צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

מיטת אהבה

 

 מתוך ערב עם הסופר אלי עמיר

קמה יונה גולן והיא אומרת: אנו מבקשים סליחה. לא ידענו מי אתם. 
ואני (אומר אלי עמיר) קם ואומר לה: מי
אני שתבקשו ממני סליחה. אתם שבניתם הכל! 

 
גיורא פישר

מיטת אהבה

 
הוֹ אֶרֶץ

 

שֶׁהוֹרַי שָׁבְרוּ

עִוְּתוּ

פִּרְקֵי גוּפָם וְנַפְשָׁם

לְרַצּוֹת מִדּוֹתַיִךְ.

כִּתְּתוּ יְדֵיהֶם לֶאֱחֹז

אֵת וְחֶרֶב

קִצְּצוּ לְשׁוֹנָם לִגְנֹחַ

תְּשׁוּקָה בְּעִבְרִית

 

מִטַּת סְדוֹם הָיִית 

וְהֵם בְּאַהֲבָה בָּחֲרוּ

לִשְׁכַּב בָּךְ.

 

הוֹי אֶרֶץ

שֶׁנּוֹלַדְנוּ עָלַיִךְ

אֲנִי וּבָנַי

בִּדְמוּתָם.

                     מתוך: "אחרי זה" הוצאת "עם עובד" 2010

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. היי גיורא
    שיר שמדייק את ההרגשה, אני חושבת על כל אלה שאנחנו בדמותם
    בדימעתם
    להתראות טובה

  2. גיורא, אתה מבטא מצב חצוי בו היו נתונים הוריך ואתה חולף בשיר אחד על פני כל כך מורכבות, איך עשית זאת? אתה מדבר על מורכבות ההיאחזות בקרקע, ההתקשרות לארץ מתבטאת באהבת נפש כמו קשרו עצמם בגופם וגם בנפשם. האהבה לארץ היא טוטלית והעברית שאתה מדבר עליה תלויה במקום. קשר הבנים לארץ הוא קשר לאדמה, יש גם מבט כלפי האבות, השורשיות והיאחזות במקום ובשפה היא הסטורית. נקודת המבט שלך היא גם אישית אבל לאומית קולקטיבית. כמו כולנו. מתבוננים פנימה ומייצגים עם.
    אהבתי את תחושת האמביוולנטיות בשירך. את השימוש בצירופים קוטביים. שברו עיוותו וגם אחזו. את וחרב כל הזמן ניגודים כל הזמן מאבקים. תשוקה אהבה. וגם מטת סדום. אלה החיים כאן, כל הזמן במאבק בכל המישורים.
    איך אומרים בפייסבוקית. ביג לייק! אם הייתי מורה הייתי מלמדת את השיר. ויש לי שאלה למורה לתנ"ך, ספר על המושג מיטת סדום, מדוע צמח המושג הזה…

    • היי שוש
      תודה. אני שמח שהצלחתי להעביר את מורכבות הבחירה של הורינו לחיות בארץ הזו. ואת התוצאות, לעתים הרות האסון לגבינו.
      אבל כמו שכתבתי, לגביהם, לגבי ולגבי ילדי, הארץ היא מיטת אהבה.
      ולשאלתך על מיטת סדום:
      האגדה היהודית מתארת את אחד ממנהגיהם האכזריים של אנשי סדום: כשהגיע אורח לעיר, היו מלינים אותו על מיטה שנועדה לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה על מידותיו של האורח היו מקצצים את רגליו, ואם מידות גופו היו קטנות מן המיטה, היו מותחים בכוח את איבריו עד שיתאימו אליה.

  3. לגיורא
    שיר יפה. במיוחד אהבתי:

    קִצְּצוּ לְשׁוֹנָם לִגְנֹחַ

    תְּשׁוּקָה בְּעִבְרִית

    • הי גיורא,

      אני כבר לא יכולה להגיד על השיר הזה שומכלום. אבי הגיע לארץ באוניית מעפילים. הוא ספר שהם היו שם כמו סרדינים. אחר- כך שירת בחיל ההנדסה ותרם הרבה לצה"ל. אגב, הוא התמחה בתיקון טרקטורים וציוד מכני כבד ובקו בר לב הוא עשה ימבה של כסף.

      אה, שכחתי לספר לך תמיד שגדלתי בבית שהיה בו הרבה כסף, מה שאולי יחסית אליך זה לא כל כך הרבה. אבל חברה שלי מספרת שבגיל 17 כבר היה לי פנקס שיקים. אכלנו במסעדות יקרה ליד עזר וייצמן ואחרים. אם זה מרבה תסכול או משכך לא יודעת.

      אבל, ויש כאן אבל מאוד גדול, חרף הציונות והיתה אז ציונות הוא תמיד היה בו צער למה לא היגר לאמריקה במקום לארץ והיה צועק שמס ההכנסה לוקח לו את כל הכסף.

      אז הוא היה משלם שישים אחוז מס.
      אני, באופן אישי גדלתי ממש על קורבנות מלחמת השחרור. למדתי בבית ספר שהיה ממוקם בגן בו היתה אנדרטה לזכר הנופלים וביום העצמאות היו משמרות שהתחלפו כל שעה.

      זה עשה עלי רושם אדיר וגם אז כבר אהבתי ספרות, איזה כיף לי, לא גיליתי את הספרות היא גדלה איתי מגיל מאוד צעיר כבר בכתה א' וב'.

      בגיל 19 שלח אבי את אחי לארצות הברית ואחי היום מתגורר באמריקה. ואבי לימים נשא נפשו לאמריקה, למרות שהארץ הטיבה עימו מאוד.

      היה היום דיון לגבי גיוס חובה לצבא ומסתבר שרק מחצית מן הנוער מתגייס לצבא והייתי ממש בשוק!!!!!!!
      ואחר-כך לא כל כך התפלאתי, אבל גם פחדתי.

      טוב, למה אני כותבת את כל אלה, לאור מה שקורה בארץ בזמן האחרון אני מאוד מפחדת מכיוון שאנחנו הופכים להיות פאשיסטים בעליל.
      ולי באופן אישי מכל הציונות הגדולה אם היית נותן לי כרטיס טיסה פשוט הייתי מתקפלת ועפה מכאן.

      הארץ הזאת השתנתה. מה שאתה מתאר הוא רלוונטי להיסטוריה שלנו, מכיוון שאני מרגישה שאנחנו פשוט משתנים מיום ליום.
      לי קשה היום לדבר על ציונות, קשה לי לדבר על אפלייה עדתית, מכיוון שהיתה אפלייה אשכנזית, כן, כן, אל תצחק. גם האשכנזיות לא היתה מקשה אחת.

      אה, אל תיעלב, לי קצת יש בעיה עם העליות שהחלו להגיע משנות התשעים ואילך.

      חוה

      • שלום חוה
        נתחיל מהסיפא, אני לא יודע לאילו עליות את מתייחסת, אם מדובר בעלייה מבריה"מ ואתיופיה, הרי הם למיטב זכרוני התחילו בסוף שנות השבעים.
        לי אגב, אין בעיה, להפך אני מברך עליהן. כל עליה היא בעייתית, לקולטים ולנקלטים. כנראה, מה שלא תעשה יוביל לטראומה. אני מאמין שברבות הזמן, הכוחות החדשים יניבו פירות לטובת כולנו.
        כתבת משהו בעניין הכסף: " שכחתי לספר לך תמיד שגדלתי בבית שהיה בו הרבה כסף, מה שאולי יחסית אליך זה לא כל כך הרבה".
        לידיעתך, לא היה לנו אף פעם גרוש בבית. נכון, תמיד היה מה לאכול: היה חלב מהפרות (בשר בקר מעולם לא אכלנו, היה יקר מדי). היו ביצים ועוף (גידלנו אותם). אבל כסף, כלום!
        בשנת 72, עמדתי לסיים את הצבא. נרשמתי לשלוש אוניברסיטאות,רק כדי לקבל ימי חופש מהצבא בשביל הבחינות. נרשמתי ל כלכלה, כי כך אמרה לי שצריך רחלה, החברה הרמת גנית שלי. לא התכוונתי ללכת ללמוד, התכוונתי לחזור ולעבוד במשק. יום אחד הודיעו לי משער הבסיס (הייתי אז בקורס בבסיס באזור פתח תקווה) : פישר, אמא שלך בשער! (אמי הגנראלית) יצאתי לשער ואמרה לי: הגיעה הודעה אחרונה מהאוניברסיטה שעליך לאשר את ההרשמה. אבא שלך ואני עשינו קונסיליום (הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו)והחלטנו (בטוח שהיא זו שהחליטה) שאתה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה. עכשיו יש לנו כוח להמשיך לעבוד במשק, אנחנו לא רוצים שתתקע בכפר, ותקלל אותנו שלא ראית דבר חוץ מזנב הפרות. עכשיו אתה הולך להרשם!
        אבל אמא, אמרתי לה. צריך הרבה כסף לדמי הרשמה. מאיפה נשיג?
        מה אתה חושב? קודם הלכתי לבן דוד,(בעל בית מלאכה מחולון) והבאתי ממנו כסף. לעירונים יש תמיד מזומן!
        בסופו של דבר, הלכתי למשרדי אוניברסיטת תל אביב כדי להרשם. בדרך הרהרתי: אני שונא כלכלה (ידעתי מה זה, כי למדנו בתיכון). הרומן עם רחלה הסתיים. ואני לא הייתי צריך לעשות יותר רושם. הלכתי בדחילו ורחימו למחלקת ההרשמה של האוניברסיטה, ושאלתי את הפקידה אם אני יכול לעבור מלימודי כלכלה ,ללמוד מקרא והסטוריה של עם ישראל. היא הסתכלה אלי בתמיהה, והתפוצצה מצחוק: אם היית נרשם למקרא ומבקש לעבור לכלכה, לא היינו מאפשרים. אבל להפך…?

        • לגיורא,

          כמה מילים, כמה דברים.

          ראשית רציתי דווקא לדבר על השיר שלך.
          אפשר להגיד שהבתים הפותחים מספרים סיפור. הסיפור יכול להתאים לכל מי שעלה לארץ באותה התקופה שישראל היתה עדיין חקלאית. הידים המעוותות הלופתות את האדמה, הלימוד של העברית והתפתחותה של השפה שעד היום אינה נגמרת.

          הבית השני הקצר, מתאר את ההתאמה למידות הארץ בכל שלב בכל עליה, הנסיונות החורקניים להסתגל. הסיפור הוא הסיפור של כולנו מזווית זו או אחרת. ולכן גם קל להיזדהות עימו. כל אחד יכול לזהות במידת הצמצום החיובית של השיר את האתוס הלאומי בסיפור האישי.

          ואולם נקודת התפנית מגיעה בשתי השורות האחרונות
          אני ובני
          וזהו האחרי זה.

          מה לא עשינו בשבילך ארץ, אדמה, מדינה ועם מה נותרנו? ואזי אותה היד המתעוות שלופתת ברגבי הארץ הופכת להיות ליד הכאב.

          לגבי הסיפור האישי שלי, לא יודעת בזמן האחרון אני קצת שופכת, וזה בהמשך לכישורי החיים. הבעיה היא שאחרי הצבא בגיל עשרים עזבתי את הבית, הורי התגרשו. וחייתי גם בבדידות וגם בעוני יחסי. למה כל אלה לאוניברסיטה נרשמתי כי ככה כולנו עשינו, ואולי אני היה ברור שמסיימים תיכון והולכים לאקדמיה. נרשמתי לתל-אביב, כי אני במקור רמת-גנית. היה לי חיל ורעדה מפני האקדמיה נוראית. לכל החוזרים בתשובה והאנשים שעוסקים במדיטציה מאוד אהבתי תנך. לא יודעת למה, אולי מאותם טעמים ציוניים שאזי פעמו בי, אבל גיורא אני למדתי היסטוריה כללית ולא של עם יש ראל, הפרעות הבכי, והשואה – פשוט רציתי לברוח מהם.

          עכשיו לסיכום. בעלי לשעבר סיים תואר שני בכלכלה. באוניברסיטה העברית. מה הוא עשה איתו – בסיכומו של דבר כלום!!! ולא אפרט.
          מה אני רוצה להגיד…
          כלכלה או משפטים זה עניין של אופי מה אדם בוחר לעשות עם חייו. וגם של נסיבות חיים – כידוע לך – לא הכל תלוי בנו.

          לגבי העליות – יוסף מילמן טבע את הביטוי "ישראל אוהבת עליה ושונאת עולים." אפשר לעיין בספר
          "הישראלים החדשים" 1993. הספרים שלו, אגב, מצויינים.

          קצרה היריעה, החשוב בעיני הוא מה שהערתי בעניין השיר.

          חוה

    • שלום דוד ולכל אותם שאהבו את השורות האלה.
      גילוי נאות: לא שמעתי את הורי "גונחים תשוקה בעברית". אבל אני רוצה להסביר מהיכן נולדו שורות אלו.
      אשתי דורית גדלה בארה"ב, לפני שנולד הבן הבכור יאיר, החלטנו שנדבר עם הילדים באנגלית כדי ש"ירויחו" את השפה בלי בעיות.
      כשנולד יאיר, ניסינו כמה זמן לדבר אליו באנגלית. לא הצליח לנו. זה נראה לנו מאולץ, נשברנו מהר מאד.
      שפת האם של הורי היא הונגרית. אמי באה מהונגריה ואבי מסלובקיה, שגם שם דברו הונגרית.
      אני לא מבין אף מילה בהונגרית. לא שמעתי את השפה הזו בבית. גם "סודות" הם דברו בעברית. כי "בישראל מדברים עברית". רק בזמן הנסיון עם הבנים לדבר אנגלית, הבנתי כמה כוח רצון צריך כדי לדבוק בעקרון לוותר על שפת האם שלך כדי ליצור משהו חדש.

  4. שיר יפה
    שושנה הטיבה מאד להסביר את השיר

    בהחלט מסביר את מחשבותיך

  5. איריס אליה כהן

    גם אני חושבת שזה נהדר:
    קִצְּצוּ לְשׁוֹנָם לִגְנֹחַ
    תְּשׁוּקָה בְּעִבְרִית

    מאד אוהבת.

    • רקפת זיו-לי

      מצטרפת לעוצמה של שתי שורות אלו.
      ושל השיר כולו

      • מצטרפת למצטרפים לשבח שתי שורות אלו
        מענין שבשפת התשוקה חוזרים משום מה לשפת האם
        ואני אומרת גם בקללות זה קורה:)
        באמת
        שבת המלכה לכולכם
        לפחות את זה נשתדל לומר בלשון הקודש

        • נכון חנה
          זה העניין, ויתרו על שפת האם, הכל בעברית!
          יש הרבה משותף בין דוד ברבי וביני. בני אותו גיל, גדלנו וחיים במושב.
          אבל דוד מציין, שלא הוא ולא הוריו היו צריכים לוותר על "שפת האם". ההורים שלי עשו זאת. בקושי, ובאהבה, כדי שכולנו נתקשר בינינו בעברית ולא בניב טוניסאי -הונגרי.

          • שבת שלום ותודה

            מי אמר שהיינו צריכים לדבר בטוניסאית או הונגרית
            הנה אני מדבר וכותב איתך בעברית ואם תרצה באנגלית וספרדית בשמחה
            הרי כל הרעיון הוא שילד יכול ללמוד בקלות יותר משפה אחת
            כלומר היה מתקשר עם אימו ואביו בשפת אם ואם הוריו משני מקומות שונים ירויח מין הסתם עוד שתי שפות כבונוס
            ואת העברית ילמד בבית הספר וברחוב ובכך היה עוזר להוריו לפחות לאלה שלא ידעו את השפה ובמיילא לימוד בגיל כזה באולפן קשה להם יותר מהילדים

  6. הוי גיורא
    אהבתי ! (מאד)

  7. הוי גיורא
    אהבתי ! (מאד)

    • שלום גיורא,
      זוכרת את השיר היפה שלך [והאמיתי] בתור קוריוז אוסיף שברבים מן הבתים של חברותי דברו בשלל שפות ועברית נשמעה באוזניהם כשפה למכולת. עד כדי כך שאמה של חברה טובה החליטה בפרץ של פטריוטיות ללכת לאולפן עברי אחרי עשרים שנה בארץ.
      כל טוב
      רות

  8. מירי פליישר

    שיר ששוב אוהבת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר