יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

    לאביטל, ולכל הנשים שלא זכו לאהבת אם לפעמים, כשאני אומרת לחברים שאימי לא אהבה אותי, הם אומרים לי, "לא ייתכן, זה בטח רק נדמה לך. היא בטח אהבה אותך ולא הראתה." דברים כאלה.   כאשר נתתי את הרומן השני שלי "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997) לקריאה לחברה טובה, היא הזדעזעה שהגיבורה בת ה-11 אומרת שאימה לא ...

  בשנת  2004 התחילו לפרסם בווי נט את היומן הוירטואלי של רונן פורת, צעיר חולה  ALS. השמועה על הטור שלו בווי נט עברה מפה לאוזן, ובמהרה נהיו לו המוני מעריצים.   פורת כתב שם על ההתמודדות היומיומית עם המחלה, ומאחר שהוא בחור בעל כשרון כתיבה וחוש הומור, הוא הצליח לקנות את לב הקוראים. הוא לא בא מתוך עמדת מסכנות אלא ...

    לאילנה גרף, לזכר פושי, באהבה כשהכרתי חתולים הבנתי שהם הם הכירבולית האמיתית. אלה מתכרבלים עם כל אחד: אח, הורה, חבר טוב, בובה, תינוק, כלב, ציפור, אוגר, בנאדם, כרית, מה שיש. הם אוהבים להתחבק, והרבה.   עם השנים, ככל שאני צופה יותר בחתולים, ככל שאני חיה איתם, אני מבינה שהם המומחים האמיתיים לאהבה בעולם. קיומם הוא חיבוקי לגמרי. הם ...

    מהצד, משוררים יקרים שלי, זה נראה די מגוחך. חייבת להתוודות. לא מבינה אף פעם על מה ולמה מתרחשות מלחמות עולם בסדק הקטן הזה שבו יושבים כמה משוררים רגוזים. אבל כנראה שגם זה חלק מן ההבדל בין הנפש המשוררית לנפש הסופרית, עליו כתבתי כאן בעבר.   ויש עוד משהו שקשור, שחשבתי עליו לאחרונה. סופרים נוטים הרבה פחות להתקבץ בחבורות, ...

  הייתה תקופה שהייתי מכורה לתוכנית ריאליטי מבעיתה בערוץ E, שמה "דוקטור פלסטיק", והיא מראה מספר מנתחי-על בלוס אנג"לס, ש"ניפינג  וטקאינג" את כל נשות הוליווד, הנעלות והפלבאיות, אלה שרוצות להיות כמו הכוכבות.   אבל מה שמבעית באמת בתוכנית הזו, שמנסה להראות כמה החיים יפים במערב, איזה נשים יפות יכולים המנתחים לעשות מאיתנו, זה חייהם של המנתחים עצמם.   לכאורה, מראים ...

      לעינת   ברשימה שלי על החלומות שאני מרבה לחלום על הגימנסיה, המגיבה עינת הציעה שאולי אני מרבה לחלום על המקום בגלל אותו נער שקצת התאהבתי בו, אשר התאבד.   על אף שאינני מרגישה כי זוהי הסיבה, שכן הייתה זו רק אפיזודה בכל שנות לימודיי הארוכות בגימנסיה, בכל זאת ניסיתי לחשוב עד כמה מוות כזה משפיע על נפש ...

   לאסתי ירושלמי, שהזכירה לי את השטיחים הפרסיים היפים, באהבה  פעם אחת בלבד רבתי עם אבי. פעם אחת בכל חייו (הוא מת כשהייתי בת 34). ולא הייתה זו רק המריבה הראשונה שלנו, אלא גם מריבה שהגיע לטונים רמים. הייתי אז בת 21.   לפני כן, בנעוריי, אני הייתי נוזפת בו או צועקת עליו, והוא היה יושב אפור ונכלם על הכיסא ...

מאחר וכמה אנשים כאן מצפים ממני לביצים סרוחות בפרצוף, הריני מתכבדת להביא קטע סאד-מזו למתקדמים מרומן הרשת "יקירנט", שנולתי ואני כתבנו, ופורסם בווי נט, שם דווקא חיבבו את צמד המלכות בראש ערמת הזבל. (ואפילו היה לנו ספויילריסט בערמת הטקובקיסטים המרוצים)   בקטע הזה רונית הבורגנית, הנשואה השובבה, מגלה לאלון, מעצב הרהיטים, שהיא לא נשואה ולא בטיח, לא בורגנית ולא ארונית. ...

  לאמיר, עוד "ניצול" מהגימנסיה שלי (אם יש כאן עוד כאלה, נא להזדהות)   כמו כל נערה, גם אני חשבתי שכתבו את מילות השיר הזה עלי. אבל אני חשבתי את זה גם כי למדתי בבית הספר שכולם קראו לו בפשטות "הגימנסיה", גימנסיה הרצליה. אי שם בשנות השבעים, איזו תמימות. הייתי נורא קטנה כשהתחלתי ללמוד שם, בת 12, כיתה ז', חטיבת ...

  את "אחוזת דג'אני" של אלון חילו (ידיעות ספרים) צריך לקרוא כמו סיפור אגדה מפי מספר סיפורים מיומן, המבצע מעשה מגונה בציונות. הרשימה פורסמה ב-6.3.08 בגיליון  279 של מגזין טיים אאוט   הפנטזיה אינה מקובלת בספרות הישראלית כאשר באים לדון במפעל הציוני. קהל הקוראים בארץ אמנם אוהב ריאליזם פנטסטי על תולדות היישוב ("יונה ונער" של מאיר שלו, "העולם, קצת אחר ...