בננות - בלוגים / גיורא פישר / הרהורים על נביחות ואומנות
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

הרהורים על נביחות ואומנות

 

 

הרהורים על אומנות ונביחות
 
משום מה עורר השיר הזה תגובות רגשיות עזות שיותר משמעידות על השיר מעידות על המגיבים ואולי על כך שהשיר הצליח להדהד אצל חלק מהקוראים, גם אם הצליל היה מאד לא הרמוני.
מגיבה אחת אמרה בצורה זו או אחרת שמורה שמדמה את תלמידתו לכלבה נובחת אינו ראוי לתפקידו , גם אם הוא חושב כך אסור לו לדבר ולכתוב על כך.
אחרת טענה שבשיר נרמזת מערכת יחסים בעלת הקשרים מיניים בין המורה והתלמידה.
ניסיתי להסביר ולהוכיח שפרושים אלו מוטעים.
אבל  בואו ונניח לצורך הדיון שהפרושים מתארים בדיוק את "מה שהתכוון המשורר". אז מה?
לא אני המצאתי את המשפט "כל מה שאנושי ,לא זר לי".
אני מודה שמדי פעם אני מסתכל על תלמידה לא בצורה שמורה אמור להביט על תלמידה. אין לי שליטה על זה. אני מיד תופס את עצמי ומגחך.
האם אסור לי לחשוב?
האם אסור לי לכתוב על התחושות השונות המלוות אותי: החושקות? ,המגכחות?, המתביישות?.
אני כותב רק כחמש שנים, אבל החלטתי שאני אכתוב על כל מה שאני רוצה, אשתמש בכל משלבי הלשון הנדרשים לשיר: החל מלשון רחוב עד לשון מישנאית. הכל בהתאם לצורך ולרוח השיר.
אני בן אדם. יש לי חולשות ואני רוצה לשיר עליהם. בדרך כלל אני מגלה שאני לא היחיד במערכה ורבים הודו לי על כך שהעזתי לתת למילים לדבר את תחושותיהם.
הקריטריון היחיד העומד בפני הוא איכות הכתיבה. שום דבר אחר לא.
כאמור, החלטתי שאכתוב על כל מה שאחפוץ ואיך שאני רוצה. אבל יש לי מגבלה והיא נוגעת לפרסום שיר שאני חושש שיפגע בדמות שניתן לזהות אותה בודאות .
לא אפרסם משהו הנוגע לאדם מסוים שזהותו חשופה בשיר בלי לבקש את רשותו .
לדוגמא: השיר "התבגרות" מתאר את בני גלעד. כתבתי את השיר חמוד ככל שיכלתי ובאהבה רבה .  אך אם תקראו אותו בעיון תראו שלא כל בן 17 יראה את הכתוב בצורה חיובית.
בשיר מוזכרת גם נערה, בסביבה שבה אני מתגורר כולם מכירים את כולם. אולי היא או משפחתה לא ירצו שכולם ידעו שהיא במיטתו?
לאחר כתיבת השיר ביקשתי את רשותו. והוא גבר גבר חייך והסכים. שאלנו את פיה של הנערה וקבלנו רשות גם מהוריה.
כתבתי שיר נוסף על תלמידה (לשעבר) ששמו "פגישה מקרית בקפה". פגישה הזויה לחלוטין. אחת מקוראותי טענה שניתן להבין מהשיר על מערכת יחסים שהתקיימה ביני ובין התלמידה. מיד נזעקתי לתקן. קוראת אחרת ששמעה על התיקון כעסה על התיקון וטענה שאמן רציני לא צריך לתקן לפי "דרישת הקוראים" ואם מישהו מבין מהשיר שיש פה מערכת יחסים כזו, שיבין!
במקרה הזה  התיקון נבע ממקום אחר לגמרי. אני רציתי לתאר משהו אחד ואם יש משהו מטעה הנותן לקורא סיבה רצינית בכתוב להבין משהו הפוך ממה שהתכוונתי אין לי בעיה לתקן . לא בגלל הלחץ ולא בגלל הפחד. אלא לטובת מה שרציתי להעביר בשיר.
 
השתדלתי לענות למגיבים בפוסט בצורה מכובדת ,לא מתנשאת ולא פטרונית. השתדלתי לא להגרר לפסים אישיים אלא לענות בצורה עניינית על התהיות והטענות שהועלו. אם פגעתי במישהו אני מתנצל.
הבלוג הזה חשוב לי מאד כיוצר.
לשמחתי יש לי קוראים רבים מחוץ לבלוג (למעלה מ150) שאליהם אני שולח את שירי. קוראים טובים ואינטליגנטיים שמגיבים, ומהם ומתגובותיהם למדתי המון. לימדתי אותם שאני לא מהנעלבים, והמילה הכתובה שלי בשיר היא לא קדושה ומותר להעיר ולשאול ובמידת הצורך אתקן ולפעמים אשתמש בהצעותיהם.
אבל, יש להם חסרון גדול. הם מכירים אותי ואת תולדותי ולכן לא מסוגלים לקרא את השירים ב"צורה נקיה".  באופן לא רצוני הם מטעינים בשירים פרטים ביוגרפיים הידועים להם עלי ועל משפחתי ובכך "מְמַסְכִים" את השיר.
כמו שראינו בתגובות לשיר הזה ,אף אחד לא מגיע ליצירה טבולה ראסה. אבל אצל קוראי המטען גדול ביותר.
לכן אני שמח על הקוראים כאן ואשמח להעזר בכם גם בעתיד. בכולכם, גם באלו שהתעמתו איתי.

בגרסה הקודמת של הפוסט פרטים מהסיפור שעמד מאחורי השיר.
לא היו בסיפור כל פרטים המאפשרים שום סוג של זיהוי. גם לא דברים דרמטיים אלא תיאור של רגע תובנה אצל מורה ששינה את חייה של הילדה.
אני חושב שמדובר היה בסיפור חשוב.
אך מאחר והעירו לי כאן שיש איזה חשש שמישהו יכול פעם להפגע ממנו. 
אני מסיר אותו
ומודה לכל אלו לכל אלו שטרחו והעירו בצורה מכובדת.
גיורא

 
 

 

38 תגובות

  1. מירי פליישר

    גיורא
    כמו שכתבתי לך אני בעד שיריך גם התוכן וגם הצורה.
    זו לא פעם ראשונה שמופעלת פה בבלוגיה ביקורת על תכנים . זה ממש מוזר לי . אנשים ונשים ליברליים ומקוריים לפתע נתקפים חומרה .
    זו לא פעם ראשונה שאני לצד המותקפים . לא בגלל שהם צריכים הגנה , אלא בגלל שאני צריכה הגנה.
    מתי תבינו שבלוגו של אדם מבצרו. מתי תבינו שגם אדם שאינכם מסכימים עם דרכו. רגיש . לא מוצא חן בעיניכם התוכן . הועילו והעדרו מתגובה. אל תסתמו פיות . לא בתחום הפוליטי , ציבורי או אישי. יש לבדוק את הפוסט השיר או יצירת האמנות ברמת האמנות בלבד.לא מוצא חן בעיניכם. ה י מ נ ע ו מתגובה.
    רבים חברי הבלוג שבוקרו מעל למצופה, לפחות מבחינתם . היזהרו לכם אנשים. יום אחר זו תהיה היצירה שלכם!

    • תודה מירי על המחמאות.
      אבל אני לא בטוח שאני מסכים אם דעתך במלואה.
      אני מעדיף שיתייחסו.
      אשמח כמובן שעיקר ההתייחסות תהיה קשורה לפן האומנותי. כלומר: האם האמצעים האומנותיים שנקט עזרו או הכשילו את מה שרצה להשיג. אשמח אם קוראי יציעו דרכים לשפר את הכתוב.
      לא אכפת לי גם שיצאו נגד התכנים. לא כולם חייבים להסכים או להרגיש מה שאני מרגיש.
      אני רק רוצה שיתייחסו אלי בכבוד ולא יגידו לי על מה לחשוב, על מה לכתוב ואיך.
      תודה
      גיורא

  2. התכנים שלך אולי הם לא הבעייה אלא הצורה האלימה של נוכחותך, מההתחלה, בה הגבת באריכות רבה מדי בבלוגם של אנשים שונים, ביקשת שיארחו אותך, וברגע שקבלו אותך השתלטת בגסות רוח
    לא נראה לי שאתה מתאים לנננות
    ואיני היחידה שחושבת כך
    לידיעתך

    • מגיבה יקרה
      ילדים הבאים אלי ואומרים "כולם אמרו" אני מבקש לדבר בשם עצמם.
      תמיד יש כאלה שמקללים כשמכבים את האורות ומסתתרים מאחורי הגב של כולם בחסות החשכה.
      האם את קוראת את מה שכתבת?
      1. התגובות לא קשורות לתכנים. כלומר מדובר באנשים מבוגרים, יוצרים ,אומנים שלא שולטים בעצמם ומשליכים את כעסם על השירים.

      2. כתבת כך "התכנים שלך אולי הם לא הבעייה אלא הצורה האלימה של נוכחותך, מההתחלה, בה הגבת באריכות רבה מדי בבלוגם של אנשים שונים "
      כלומר, העובדה שאני מתייחס בכבוד לעבודת האנשים ומשקיע ולא פותר את עצמי במילים : יפה, מקסים, נהדר. אלא קורא בקפידה וחוזר כמה פעמים עד שאני עומד כמידת יכולתי על כל הדקויות. (ולפעמים בטח טועה ). זו אלימות?
      האם את מבינה את מה שאת כותבת.
      אין ערך לדעתי לחברותא שכל כולה הכרזת :נפלא , מקסים.
      הייתי בטוח שבקריאה ההדוקה כזו אני מכבד את הכותבים.
      צר לי על התחושה הקשה שלך שהביאה לכך שאת לא שמה לב מה כתבת.
      שתזכי לכתוב דברים טובים. ושאזכה לקרא אותם ולכתוב עליהם באריכות.
      גיורא

    • חגית גרוסמן

      אני בטוחה שגיורא מתאים מאוד לבננות ושנוכחותו נעימה. אני אוהבת שמאריכים בתגובות לפוסטים ומגלים עומק ואורך מחשבה. מי שכתב את זה ראוי לו להשאר בעילום שם כי הוא זה שאינו מתאים לבננות.

  3. טל כהן בכור

    בתור מישהי שנכנסה באופן מקרי לפוסט ,קראתי את הסברך גיורא על השיר,אחר כך קראתי את השיר.כמובן ,לנוכח התגובות אי אפשר לא לומר שהשיר עבד , זאת אומרת הפעיל רגשות אצל אחרים , עורר בהם רגשות.
    שלא ירפו ידייך , זה לגיטימי להרגיש כעס , תסכול ואזלת יד אל מול מישהו או מישהי גם אם הם תלמידים. למי שלא מבין תפקיד המורה הוא תפקיד סיזיפי ממש. גם ללמד אך מנגד לעמוד מול פרץ של רגשות של אחרים ולהכיל כל הזמן ולהבין כל הזמן, זה לא קל. איך הם באו מהבית , איזה לילה היה להם אתמול
    ומה עשו להם שאינו קשור אליך ופתאום יוצא החוצה. אם יש כלי מצויין להביע תסכולים זוהי האמנות, לכו תכתבו שירים ,סיפורים , תציירו ותפסלו את הדברים, כל עוד זה נשאר שם באמנות , זה נפלא , המציאות היא שונה ,במציאות אנו מתנהגים אחרת. אני חושבת שמורה בעל מודעות לרגשותיו זה טוב ובריא כלפיו וכלפי תלמידיו. וכן תלמידים נובחים לפעמים על מוריהם, אז מה?
    בשיר יש משהו אמיתי ונכון אין בו אכזריות ,הוא מנציח רגע , רגע הוא משהו חולף , מפסיקים לנבוח מתחילים לדבר , השיר מדבר.

  4. גיורא שלום,
    התלבטתי אתמול אם להגיב לשירך, שמעלה סוגיות אתיות כבדות על גבולות האמנות כמתעדת-משקפת מציאות קונקרטית בלובשה מסיכה פואטית. אתה מבקש להתייחס אך ורק לאיכויות האמנותיות של השיר וזה בלתי אפשרי, יצירה היא שילוב של תוכן וצורה, ואי אפשר ואסור להתעלם משאלות ערכיות ואתיות שיצירה מעלה, במיוחד כשהתוכן נוגע במציאות מדממת מסוג זה שעליו כתבת, הוא מזמין גם תגובות לתוכן, ומאחר וידוע שאתה גם מורה וגם כתבת שיש סיפור אמיתי, הקורא יוצר בתודעתו את החיבור אל הקונקרטי, אל זהותו, מקצועו, אחריותו של גיורא פישר לא רק כמשורר. במובן מסויים אולי לא באופן מודע, הזמנת את התגובות המאד נסערות וזועמות.
    ובאשר למה שכתבת היום במיוחד תיאור הסיפור, אני מרגיש רע מאד, כתבת בכנות גדולה, אבל חשפת פה סיפור מאד קשה על תלמידה, על צוות חינוכי ועל עצמך. הבלוג הזה חשוף לעיני כל העולם, לא רק למטע הזה. תאר לעצמך שהתלמידה הזו קוראת, היועצת, הוריה של התלמידה, זו פגיעה חריפה לטעמי בצנעת הפרט. יש כאן משהו שנראה לי לא אתי בעליל, אני במקומך הייתי שוקל לא להשאיר את הפוסט הזה.

    • משה היקר
      תודה על תגובתך המכובדת.
      אני מסכים אתך שיש קשר הדוק בין צורה ותוכן. כך צריך להיות. וזו מחמאה גדולה שהשיר דילג על הרציו ופגע בבטן.
      הטענות נגדי בבלוג לא נבעו מהמקום האתי (אליו אתייחס בהמשך) אלא על הזכות שלי בכלל לחשוב על תלמידה כ"נובחת".
      לאחר שאני קורא את התגובות היום אני מבין שחלקן נובעות כנראה ממקום אחר לגמרי. יש לציין שהמתנגדת הראשונה סיגל שבגלל תשובתי אליה החל הכדור להתגלגל. הודתה ברוב הגינותה (לאחר שבדקה את השיר על ביתה) שהפרשנות שלה הייתה מוטעית.
      לאחר מכן החלו להתפתח חילופי תגובות שעכשיו אני מבין שאינן קשורות לשיר אלא על זרמים תת קרקעיים של שליטה.
      הנימוק האתי שאתה העלת לא עלה כלל.
      אני מוכן להתמודד אתו עכשיו:
      ובקשר לקונקריוטת שלו לסיפור הספציפי: אם היית עוקב אחר ההתכתבות היית רואה שרק לקראת סוף הדיון הבטחתי להביא את "הסיפור האמיתי". לא זו הייתה הסיבה לפרץ הויכוחים.

      ועכשיו לעניין האתי:
      האם מותר לי לפרסם שיר כזה? אני חושב שכן. אין בו פרטים מזהים וגם אין
      בו משהו "מפליל" או נורא. השורות האחרונות רומזות משהו (שרוב הקוראים בכלל לא מבינים).
      אבל גם אם מבינים, אף אחד לא ישייך את השיר למקרה ספציפי. לצערי הרב תשמע את ההתבטאות הזו של הילדה בכל בית ספר חמש פעמים ביום.
      אני עשיתי למקרה עבוד אומנותי שלא נאמר בו שום דבר היכול ליצור זיהוי עם מקרה ספציפי.

      עניין אחר הוא הסיפור שהבאתי פה. אין שום אפשרות בעולם לזהות במי מדובר. גם אין בו פרטים מביישים או מביכים. יתכן ונושא המכתבים יכול לרדת .
      הבאתי את הסיפור בלי קשר לשיר. אלא כדרך להבהיר את הרוח שהובילה אליו ושאולי מישהו יאמץ את הגישה.

      מאחר ואת השיר הזה ראו ואמצו מאות אנשי חינוך והוראה ולא ראו בו פגם אתי ואומנותי. אני מניח שהשיר עומד במבחן התוצאה.
      נראה לי שהשיר הזה, או אישיותי הוירטואלית נקזה אליה כל מיני רגשות שלא ממש קשורים לשיר.

      תודה על ההתייחסות המכובדת
      שלך
      גיורא

      • גיורא, איני מתווכח עם תחושתיך ואיך פירשת וחווית את התגובות, אני קורא חלק מהתגובות ואיני רואה בהם אלימות, אלא העלאת שאלות אתיות לגיטימיות, (אני מודה שלא קראתי את כל התגובות) אבל אני חושב שראוי לבחון גם את תרומתך להתלהטות הרוחות ואל הגלישה למחוזות שאין להם קשר, לא עם השיר ולא עם השאלות החריפות שהפוסט הזה שלך מעלה.
        היה טוב לדון גם לגופו של השיר ואיכויותיו, אבל לנוכח השתלשלות העניינים, וגם על פי תגובותיך, הוא כבר לא שיר אלא אירוע גיורא וכל דיון עליו יהיה חשוד.
        ובעניין הסיפור על הילדה, ולא אגיב עליו כאן יותר. אני סבור ששגית בשיקול הדעת כשפרסמת אותו. על פי סולם הערכים שלי יש כאן בעיה אתית חריפה, פגיעה בצנעת הפרט והפרת אמון שבין מורה לתלמידיו. לא נהגת בשיר ובסיפור באמות המידה הראויות כפי שנהגת כלפי השיר שעסק בבנך.
        גם אם אין בשיר פרטים מזהים, הרי שעכשיו הסיפור על הילדה והשיר המפורסמים כאן, יוצרים זהות וחושפים לעין כל העולם את "קלונה" של הילדה ולא רק שלה, אלהא של כל המעורבים.
        הרי תלמידיך, צוות המורים, ועוד אחרים לא מטומטמים, הם יזהו מיד במי מדובר. וזהו נזק נפשי לכל החיים.
        אני מציע לך באמת באופן ענייני, שהרי איני מעורב באש שפרצה אתמול, לבדוק באופן שקול ובוגר את הישארותו של הפוסט הזה על המסך. אילו אני התלמיד או הוריו הייתי בוחן את העניין גם משפטית.
        עשה הישר בעיניך, אני כאמור בעניין זה איני רוצה יותר לדון.

        • דובר פה הרבה על אתיקה.
          כאילו משמיים גיליתי היום בעיתון "הארץ" את המאמר העוסק בלימודי הספרות בבתי הספר התיכוניים.
          וראה זה פלא: אחת המרואיינות העיקריות היא מורה בכירה … בסמינר אורנים.
          הנה לפניכם הקטע הרלוונטי:

          ספר חדש שיצא באחרונה בסדרת "מגדרים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד מיועד בדיוק ללוחמות ולוחמי הספרות האלה. את הספר, "לא על היופי לבדו", כתבה נעמי דה-מלאך על פי עבודת הדוקטורט שלה. בספר היא מבקשת להראות איך הוראת הספרות שמדחיקה עיסוק בפוליטי ובחברתי, ומתמקדת באסתטיקה האמנותית, מרחיקה תלמידים רבים מהמקצוע, וכיצד לימודי ספרות יכולים להיות כלי לשינוי חברתי.

          "אני לא רוצה להציב את הספרות במעמד של פרינצסה שפוחדים לגעת בה ומשאירים אותה במקום מוגבל", מודיעה דה-מלאך, המלמדת ספרות זה 20 שנה ומכשירה מורות במכללת אורנים. "יש אנשים שגדלו על ספרות והתשובה לשאלה מדוע צריך ללמד את המקצוע הזה מובנת להם מאליה. אבל יש אנשים שהתשובה הזאת חסומה להם בגללנו".

          מקלקלת את השיר

          לדה-מלאך, בת 50, צמה ארוכה המשתלשלת על גבה ומרמזת על הנערה הקיבוצניקית שהיתה. בעבר לימדה בקיבוץ רביבים שבו גדלה, בהמשך בירושלים וכעת בחיפה. המשבר בינה לבין הוראת הספרות התרחש, היא אומרת, כשלימדה בשנות ה-90 בבית הספר שדגל בערכי תנועת העבודה בירושלים.

          במוסד הזה למדו ילדי שכונות מצוקה, מזרחים ברובם, וילדי האליטה האינטלקטואלית הירושלמית, ובהם ילדיהם של מאיר שלו, זלי גורביץ" ואלי עמיר. דה-מלאך מתארת כיצד היא וחבריה המורים, חדורי תחושה של שליחות חינוכית ואהבת הספרות, לימדו באופן אחיד יצירות הכלולות בקאנון. "לא עלה על דעתי שאני מלמדת מגוון של בני אדם", היא אומרת, "שאם יושבים מזרחים בכיתה אני לא יכולה ללמד רק ספרות מערבית, "התפסן בשדה השיפון" ויהודה עמיחי. אז לא ידעתי לומר את כל זה אבל היה לי ברור שאני לא מגיעה לילדי השכונה".

          את ההוכחה לכך קיבלה בשיעור תגבור נפרד לילדי השכונה, שבו חזרו אל שירו של יהודה עמיחי, "גשם בשדה קרב". "אחת התלמידות שאלה אותי מה זה המלה "רעי", ואני נדהמתי מהמעט שהצלחתי ללמד עד אז ומהדיכוי שהפעלתי בכיתה בלי לשים לב, דיכוי שמחק את הביטחון העצמי של התלמידים ולא איפשר להם לשאול דבר. לא היה חסר לה רקע השכלתי, הרקע שלה היה אחר".

          דה-מלאך מוסיפה כי "לא נתנו לידע שלהם מקום. איך זה שלא הבאנו את השירים שלהם ואת הספרות העממית ואת הדת והמסורת? היה מובן מאליו שאנחנו אלה שיודעים מה צריך לדעת ואם הם לא יודעים אז הם בורים".

          ההתפכחות הזאת לוותה אצל דה-מלאך בחיפוש אקטיווי אחר חלופה ובערעור הגבולות המקובלים של הוראת הספרות, ברוח הפדגוגיה הביקורתית. "אני מזמינה את הספרות והופכת אותה לכלי פוליטי ודידקטי; אני אחפש ואקריא שיר של משורר מזרחי, ואני אנצל את ההזדמנות לשוחח על היחסים בין אשכנזים למזרחים, אף שעלולה להישמע הטענה שאני מקלקלת ככה את השיר", היא אומרת.

          שימו לב:היא מזהה בפרוש את שמות הורי התלמידים שהיא לימדה , ומדובר בשמות של אנשים מפורסמים. היא מציינת שתכנית הלימודים בעצם הפלתה אותם לטובה. היא מביאה מקרים ברורים של הדרכים בהם אותם ילדים מעדות המזרח קופחו על ידה כולל סצינות שהתרחשו בכתה. בית הספר שבו למדה נרמז בבוטות.

          כל זה בעיתון "הארץ". במהדורה הארצית ובמהדורת האינטרנט שאני מביאה אותה כאן.
          יש להניח שדוגמאות נוספות נמצאות בספרה של אותה מורה מהחוג לספרות ב "אורנים".

          לעומת זאת לא בשירו ולא בסיפור הנלווה שגיורא צרף לא היה שום פרט מזהה. גם לא היה שום פרט תיאורי יוצא דופן.
          האם יתכן שכל ההתלהמות נובעת מכך שבלי לנקוב בפרטים הוא הצליח לכתוב שיר וסיפור מרגשים?
          לאלוהי "אורנים" פתרונים.

  5. חגית גרוסמן

    גיורא היקר, יפה הסיפור שמאחורי השיר. אני מזדהה הפעם עם הצד של התלמידה. היא נשמעת לי מוצפת רגשית. שדרמה גדולה מתחוללת בקרבה ומעטות המילים שהיא יכולה להעזר בהן כדי לתארה. זו בעיה מרכזית בדור הנוכחי. עקב קריאה מועטת של ספרים או צפיה מוגזמת באופרות סבון. אך בעיקר אני חשה אצלה חוסר גדול בישות הורית שעימה היא תוכל לדבר. גם אני נבחתי על כמה מורים. הם בכו ויצאו מן הכיתה. אחר כך הוציאו אותי מן הכיתה אז הלכתי לספריה לכתוב על זה שירים.

    • חגית, את מבינה שמאחורי הסיפור היפה, עומדת ילדה אמיתית הורים אמיתיים, שאולי קוראים את השיר ואת הסיפור היפה הזה, על מכתבי חצי אהבה ששלחה למורה שלה?

      • חגית גרוסמן

        משה, כן, רציתי גם לכתוב ולהאיר על כך, אך נסחפתי בנוסטלגיה סנטימנטלית.
        מה אתה חושב שצריך לעשות בנדון? להוריד את הפוסט בשם צנעת הפרט? ומה עם חופש הדיבור? אולי זו נקמתו הצנועה של המורה.

        • חגית גרוסמן

          משה, אתה צודק. הורדת הפוסט תהיה התחשבות בתלמידה אשר עלולה לשאת בתוצאותיו. גם ככה שנות בית הספר הם סוג של גהנום. גיורא היקר, אני מכירה אותך אישדית ומודעת לרוחב ליבך והליכותיך הנעימות, אנא התחשב בנערה.

          • חגית גרוסמן

            אך אם כבר סיימה הנערה את לימודיה אין הדבר הזה עוד עלול לפגוע בה.

        • חגית, תתארי לעצמך שאת הילדה, והמורה שלך כתב ופרסם זאת בפומבי. זה הכל! ועכשיו תשקלי מה צריך לעשות בנדון.

          • חגית גרוסמן

            משה, אין ספק שאתה צודק. אך אולי חלף זמן מאז שנכתב השיר. והפוסט הזה לא עלול להזיק. אבל אין ספק שיש כאן מקום לקצת יותר רגישות.

          • חגית גרוסמן

            משה, מכיוון שאנו לבד בדיון הזה, אין טעם להמשיך אלא להסכים. אכן יש כאן חריגה מן הגבול של המורה, חריגה הגובלת בבגידה וחוסר אתיקה. או שניתן לראות זאת גם כקונפליקט הנוצר בתוך אדם שמתפרנס כמורה, אך נפשו מתפרנסת מכתיבה. אולי עליו לחכות לפנסיה בשביל לפרנס את נפשו?

          • אני לא מקבל את זה שמדובר בבגידה ובחוסר אתיקה אין בשיר שום פרט מזהה. אבל בהחלט קיבלתי את הערותיכם שמחיקת כמה שורות ושינוי אחרות לא יכול להזיק.
            תודה
            גיורא

  6. ראיתי את התגובות לשיר שלך ובחרתי להתרחק, בכל אופן גם בתגובות אליך וגם בתגובות אחרות מפתיע אותי לפעמים השפוט המוסרי, הצדקנות, הטפת מוסר וראית הכתוב כאמת לאמיתה, לי כתבו על איזה שיר שלי שחבל על החיים העצובים שלי… עניתי שמיטב השיר כזבו, כמוך אני חושבת שהשפוט צריך להיות לגוף היצירה, האם מענינת, מעוררת, כתובה היטב, ולא שיפוט על אופי הכותב התנהגות גבור הספור או השיר וכו, בכל אופן הספור שלך על התלמידה מענין מאוד, ולדעתי פעלת בצורה הטובה ביותר, אני בטוחה שהיא לא תשכח זאת{לטובה} כל חייה, גרמת לה לשינוי, וזוהי מהות החינוך

    • חני, אני מוכרח לומר שאני די המום מהחלק האחרון של התגובה שלך. או שאני לוקה בהבנת הקריאה של הפוסט.
      חני, גיורא חושף כאן פרטים אינטימיים על תלמידה שלו. הוא מעמיד אותה אל עמוד הקלון בפומבי, מספר ששלחה לו מכתבי אהבה. אם היא, או הוריה, או חבריה יקראו זאת, היא אכן לא תשכח את זה כל החיים.

      • שלום משה
        קיבלתי את עצתך כבר קודם ומחקתי את החלק הסיפורי של הפוסט.
        קרא את דברי שם.
        לא מסכים אתך, אך מקבל את דבריך.
        גיורא

        • גיורא, אני שמח שקיבלת את עצתי, עשית את הראוי והנכון לעשות. תודה.
          עם אי הסכמתך אתי אני חי בשלום.
          אשמח אם אי ההסכמות בינינו בעתיד יסובו סביב שירה, יצירה, תרבות, אמנות ורוח.
          לילה טוב – מחר יום חדש – אופק חדש

      • משה משה, לא קראתי בפוסט הזה את התגובות הקודמות והאמת לא חשבתי על האפשרות שהיא או משפחתה יזהו את עצמם והמקרה, קבלתי את מה שגיורא הסביר שאין סיכוי שתגלה כפשוטו, ובחלק הזה אולי טעיתי, אני התכוונתי שבחינוך, במבחן התוצאה הוא הצליח, היא למדה מזה משהו, וההתעקשות שלו על התנצלות היתה במקומה, בקשר לצדקנות , כמובן שלא התכוונתי אליך, אין בתגובותיך משהו שדומה לזה, ואני חושבת שהסערה שקמה כאן מעידה על איכפתיות רבה .

        • חני, חני :)
          ההתדיינות שלי עם גיורא לא הייתה על הצלחתו כמורה או כמחנך. ייתכן שעשה עמה חסד גדול. הדיון היה על האתיקה שבפרסום הסיפור. גם אם בשיר או בתיאור האירוע אין פרטים מזהים על הילדה, הרי שהמורה גיורא פישר חתום על הפוסטים האלה. זה פרט די מזהה, לא?
          אני בטוח שלא התכוונת אלי, ועכשיו שהחלק הזה הוסר, הכל בא על תיקונו.
          מחכה לשירים והסיפורים היפים שלך.

  7. גיורא, אני חייבת לומר שגילויי הצדקנות המוסרנית שגילו חלק מקוראיך הותירו אותי מבולבלת. לא קראתי את הטקסט הנלווה לשיר. קראתי את השיר. מצאתי שיר יפה עם הרבה אמפתיה לילדה ה"נובחת". מצאתי את עצמי בתוכה. ליבי יצא אליה. אני לא מבינה את ההתרעמות. החיים הם לא מרשמלו. ולא צמר גפן מתוק. החיים הם הכול. האמנות היא הכול. תמשיך לכתוב. אתה כותב מאד יפה ומעניין.
    וזה הרבה יותר חשוב מ"מסרים חינוכיים" שבינם לאמנות הקשר מקרי ביותר.

    • שלום שירה
      תודה לך.
      כמו שבשיר לא היה דבר שהוא לא אתי. כך גם בפוסט ובסיפור.
      את הסיפור הזה אני מספר כבר שנים לפני אנשי חינוך. הפעם האחרונה שקראתי את השיר וסיפרתי את הסיפור הייתה בשנה שעברה לפני מסיימי בית הספר להוראה באוניברסיטת בר אילן (כ100 פרופסורים וסטודנטים לחינוך).אף אחד לא אמר או רמז שיש בסיפור ובשיר משהו לא אתי.
      להפך, הם הזמינו אותי לקרא משירי ולספר את הסיפור גם לפני מאות אנשי חינוך בכנס שהיה בסמינר הקיבוצים.
      לא הגעתי לאותו כנס מכיוון שבאותו יום דובר על שביתת נהגי המשאיות ולא רציתי להכנס לעיר.
      אף אחד מהשומעים ומהמזמינים לא חשב שיש בשיר ובסיפור משהו לא נכון ופוגע.
      המסקנה מכך היא שחל ליקוי מאורות של חלק מאנשי החינוך החשובים בארץ.

      הסרתי את הסיפור כי אני בטוח שהייתה כוונה טובה מצד חלק מהמעירים. השעה הייתה מאוחרת והצליחו להתיש אותי.
      אבל הבוקר אני כמו חדש.

      כמו שכתבתי קודם
      מאחר וכולנו היינו תלמידים, יש להניח תלמידים רגישים במיוחד, חלקנו הורים לילדים במערכת החינוך. זו הסיבה כנראה שהשיר יצר סוג של הזדהות אצל כולם. חלקם הביאו את עצמם כתלמידים, אחרים כהורים ויש גם אנשים העוסקים בחינוך.
      חוץ מזה, כמו שהעירה אחת המגיבות, כנראה משהו באישיותי הוירטואלית ובשירי מעצבן כמה אנשים .אולי זו התמונה שהודבקה לעמוד הראשון שלי שאני מתכוון להחליפה בימים הקרובים (לא שהתמונה האמיתית יותר טובה)
      נראה לי שאני יכול לראות את היחס הזה כמחמאה.
      תודה
      גיורא.

      • מירי פליישר

        גיורא
        בוקר טוב שלפני שבת שלום
        ככה בשביל לנסות להסיר אי הבנה שנדמה לי שהצטברה אצלך
        יש הבדל בין סיפור הסיפור וקריאת השיר לפני אנשי חינוך בכל אוניברסיטה אפשרית לבין שליחת דבריך על בימה ציבורית זו.
        בטוחה שלו היתה התלמידה בקהל השומעים שבפניהם דיברת או / ו חברים שלה היית חושב פעמיים. אל תשכח הבלוג ציבורי להפליא במיוחד זה של המורה גיורא פישר . בזה נראה לי שמוישלה צודק ועצה נמרצת ממנו היא מתנה .

  8. אני מבינה שאתה לא מגיב לאנשים דתיים כמו רבים פה, אם כי הם אוהבים שאני מגיבה להם, אנחנו נושכים:) אבל אני הצדקתי אותך ואני עצמי מורה וגם עוד דברים.

    שבת -שלום

    • שלום אביטל
      לא ידעתי שאת דתיה (כתבת שהעברת את ילדייך לבית ספר דתי) וזה בכלל לא משנה לגַבַּי -ההקשר הדתי.
      לא שמתי לב שלא עניתי לך. זה כנראה מפני שהייתי עסוק בהתנצלויות ובנסיון להבין מה "נפל עלי".
      לאחר שקראתי את מגוון התגובות, ושמתי לב "שעוברי אורח" כלומר אנשים שנקלעו במקרה לאתר ,לא מבינים על מה
      המא(ה)ומה.
      אחרי זה הבנתי שכל מה שקרה אין לו שום קשר ליצירה אלא ליצרים.
      תודה על התמיכה
      שבת שלום
      שלך
      גיורא

      • גירא, בסערות אני נאלמת בדרך כלל, אך בכל זאת רוצה לומר, שמלכתחילה לא הבנתי את הסערה הזו, אהבתי את השיר,לטעמי הוא כתוב טוב וחזק. לא ראיתי בו פגיעה הוא כתוב בחמלה וכאב, אני מוצאת שכשמדברים על המשורר ולא על השיר מפספסים, וטוב שהורדת את מה שנוגד את האתיקה. שבת שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר