בננות - בלוגים / גיורא פישר / ועוד אומרים שלא נותנים צ'אנס לצעירים.. ראיון ב"מקור ראשון" לרגל פרס רמת גן
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

ועוד אומרים שלא נותנים צ'אנס לצעירים.. ראיון ב"מקור ראשון" לרגל פרס רמת גן

 

 

 

 

 שלום
תמיד האשימו אותי שאני ילדותי, והנה כשצריך, טוענים שאני מבוגר מדי.
בניגוד לדברי העיתונאי, הטקס יהיה רק מחר, אבל אני מקווה שדבריו תקפים גם היום.
השתמשו בכל האמצעים הכשרים כדי להגדיל את האותיות.
תודה לכל המברכים
גיורא

שירי הביכורים של פישר -יעקב בר-און

 

בגיל 60 יקבל היום גיורא פישר את פרס רמת גן לספרות בקטגוריית שירת ביכורים.

בראיון הוא מספר כיצד התחיל לכתוב שירה לאחר שבנו מרום נפל בג'נין במבצע "חומת מגן", על החיזוקים שקיבל מידידתו אגי משעול, ועל הערב שבנה ואשר מבוסס על שיריו והסיפורים שמאחוריהם

 

 

זה שהמשורר גיורא פישר נמנה עם זוכי "פרס רמת־גן לספרות, "שיוענק מחר בערב בטקס חגיגי בתיאטרון רמת־גן, לא אמור להפתיע איש. כמעט אין חולק על היות "אחרי זה"   שהוציא אשתקד בהוצאת " עם עובד", מהטובים ומהמשכנעים ביותר בספרי השירה שהופיעו כאן בתקופה האחרונה. רק על פרט אחד הקשור בזכייתו של פישר קמו עוררין ומקטרגים.

הואיל ומדובר בספרו הראשון, הוענק לו הפרס בקטגוריית שירת הביכורים
שבדרך כלל מוענק לכותבים צעירים.

ואילו פישר קרוב יותר בגילו, 60, למשוררים זוכי פרס השירה, אשר רייך,74 וחדוה הרכבי, 70 , מאשר לאלמוג בהר, 33 , המתחלק עמו בפרס הביכורים.

לפי 'מיטב' המסורת הבלגניסטית הנהוגה במחוזותינו, אולי היו המארגנים נרתעים ועושים פליק־פלאק לאחור. אבל לא כן הפעם. "אין גיל לפרס ביכורים",קובע נחרצות חבר ועדת הפרס, עו"ד צביקה ניר, הממונה על התרבות בעיריית רמת־גן, שהביא אשתקד לחידוש הפרס לאחר הפסקה של שנים והתעקש הפעם על פישר, המעיר ש"אני מודע לבעייתיות שהתלוותה לזכייה שלי".

הזוכים האחרים בפרס רמת־גן לספרות הם סמי ברדוגו )פרס הסיפורת(,

רוני גלבפיש וגונן נשר )פרס סיפורת ביכורים(, שלומית כהן־אסיף )פרס ספרות ילדים ונוער( ופרופ' צבי לוז וד"רחיים נגיד )פרס מפעל חיים
(.

פישר מתאר את תחילת הכתיבה שלו ב־ 2003 כעין התגלות. שנה קודם לכן עוד חגג עם בנו, מרום )מ'בצירה(, את ליל הסדר, שבוע לפני שנפל בג'נין
, במבצע "חומת מגן". ואז, שנה אחרי, כשהזיכרונות סגרו עליהם, הרחיקו הוא ומשפחתו עד איטליה כדי לעשות את הסדר בבית חב"ד בפירנצה,והמשיכו לרומא. הוא זוכר ערב שבו היה שם עם יקיריו, אבל ראשו היה במקום אחר. "התקשיתי להירדם ופתאום צץ לו שיר", הוא נזכר. "זה לא הרפה ממני עד שהייתי מוכרח לקום ולכתוב אותו בכתב־יד. מי חשב אז על מחשב?".

רק עם שובו ארצה, הבין שזה לא היה שרבוט אקראי. פישר הראה את שכתב

לידידתו הקרובה – "שלושים שנה לימדנו יחד בתיכון האזורי בבאר־טוביה"

המשוררת אגי משעול, מכפר־מרדכי הסמוך למושבו, אביגדור. "אוי, זה באמת שיר!', היא אמרה בהתפעלות", הוא משחזר. "כשראיתי שהיא מוחקת ומתקנת פה ושם, ידעתי שזה שווה משהו
".

למרות ה"חותמת", כתב מעט בשנים הראשונות והתייחס בעיקר  לשכול עד שהצליח לצאת ממנו ולכתוב גם על נושאים אחרים. "אולי זה סוד ההצלחה

של הספר שלי", הוא משער. "לו זה היה רק ספר של שכול, ייתכן אף אחד לא

היה מעז לגעת בו וזה היה כמו להכניס פצצה לתוך הבית. אז אולי היו פותחים

אותו רק בימי זיכרון".

יש ששאלוהו אם הכתיבה עזרה לו להשתחרר ולו במעט ממכאובי השכול. לדבריו, הוא מסוגל להבין שאלות כאלה, אבל "אין שום דבר תרפויטי בכתיבה שלי, או תחליף לטיפול פסיכולוגי". "כמי שאף פעם לא נמנע מלדבר

על הנושא המכאיב, לא נזקקתי לעזרות כאלה", הוא מעיר. "זאת, מה גם שרציתי שההתייחסות לכתיבה שלי תהיה כאל כתיבה אמנותית דווקא ולא כאל שום דבר אחר".

ככל שכתיבתו של פישר ישירה, כן היא רומזנית ועקיפה. בשיר 'סיפורי ילדים' הוא מתאר את ילדיו רודפים אחר פרפרים, כמבקשים מאווזי־בר דמיוניים שייקחו אותם כמו את נילס )הולגרסון( להרי הצפון. ואז הוא כותב בבית השני:

"כעבור עשרים שנה אעמוד/ על אותה

גבעה ואדע/ במי התלו הפרפרים/ למי נשקו נוטפי צוף/ ומי נסע עם אווזי הבר/ ולא שב מהרי הצפון".

הרי הצפון הם גבעות ג'נין, שם אבד לו בנו, מרום, לנצח. כפי שהוא כותב

בשיר 'הבשורה ברפת' כיצד והיכן נודע

לו הנורא מכל: "כמה מוזר/ כמה נורא/ כאילו המתין/ לבוא הבשורה/ אף שריר

בפניו/ לא רמז/ ששמע/ המשיך וסיים/ את חליבת הפרה".

"הייתי בהרגשה שזה הולך לקרות ולכן הידיעה של משה, קצין העיר המוזכר בשיר, ממש לא הפתיעה אותי", כך פישר. "זאת תחושה של הורים לילדים

שיוצאים לשדה הקרב מתוך תקווה להתבדות. בשיחה האחרונה שלי עם מרום

ב־ 11 בבוקר שמעתי דרך הטלפון יריות. כששאלתי אותו היכן הם, הוא אמר שעל האכזריות, כפי שמכנים בצה"ל סוג של נגמ'ש. כשהבעתי תקווה שהם יישארו על הכלים האלה, הוא אמר לי – 'אבא, אני לא יכול להבטיח לך שום דבר'. אז הערתי בסערת רגשות שלעזאזל כל המחבלים; היה צורך להוריד בבולדוזר

את כל הבתים במחנה הפליטים בג'נין.

'אבא, אתה לא יכול לחנך אותי 18 שנה בצורה אחת ואחר כך לדרוש ממני לפגוע בכולם מבלי לברור מהם את המחבלים' – אלה היו הדברים האחרונים

ששמעתי ממנו".

וזה מה שאתה נושא אתך?

"כל הזמן! אחר כך הרגו אותי הדיבורים על טבח בג'נין. מרום נפל דווקא מפני שחיילי צה"ל הלכו שם כמו בפינצטה ונזהרו שלא לפגוע בחפים מפשע".האב, שלמשמע הבשורה עוד המשיך בחליבה ובשיר אחר התייחס לדוד המלך )"מה חשבת לך דוד/ מה/ שאם

תרעים קולך בכלי שיר/ לא תשמע את

הלמות המבשר?", מטיח את כל האמת

ב'באחת', שיר מצמרר בן עשר מילים:

"באחת/ הייתי לאבן/ ומאז/ אני מפורר

את עצמי/ עד תומי…".

ובשיר 'מישהו לרוץ איתו' 'התכתבותו' עם הסופר דוד גרוסמן איננה מקרית: "קניתי לעצמי את ספרו של גרוסמן כמה חודשים לפני שמרום נפל.

הבן אהב אהבה גדולה את הכלבה שלנו, פליים, ולו נתתי את הספר. הוא קרא

אותו עד עמוד 100 והחזיר לי. אמרתי לבן שזה לא רק על כלבה, אלא על מישהו ששווה לרוץ איתו את החיים. אני שמח על שהספקתי להגיד לו שהוא מישהו כזה ששווה לרוץ איתו את החיים.

כשאיכשהו בעקבות נפילתו של מרום,הדיבור בינינו הגיע לגרוסמן, הוא התקשר אלי. כשגם בנו נפל כעבור מספר שנים, זה היה חלק ממעגל איום ונורא".

פליים, אגב, נראית מצולמת בשער הספר עם מכונית ה'סקודה' המשפחתית הענתיקה, המוטלת "בסככה הישנה נוטפת בוגונוויליה אדומה ואפונה ריחנית". הכלבה המזדקנת והמכונית שנפחה את נשמתה, כמו מצפות לבן האהובולשווא.

בעקבות האסון, יצא פישר לאושוויץ, כפי שהוא כותב בשיר 'מול':

"אני עומד מול הכבשנים/ אליהם הושלכו גופות/ סבי, סבתי, דודיי/ וילדיהם

הקטנים./ ואני קר, אטום כאבן/ החותמת את קברו של בני".

פישר: "כמחנך בתיכון באזורי התבקשתי לא אחת ללוות את התלמידים לביקור במחנות ואף פעם לא יצאתי. אבל שנה ומשהו אחרי האסון, כשהייתי די

המום ממנו, הרגשתי צורך לנסוע לשם".

הוריו ניצלו כשעלו ארצה ב־ 39 ';אמומהונגריה; אביומסלובקיה.

ב־ 50 ' נמנו עם מייסדי מושב אביגדור. פישר הוא הבן הבכור שלו ולדבריו,

כאוהב ספר לא ליקק שם דבש. "רדפו אותי הילדים/ עשו עלי חרם", הוא

כותב בשיר 'קראתי' ומוסיף: "הרביצו לי בכפר/ קראתי/ זרקו עלי אבנים בבית

הספר/ קראתי". והילד, שנאלץ לזחול בהיחבא לספרייה כדי לבלוע את כל

ספריה, גם למבוגרים, חוגג בספרו את נקמת החנון שלו
.

לאהבת הקריאה שלו דאז התלוותה כתיבת שירים עד התיכון. "זאת הייתה

כתיבה ילדותית", הוא מעריך כיום ממרחק של זמן, "אם כי בחלק מהשירים

אני מבחין בסימנים של כישרון".

הוא מלמד תנ"ך באותו תיכון אזורי שבו למד. בצבא שירת בגולני. באוניברסיטה העברית למד מקרא והיסטוריה של עם ישראל. עם התואר השני וההוראה, הקפיד לעבוד ברפת המשפחתית – "בלי פועלים!" – שהוקמה

בידי הוריו. רק לפני חמש שנים חיסל אותה כשהבין ששני בניו כבר לא ימשיכו אותה. נותרו שדות החיטה והגינה שליד הבית
.

שיריו של פישר יצאו זה מכבר מבין דפי הספר. הוא בנה מהם ערב שבו הוא

מספר על השירים ועל הרקע שלהם.

מדי פעם מצטרפת אליו הזמרת עירית דותן, שהתוודעה אל שיריו והלחינה

אחדים מהם. ואם לא היא, מבצעת את השירים שני אומיאל, שהייתה חברתו

של מרום והיא מפתיעה בשירתה, המזכירה את נתנאלה.

מעודד מהתגובות, פישר ממשיך לכתוב. "אני שמח מכך שהשירים שלי

מגיעים לקהל, בפרט בתקופה שבה לא מרבים לרכוש ספרי שירה", הוא מדגיש. "קרה משהו עם הספר שהוא מצליח לגעת בקהל".

וגם, אם זאת לא הייתה הכוונה מראש, כך גם נשמר זכרו של הבן האהוב.

 

 

 

 

 

 

 

23 תגובות

  1. ענת בן מורה

    יישר כוח גיורא!
    ממני כבר מזמן קיבלת פרס ועכשיו גם מרמת גן…

    • גיורא יקר. קראתי את המאמר. במקור ראשון, אין לי מילים רק הלב, הלב, חיבוק ענק מחיה אסתר.

      • גיורא פישר

        שלום חיה אסתר
        חיבוק גדול בחזרה. את אולי לא זוכרת, אבל נפגשנו ,כשאגי משעול הציגה אותך בפני בפסטיבל שער 2007 (נדמה לי) אם אני לא טועה, גם בתך קראה קודם שיר בכנסיית עמנואל ביפו, אבל אולי אני מבלבל. בכל אופן, זו הייתה הפעם הראשונה שחזיתי בעבודתך ומאד התרשמתי.

    • גיורא פישר

      תודה ענת על התמיכה, כמעט מההתחלה

  2. מזל טוב גיורא
    אכן צודקת ענת מזמן קיבלת פרס ….
    כתבה מרתקת ומפרגנת

    • גיורא פישר

      שלום חנה
      באמת, כתבה יפה מאד. יעקב בר און העיתונאי, בא לערב כדי לברך אותי. מאד התרגשתי

  3. איריס אליה כהן

    ברכות ועוד ברכות, מהספרים המרגשים שראו אור בשנים האחרונות, ראוי עד מאד. ד"ש ואהבה גם לשותפים האחרים לפרס!

    כמובן שלא הצלחתי לקרוא, וכבר ניסו להסביר לי פעם. הכי פשוט זה ללחוץ על התמונה, ואז על עיצוב, ולהגדיל את המספרים בשני המלבנים בצדדים.

    • גיורא פישר

      היי איריס
      תודה תודה
      בינתיים ,הצלחתי למצא מישהו שהמיר לי את הקובץ לאותיות קריאות יותר.
      אגב, מסתבר שהמאמר יפורסם מחר "במקור ראשון"

  4. גיורא פישר

    מאת: רות בלומרט

    הוי גיורא יקר וישיר וישר
    מה נאמר ומה נדבר, מלבד מזל טוב ולך בדרכך זה
    אין כמוך
    לא הצלחתי להכניס תגובה בגלל המסננת.
    באהבה
    רות

    • גיורא פישר

      רות היקרה
      יש לך חלק בספר, אני לא שוכח את המלצות העריכה שלך, שאת רובן קיבלתי.
      רק שמחות
      תודה
      גיורא

  5. טובה גרטנר

    היי גיורא
    נפלא ומופלא, הוא מבין אותך, והוא יודע מי הקהל שלו
    להתראות
    טובה

  6. רקפת זיו-לי

    ברכות גיורא, מי יתן והפרס יסייע לסלול את דרכך המשוררית.

    • גיורא פישר

      שלום רקפת
      תודה על הברכה. אבל אני לא יודע כיצד פרסים עוזרים לסלול את הדרך הספרותית?. אני לא מתחסד ,ולא הייתי מוותר על מה שקרה עם הספר ,מבחינת הדרך שבה הביקורת הספרותית קבלה אותו, ובמיוחד באופן שהוא התקבל על ידי הקהל הרחב. פחדתי שיתייחסו אל הספר כאל "ספר שכול" בעוד שחשבתי שיש בו יותר מזה. לשמחתי, הדרך בה ערכתי את הספר הביאה לכך שאנשים אפילו קונים את הספר כמתנה לחברים לחגים.
      http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=744583
      אני יודע שזה נשמע כמו "צרוצ של עשירים" אבל יש משהו קצת מלחיץ לגבי הספר השני, איך יתייחסו אליו?. לפי נסיון העבר הוא מוכרח להיות נפילה.
      לכן החללטתי שאני מיד קופץ לספר השלישי.

  7. חני שטרנברג

    שמחה בשמחתך, גיורא. צרור ברכות והמשך מוצלח :)

  8. צדוק עלון

    גיורא יקר,
    כל אימת שאנו מתבוננים בעצמנו אנו מוצאים אותנו, אם כן מה חשוב מה הגיל שלנו?
    יופי — הכרה נכונה הן ביפי השירים והן ביפי גילו של הכותב…

    ברכות בכול — צדוק

  9. יהונדב פרלמן

    גיורא
    מזל טוב גדול ממני לזכייתך בפרס.
    החילותי כבר לכתוב: "מזל טוב על כול הדלתות שנפתחו לפניך בגיל שישים". . .אלא שאני יודע שהיית מעדיף שאותן דלתות היו נשארות נעולות תמורת לייל סדר אחד נוסף בהרכב משפחתי מלא ומכיוון שכך – אולי עדיף לומר: "מזל טוב על הדלתוחת שפתחת ב'כוחך זה' בגיל שישים".

  10. ריקי דסקל

    גיורא יקר מזל טוב
    לך בכוחך זה !
    מאחלת לך רק שמחות !

    • גיורא יקר, אני זוכרת ועוד איך זוכרת, זוכרת שדברנו, וזוכרת את הההופעה של עדיה, בכנסית עימנואל, ותודה שאתה זוכר את העבודה, למען האמת מאז שראיתי את תמונתך בגדול, במאמר חשבתי שדברנו בפסטיבל שער , 2007. התכוננתי לשאול אותך. מצטערת שלא יכולתי להגיע לטקס הענקת הפרס. חיבוק ענק חיה אסתר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר