לא החניכיים
חַכִּי שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת, וְהַשְׁקִי אוֹתוֹ הַרְבֵּה מַיִם
אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּרְדִּים לְאִשְׁתִּי
לְאַחַר נִתּוּחַ הַחֲנִיכַיִם.
כָּךְ תִּתְפֹּגֵג שְׂמִיכַת הַפּוּךְ
הַנַּרְקוֹטִית.
גַּם לְאַחַר שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת
לֹא הִסְכַּמְתִּי לִשְׁתוֹת
לֹא הַחֲנִיכַיִם כוֹאֲבוֹת.
כואב. שיר "פשוט" ופשוט כואב. החניכיים שלא מבקשות לנגוס, החניכיים שבתרדמת הן אכן לפעמים "עיר המקלט" מסאון הארוחות המתישות והלא בהכרח מזינות.
שיר כאב כואב.
ולא הספקתי להגיב לכל היוטיובים והלינקים, אבל האזנתי להם בעניין:) וזה מחזיר אותנו לדיון מוקדם שערכנו, על שילוב אומנויות, שאני מאד מאד מאמינה בו. ולדעתי אצלך זה עובד מעולה.
חג של אור וחסד.
תודה איריס על הברכה המאירה ומחממת הלב.
ובקשר ל"ויכוח" על "שילוב אומנויות".
אין לי התנגדות עקרונית לכך שיבוא ז'אנר אומנות שונה ויצור יצירת אומנות חדשה על בסיס היצירה הקודמת.
אבל אני חושב שהיצירה החדשה צריכה להיות עצמאית, ואם ידיעת המקור חשובה להבנה, עליה להיות מצוינת בצורה כלשהי.
שירה, היא ז'אנר המתמסר בקלות מכיוון ש נועדה במקורה הקדום לזמרה, ולקריאה בקול רם לפני קהל, כך ששילוב זמרה, נגינה, וקריאה שיש בה מהמשחק ,טבעית לערב המוקדש לשירה.
תודה על התחושות שחווית מהרגעים שהעליתי לרשת.
בינתיים אני ממתין, בשלב מאוחר יותר אעלה את כל הערב לרשת (לא אבדוק שיעורי בית).
התחושה הייתה שהיה ערב מאד מוצלח.
הערב היה בעצם "השקה הפוכה מהמקובל" במקום שחברים יבואו, יחמיאו, ויקראו. אני עשיתי ערב לחברים. קראתי, סיפרתי על השירים,על תהליך הכתיבה והעריכה.
היו קרוב ל200 איש ואישה, רבים שלא הכרתי מכיוון שהערב אורגן על ידי המועצה האזורית באר טוביה, והגיעו גם ממקומות מרוחקים.
גיורא יקר, מסכימה איתך כמעט בכל, אבל באופן טבעי, ככה אצלי, אני דווקא בעד שילובים שהם לכאורה "לא טבעיים", אבל האמת שאין בינינו חילוקי דיעות מהותיים בנושא.
לגבי ערב ההשקה, מה שעשית זה בדיוק המודל שאני חולמת עליו, אצלי. ושוב, אין לי אלא להצטער שלא הייתי, ולקוות שתנדוד גם למרכז. לת"א, בטוחני שאגיע. (אם ירצה המקום)
סופ"ש חם ונעים.
היי איריס
תודה, אני חושב ש"המודל" שנקטתי בו ,מעניין יותר לקהל השומעים. במקרה של רומן, אפשר לדעתי לבנות את הערב כשבמרכז מראיין טוב והסופר, אפשר לשלב מספר קטעי קריאה מהספר. ובסוף שניים שלושה מברכים.
בהצלחה
גיורא
גיורא אני תוהה למה הוספת את חמש השורות ודי לחכימא ברמיזה.
באמת, מה רצית להגיד, או אולי יותר מדויק לשאול (בתגובה לשיר +) מה פחדת שאמרת?
השיר על קטעיו וזמניו נראה לי כמו נסיון להבין ולפרש דרך תיאור כאב קונקרטי(ניתוח חניכיים) ותגובה של פחד לא ממוקד להיות במקום הכואב, איך אתה בוחר להגיד את הדברים והאם אתה יודע מה באמת רצית להגיד.
שלום רוחה
נדמה לי שבתשובתי לענת גם עניתי על שאלתך, אך אם לא, אנא נסחי אותה שנית כדי שאדע על מה להתמקד.
תודה
שלך
גיורא
שלום ענת
תודה על השאלה.
בעצם, הייתי צריך להחזיר את השאלה אלייך. למה את שואלת?
האם מטעמים "רכילותיים" (ואני לא פוסל ומזלזל בכלל, לגיטימי ואנושי בהחלט)
או מ"טעמים ספרותיים"?
אני מתעניין בטבע האנושי. האדם הכי קרוב אלי ,והכי כנה איתי הוא -אני.
גיליתי גם, שלמרות שאנחנו חושבים שאנחנו מאד מיוחדים, בסופו של דבר כולנו מאד דומים. על בסיס זה עובדת האומנות.
מכיוון שזה בלוג, ואני מנצל אותו גם לעיתים כמעבדה, אני עונה בשמחה:
החלק הנוסף (האמיתי) מדגים לדעתי את החשש מאבדן שליטה, אילו סודות אינטימיים שאנו מסתירים יתגלו, או התגלו אם יוסרו מאיתנו העכבות.
להוותי, זה מה שבאמת שאלתי את אשתי. ומה אחר כך אמרתי, לא חשוב. מה שחשוב הוא החשש שחשפתי משהו שלא הייתי צריך ורוצה.
האם העניין עבר, זו שאלה אחרת.
להתראות
גיורא
טוב גיורא, על דעתי ותחושתי בלבד התוסםת היא בחזקת כל המוסיף גורע. השורה האחרונה של השיר לפני התוספת היא בעיני הפואנטה. וכל תוספת כאן לחלוטין מיותרת. ההתייחסות כאן היא פואטית לחלוטין.
היי ענת
למען האמת, השורות האלה לא אמורות להיות "תוספת". ככאלה, הן באמת נראות כסרח עודף.
הן לא אמורות ל"השלים" הן אמורות להביא זוית נוספת.
אבל, כאמור ,הכל בגדר נסיון. והזמן בדרך כלל נותן פרופורציות נכונות ומזמן פתרונות טובים יותר.
כיף לחזור ולנהל דיונים כאלה כאן.
תודה
גיורא
גיורא, בתור אוהבת שירתך. וכאן באה העורכת הנחרצת, הקצבית שבי. קאט דליט. אכן בסרח עודף מדובר. וכן ניסיתי לחשוב האם תוספת אחרת נחוצה כאן, ותחושתי הוודאית, לא ולא. בבקשה, אל תקלקל…
אוסיף עוד משהו כמעין הסבר, השיר ברובו פורש סיטואציה קונקרטית, ולא "שירית". השורה האחרונה היא זו שמעלה הכול באחת לרמת על. התוספת שוב מורידה לרמת "המציאות" ומשאירה הכול שם. חבל. וכאמור, מיותר בעליל.
שלום ענת
עשיתי כהצעתך, ומחקתי את "הסרח עודף". יש מספיק מקום ב"הארד דיסק" שלי כדי לאפסן אותו,ולהוציאו אם אחשוב פעם שמן הראוי לתת לו אור.
דרך אגב, אני לא רואה ניגוד בין הסיטואציה הקונקרטית לפיתוח השירי.
אצלי זה תמיד מתחיל בקונקרטי. השאלה היא האיכות והאפקט המושג (או לא)
שבת שלום
ותודה
גיורא
שמחה מאוד בהחלטתך ולא בגללי חלילה אלא למען השיר. ונכון ומדויק מה שכתבת על הפואטיקה שלך. זהו סוד קסמה ואיכותה המיוחדת, ובלבד שנוצר ונשמר המרקם המבנה והאיזון המדויק. שבת שלום, גיורא על כנפי השירים ובלי כאבי "החניכיים"
מאד מזדהה עם השיר, לי עצמי חניכיים של בת-80 כן "לא החניכיים כואבות".
שבת שלום גליה
אצלי, מסתבר זה לא כך.
דווח לי (אני הרי ריחפתי) שמנתח החניכיים הביע התפעלות ואמר: " המושבניקים האלה, סלעים יש להם" – והתייחס לעצםות החניכיים(בעצם, אני חושב שלכך הוא התייחס)
אבל, כמובן לא על זה השיר.
לא החניכיים.
תודה
גיורא
הי גיורא כבר ביקרתי כשפוסם אבל לא יכולתי לשלוח משום מה , סיפור קצר
ממצה וה"מטאפורה " כואבת כאבי פאנטום.
שם המגיב: אבנר אריה שטראוס
תוכן: הי גיורא כבר ביקרתי כשפורסם אבל לא יכולתי לשלוח משום מה , סיפור קצר ממצה וה"מטאפורה " כואבת כאבי פאנטום.