אותי באותו רגע שכל הצרות יכולות ליפול עליך כשאתה עמוק בחרא, ולפעמים יד אחת גדולה שתרים אותך משם יכולה לעשות את ההבדל. אתה שתמיד היית היד הגדולה הזו שלי, כבר מזמן הלכת לעולם שכולו טוב, ועד היום כשאני רואה חתול במצוקה- התמונה שלך מטונף בזבל הפרות, מחייך חיוך ענק של סיפוק והקלה- מלווה אותי והופכת אותי ליד ההיא.

עשר שנים עברו, ולי יש רק זכרונות של שנתיים וחצי. זמן קצר שהיה בשבילי עולם ומלואו. חלקם טובים יותר, חלקם פחות, וחלקם כבר לא משנים דבר. אבל הם קיימים. אצלי, ואצל הסובבים אותי. לא אחת שמעתי את המשפט: "לא הכרתי אותו, אבל בזכותך אני מרגיש שאני מכיר אותו". ולצד ההפסד הענק שמותך הביא עמו, היתה זו זכות ענקית להכיר, לאהוב ולקבל ממך אהבה. אתה נוכח נפקד, ברגעי העצב והגעגוע, ברגעי הכשלונות והאכזבות, ההצלחות והמטרות שהושגו, ובעיקר בשמחות. הקטנות והגדולות יותר. אתה חלק לא רק מחיי אלא גם ממני, ורק לפעמים, זה עושה אותך קצת פחות מת.

הרבה מילים עברו בי בעשור האחרון, הרבה שירים וטקסטים, אבל בחרתי לסיים בשיר של יהודה עמיחי, שאולי יותר מכל השירים בכלל ושלו בפרט מנקז לתוכו את סיפור חיי:

פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים.

והחלק הראשון ממשיך לפרפר

במקום אחר, כנחש קטוע.

השנים שחלפו הרגיעו אותי

והביאו רפואה לליבי ומנוחה לעיני
.
 

ואני כאיש עומד במדבר יהודה

מול שלט "גובה פני הים",

ולא יראה את הים, אבל הוא יודע.

כך לזכור פניך בכול מקום

בגובה פניך.


שני אומיאל שרה "אחרי זה"

http://www.youtube.com/watch?v=EkCUKyCl_Eg

11 תגובות

  1. מרגש וצובט לב
    ממש שרת את זכרו ,שני
    ואת שרה את זה נפלא ומרטיט לב

  2. תלמה פרויד

    מרטיט. איזה זוג יפה. איזה בחור יפה ומלא חן ומקרין אהבה ורגש. והשיר שלך גיורא, מרגש ומושר נפלא. ומתאים ויפה ששָני שילבה את השיר המצוין של יהודה עמיחי.
    יהי זכרו של מרום ברוך לעד.

    • רוחה שפירא

      גיורא ושני!
      כמה רגש, כאב ועצב במילים, במראות, בקול ובשיר המספרים על מרום זכרו לברכה!
      תודה על היופי המזכך שהבאתם –
      שלא תדעו עוד צער!

  3. מה אפשר לומר?

  4. רות בלומרט

    דברי שני מרגשים. שירתה כה יפה ונכונה. התמונות יפות. ועדין הכל עצוב ובלתי משתנה בחלוף העשור.
    שלכם, רות

  5. כמה היא נוגעת ומוכשרת. אם היא כזאת אני כבר מתארת את בינך מיוחד כפי שהיה.
    ואותך שהכלת את כל זה.

  6. רקפת זיו-לי

    להתאהב בשניהם. אין מילים.
    יהי זכרו ברוך.

  7. גיורא פישר

    תודה לכל אלה שקראו, ולאלה שכתבו. העברתי לשני את דבריכם. גיורא

  8. גיורא,
    אני הגעתי רק עכשיו
    כמה אוטנטי, מרגש. חנה ביטאה בדיוק כל מה שלי היה לומר. ומאד יפה.
    איבדת בן נהדר וגם כלה נהדרת.
    מ.

  9. יהונדב פרלמן

    גיורא
    רק היום ראיתי את הפוסט הזה
    וקראתי.
    ומה לעשות עכשיו מלבד לחבק . . .

  10. גיורא פישר

    תודה לאלה שהוסיפו להגיב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר