ביצים סרוחות בפרצוף?

מאחר וכמה אנשים כאן מצפים ממני לביצים סרוחות בפרצוף, הריני מתכבדת להביא קטע סאד-מזו למתקדמים מרומן הרשת "יקירנט", שנולתי ואני כתבנו, ופורסם בווי נט, שם דווקא חיבבו את צמד המלכות בראש ערמת הזבל. (ואפילו היה לנו ספויילריסט בערמת הטקובקיסטים המרוצים)

  בקטע הזה רונית הבורגנית, הנשואה השובבה, מגלה לאלון, מעצב הרהיטים, שהיא לא נשואה ולא בטיח, לא בורגנית ולא ארונית. בעצם היא סופרת מתחילה משינקין, רווקה קשוחה מהכי גרועות שהכרתם.  

 

אלונוש היקר,

לא אוכל לספר לך את מה שאתה מבקש לשמוע, כי בקרוב, כך אני מקווה, תוכל לקרוא הכול בספר כרוך. כמו שאתה לא אותו מעצב רהיטים מסוקס, וגם לא אותו פסיכולוג מתמחה, כפי שהצהרת על עצמך בתחילה, גם אני לא הנשואה השובבה שהצהרתי על עצמי.

    עכשיו הגיע תורי להפיל את הפצצה: אני לא נשואה ולא שובבה ולא אבטיח. אני רווקה קשוחה מהכי גרועות שאתה מכיר, ואין לי כוונה לשנות את זה בקרוב. אני בת 28, עובדת בחנות ספרים, וכותבת את הרומן הראשון שלי. בורגנית לא הייתי מעודי, פארקים-של-נושא זה דבר שהמצאתי במוחי הקודח באותו הרגע שדיווחתי לך עליו, ועוגות גבינה אני לא מכינה גם בסיוטים הכי גרועים שלי. ואין, אבל אין מצב שתמצא אותי עם אחד אקי-קקי. אני גרה בחדר שכור עם מיטה זוגית רעועה, מחשב אנטיקה ושקית במבה. אני מטורפת על קולנוע, ופעם בכלל רציתי להיות במאית סרטים. בלילות, כשאני לא כותבת את הרומן הכי ענקי שייכתב בהיסטוריה האנושית, אני מצ"וטטת כשמשעמם לי או כשאני מקבלת כאב ראש מהגיבורה המחורבנת שלי, שהיא הגרסה הכי עכשווית לאמה בובארי – גם נשואה, גם בורגנית וגם סאקרית. בקיצור, היא-היא אמתך הנשואה השובבה, זו שהתכתבת איתה בכמה לילות עוועים. (אגב, היא העמידה לך, נכון? תודֶה.)

   בבקרים אני נקברת לשמונה שעות בחנות הספרים שאני עובדת בה, ממליצה לנשים כמו הבובארי המשומנת לקנות רומנים מבחילים שכתבו בובאריות כדוגמתן. וכשאין אף אחד בחנות, אני ישר מוציאה את הרומן שלי וממשיכה לכתוב. אם לא בא לי, אני קוראת ספר שהבאתי מהבית, כי בחנות יש רק רבי-מכר מהגיהינום. אני אקרא אותם רק אם תחדור לי רככת למוח, כמו מה שקרה לאימא שלך המסכנה.

   את ה"נשואה השובבה" העליתי לאוויר כי התחשק לי לדבר כמו הנשואה שלי, ולראות איך מגיבים אליה הגברים, ואני חייבת לציין שאתה ממש התעלית על עצמך. נורא אהבתי את היציאות שלך מול חשקיה של הנשואה השובבה המטורפת שלי. לפעמים כמעט השתנתי במכנסיים מההתפתלויות שלך לנוכח הפתיינות הזולה של הנשואה הנואשת. אוי, איזה קטעים רצו כאן!

    ורק תחשוב שבעצם צ"וטטת כל הזמן עם רווקה מושבעת שלא ראתה זין איזה שנתיים, וגם לא מתגעגעת. (אגב, חלק מהדייטים שדיווחתי עליהם במייל הקודם? – ולא, עם החשוך לא יצא לי לבצע, לצערי – היו של אמתך הנאמנה, בייחוד זה של העקבים הגבוהים; כמעט תקעתי לו את העקב בעין התכולה המימית שלו). עכשיו בוודאי תסיק שיש לך עסק עם שונאת גברים, ואתה צודק בול. אני משונאות הגברים המוצהרות, שדווקא נורא מרוצות מהתפקיד. הרי מישהי חייבת לשאת בתפקיד כפוי  הטובה, לא? כי רוב הנשים שאני מכירה נורא פוחדות ממנו. הכי הורסות אותי המתבכיינות: "לא, אני לא פמיניסטית, אבל…" כמו הנשואה השובבה שלי. תמיד בא לי להכניס להן בוקס בפה שמפיק כאלה מרגליות. "מה זאת אומרת לא פמיניסטית?" אני רוצה לשאול אותן. "מה, אין לך כוס?" רבאק, אם את אישה אז את פמיניסטית. זו המשוואה הכי פשוטה שיש.

     ו – אלונוש בייבי, תעשה טובה, אני לא רוצה לשמוע שוב את ההרצאה הבלה מזוקן שלך על מפגש הפמיניסטיות שנכחת בו למרבה אימתך (הגברית?). אגב, האם רק נדמה לי, או שהפן הנשי שלך מפותח במיוחד?

   שלך, ד"ר גקיל (אני, רוני, סופרת בהתהוות) ומיסטר הייד (הנשואה השובבה).

      

 

וואו, רוני, פראית שכמוך!

יו-הו!!! באמת לא הבנתי איך את, כשעוד היית נשואה שובבה (אך עם פה מפיק מרגליות גופרית), יכולה לחיות עם בעל המכונה אקי! כי בינינו, אקי זה שם מבחיל, נכון מאמי? גם ללא חרוזו המתבקש. ואגב, כמובן שלא הייתי מעלה על דעתי לומר דבר כל כך בוטה, אלמלא הייתה זו המצאה מקורית שלך. אז עכשיו את אומרת שלא היה לך ואין לך ולא יהיה לך לעולם בעל שקוראים לו אקי. מעניין… 

     אחרי שקראתי את מכתבך בפעם השנייה, אמרתי לעצמי: כל הכבוד לגיברת. הורידה את  הכפפות, חידדה מרפקים ויצאה לדרך חמושה כז"אן דארק בשעתה היפה. הגיברת נוכחה לדעת שלא ממש שלאגר להיות נשואה שובבה, אחת ארונית-בורגנית, ולכן החליטה לשנות כיוון. מה יש? אסור? אחרי הכול, מה יצא לה מהכנות? רומן? סטוץ? אפילו לא זיון קטנטן לתפארת היומן. פראיירית היא לא. אז למה לא לנצל את המדיה כמו כולם?

    סוף-סוף עשתה השובבה את מה שחשקה נפשה הדוויה לעשות שנים: העיפה את אקי לכל הרוחות והשדים והתכחשה לקיומו המשפיל בחייה. מה אתם יודעים, מדובר ברווקה הוללת בת 28, זינה הקוטלת, יורקת האש ומרסקת הביצים! הלו, גברים, עופו לה מהפריים! כולכם קקי! היא קיצונית, חברים. מאוד קיצונית ביחסה למין השני… אפעס, רואה את כולם באופן חד ממדי, ובספר ביכוריה הדבר יבוא גם יבוא לידי ביטוי! לכן,  בקרוב, ממש בקרוב, כשהספר ייצא לאור, התכוננו לרב-מכר מטאורי. (שריקות, מחיאות כפיים סוערות).

    רוני המתוקה חשבה היטב: ממ… מי אהיה עכשיו? שחקנית? לא, הוא בחיים לא יאכל את זה. פרסומאית? לא, לא מתחברת לז"אנר. לבורנטית אולי? יותר מדי אפרורי (וגם דומה מידי לטכנאית רנטגן). הכי מהימן: סופרת עתידית. פרפקט, אמרה לעצמה בסיפוק, כשביד אחת היא מועכת באכזריות תפוחי-האדמה לפירה ובשנייה דופקת שניצלים לארוחת הצהריים.

   שאפו!

 

 

אלונוש מותק,

אתה רואה? כשאתה רוצה, אפילו אתה יכול להשפריץ עופרת. אבל חכה רגע עם הכובע-גרב, כי עוד צפויות לך הפתעות. באמתחתה של הסופרת בהתהוות, רווקת הברזל, זו שלא הזדיינה שנתיים וגם לא מזיז לה, יש המון (ז)יונים לשלוף מתי שבא לה. אבל את זה, חבובי, תקבל ממני במנות קצובות.

    ואגב, היית רציני בנוגע לברכות ולקומפלימנטים או שזה היה מרחמים? כי תדע לך שאני אחת שלוקחת ברצינות. אם מבטיחים לי משהו אני נוהגת לגבות. אבל אם זה בא מאהבה, אלונצ"יק, אז בכבוד, וכמובן תקבל עותק חתום מהרב-מכר.

   אבל עכשיו אני מודאגת בנוגע לסוף הרומן. מה יקרה? השובבה תישאר עם אקי-מקל-חובלים? תעזוב אותו ותהפוך לעובדת סוציאלית בהתנחלויות? תפצח ברומן סוער עם נגר מסוקס וסקסי מבית-לחם? מה אתה אומר? יש לך מה לייעץ לי? כי התרשמתי שגם אתה לא מחובבי הז"אנר…

   אגב, נראה לך רציני מצידי להתייעץ עם צד שלישי? כי העורך שלי אומר שאני יותר מדי הרפתקנית בכתיבה. והסוטה ינעל-רבו לא אוהב שסוטים מהנושא. הוא מציע לי להיות קורקטית, לייצר רומן קל לעיכול, בשעה שאני מעדיפה להתקיל את הקורא. עניתי לו שספרים כאלה שישים במדף ספרי הפנטזיה, כי בשבילי ספרות זה לא מחית אפרסקים. התרשמתי שגם אתה בוחל בצעצועים ובהצטעצעויות, אז מה אתה אומר, הוא צודק, העורך הסוטה שלי, האם עלי לעבור לפס יצור של קוקה-קולה?

   היום הייתה אצלי בחנות קונה שהתעקשה שאמליץ לה על ספר. בדרך כלל אני משתדלת להתחמק מזה, מנסה להוביל את הקונות (זה בדרך כלל קונות, מה לעשות) אל הז"אנר שהן מחבבות, מבלי לכפות עליהן או להמליץ. (הידעת שהוצאות הספרים מצ"פרות מוכרות בחנויות ספרים, אם ימליצו בכוח על ספרים מסוימים?). אבל הדבה מתעקשת שאני אמליץ לה. ניסיתי לדובב אותה, לנסות להריח מהי ההפלצה החביבה עליה, אבל שום כלום. הבטטה התעקשה שאני אגיד לה מה לקנות. בסוף תקעתי לה את התנ"ך ביד, ואמרתי שזה מה שהולך עכשיו הכי חזק בשוק. לא תאמין באיזה חיוך מתנוך לתנוך היא יצאה ממני, עם המתנה שלה עטופה יפה ביד.

    רוצה לדעת עוד פרטים עלי, אלונוש, או שזה יגמור אותך סופית? (והלוא אינני רוצה שתגמור מהר ותלך להשפריץ).

שלך, רוני.

   נ.ב. ארונית-בורגנית זה הברקה שלך, או שגנבת מ"הרידרס דייג"סט"?

    

 

רוניל"ה,

אוקיי, אז את עכשיו סופרת בהתהוות. סבבה. רווקה מגניבה המשפריצה גסויות על ימין ועל שמאל. נורא משוחררת כאילו. צעיר כזה וסבבי. על המילה זיון, לדוגמה, על כל הטיותיה, היא חוזרת שבע-מאות פעם. אחלה, אחלה. אין לי בעיה עם זה. מה שבא לך, מאמי.

     יש רק עניין אחד, איך נגיד את זה… טיפל"ה בעייתי. לפני שאת מוציאה את ספרך לאור, חבובה, יהיה עלייך לפנות אל הנשואה השובבה ולבקש את רשותה לפרסום ברבים. אלמלא כן, יקירָנט, את מסתכנת בתביעת דיבה מפוארת, אחת שתדון אותך עד יומך האחרון לעבודת פרך במתפרת חזיות בעזה בשביל להחזיר את החובות.

    אלא אם כן אתן מכירות היטב זו את זו, את והארונית, והיא, הבורגנית הזעירה (עם התחת חובב הממתקים) העניקה לך את חייה, הזיותיה וחלומותיה הרטובים על מגש של כסף, ליד עוגת הגבינה של גיסתה. מאוד הגיוני, אגב. אין דבר שהיא מצפה לו יותר מאשר לחשוף את ערוותה בפרהסיה בהוצאת "עם עומד"!  אין דבר שיעורר בה שמחה יותר מהידיעה שילדיה צועדים בחוצות היוצר, גאים באמם, טכנאית הרנטגן ביום ועמנואל הלוהטת בלילה. ואני כבר לא מדבר על הבעל הגאה, אקי-שמקי, שעובדיו ילחששו מאחורי גבו על אשת חיקו המזדיינת.

     ובאשר לשאלה הפילוסופית שהעלית, אם כדאי לך לכתוב רומן "קוקה קולה" או להעלות על הנייר את מה שבליבך. לעניות דעתי, סופר טוב מטיב לכתוב על כל מה שעולה בדעתו, קל או קשה, באופן כזה שיהיה קל לעיכול. מה שמטלטל אותי, באופן אישי, זה טקסט קשה שכתוב בקלילות. מה שאני מנסה לנסח כאן, זה שאמירה אמיתית ומקורית שמנוסחת בקומוניקטיביות יוצרת את הקוקטייל המנצח.

     ו- אם את אכן סופרת, כפי שאת מעידה על עצמך… לא שמת לב שמשהו השתנה בכתיבה שלי במיילים האחרונים?

שלך, א".

 

 

היי, גבר-גבר,

תפסיק להתנפח. על מי אתה מסתלבט? תרגיע תכף ומיד. מה חיפשתי, קצת אהדה מאחוקי לצרה? קצת סימפטיה מרווק קשה-יום? אנחנו הרווקים המושבעים צריכים להתאחד. כמו שאני לא ראיתי זין מי יודע כמה ימיםשנים (מי סופר?), ככה גם אתה לא חבקת כוסייה זה שמונים שנה. תודה. אז במקום שתשבח אותי על אומץ ליבי על שאני גומרת לך בפרצוף, אתה מפדח ככה את אחותך? לא חראם?

   כי – א", הארונית היא לא אוחתי ואין לי שום סנטימנטים אליה, ו- ב", כל רמזיך הנבזיים על כך שאני מתחזה כמוך הם שקר וכזב.

   רוצה לדעת מה זה להיות רווקה מושבעת? רוצה לדעת איך מקבלים שריון קשקשים יותר עבה משל חולה פסוריאזיס? איך מתקשחים כמו אחד מחייליו המכונמים של אלכסנדר מוקדון בקרב אלכסנדריה? לספר לך מה זה להידפק בשירותים של "מדבר" בגיל 16, ומה זה עושה לך לכל החיים? רוצה לשמוע? לא תרוץ למיון עם כאבים בחזה? בטוח? כי אני לא לוקחת אחריות. ממש לא מתחשק לי לבקר אותך בבית לווינשטיין מעתה ועד עולם, לראות איך אתה משתין לתוך שקית. ממש לא. אבל תכף אני יספר לך כאלה דברים, שלא תוכל להפסיק להביא אותה ביד מול המחשב. אז אזהרה אחרונה לפני שאני מתחילה. רוצה לפיפי קודם, לקחת סיגריה, צינגלה, כוסית רום, רד בול, משהו, או שלהתחיל?

    תדע שלהיות בת 16 זה לא קליפ של בריטני ספירס, גם אם את נראית כמוה, אפילו יותר כוסית ממנה. את יודעת את זה, ואת מנצלת את זה, ומשוכנעת שאת כאן על הגובה. יש בממזרים האלה, ההורמונים יימח שמם, משהו שגורם לך להרגיש שאת שולטת בעניינים. ואולי זה סתם מפני שיום בהיר אחד את מגלה לתדהמתך שהציצים שלך משמשים בתור מנוף משוכלל לאיבר זעיר אחד בטבורו של הגבר. וואלה, את אומרת, מתפעלת מעצמך מול המראה, בטקס נרקיסיסטי שלא עוזב אותך עד שהנופלים מציצים אלייך בבושת פנים מכל הכיוונים. "את זה אני רוצה, ואת זה אני רוצה," את אומרת לעצמך בתאוות בצע, ובוחנת את שורת הגברברים העומדים לשירותך.

   אם יצא לך פעם אלונוש להיות בטקס התבגרות כזה, לא תשכח אותו לעולם. שורות-שורות של מתבגרים מתכלבים, מול שורות-שורות של גורות מצחקקות בטעם ליפסטיק פסיפלורה. טוב, מה אני אומרת "מצחקקות"? לא מצחקקות ולא ערדליים. הבנות קשוחות יותר ממ"כ בגבעתי. מנהלות סחר-מכר ליד התור בשירותים. מי מקבלת את מי, מי הולכת עם מי, ומה צריך מספק השורות לתת בתמורה. אחרי שחזית בטקס כזה, לא תתרגש משום זונה תאילנדית שפוקקת בקבוק במנוש. הבנות משחררות חזיות ומורידות קוממיות תחתוני טנגה גם אם אין קונדומט בשירותים, ואצות-רצות לבצע.

   גם אני הייתי כזאת כלבה תאבת בצע. את כולם רציתי לעשות, ועשיתי, ועוד איך עשיתי.

   היינו באות לשם בחבורות, לבושות כמו לפרמיירה בגיהינום, עם מדים שחורים וגרביוני רשת, הלסת מרוחה בנצנצים, מסריחות מפיוז"ן שהסתרח אחרינו כמו שובל של פגר. על הבר הרבצנו כל מה שיכולנו להכניס, העיקר שיהיה בו אלכוהול שבעים אחוז והמון מיץ מסוכר, ובשירותים השלמנו בכדורים ובשורות. לאף אחת עוד לא היה חבר, ואם היה, הוא ממילא היה זורק או נזרק כעבור יומיים. להיות נחמד ולהחזיק מעמד לא בדיוק מסתדר עם הקוקטיילים שדחפנו לתוכנו. גם אם באת לבד, לא היית נשארת לבד הרבה זמן. תמיד היה מישהו ששמח להצטרף אלייך לשירותים.

   פעם באתי לבדי. אף חברה לא רצתה להצטרף. אני חושבת שהן הלכו לערב כיתתי, אימון של מקהלת בית-הספר, משהו כזה, המפגרות. ככה ישבתי לי על הבר, מכסחת וודקות תפוזים בשרשרת, מחכה שמישהו יציע לי שורה או לפחות בוף קטן. וכמה שהייתי הלומת אלכוהול, מחוריינת עד קצה גבול היכולת האנושית, בתוכי ידעתי שהיום שאני לא חוזרת מכאן בפיסה אחת. מין ידיעה פנימית כזו. הרגשה רעה. תחושה מוקדמת קוראים לזה, ואולי תגיד מר פרויד שפשוט ביקשתי את זה? טוב, נניח, אולי. בכל אופן, היטב ידעתי שהיום מישהו יכסח לי את הצורה, אפילו שלא ידעתי לנסח את ההרגשה במילים.

    הייתי מרוחה על הבר כרגיל, כשנטפל אלי איזה וואחש עם אפטרשייב שמסריח מקילומטרים ומכנסי עור הורסות בבונים, קוקו מבהיק, נזם באוזן, פנים אחלה – בחיי, אפילו מאידי שכרותי המצחינים יכולתי להבחין בזה. סטייל בונו כשהיה צעיר וכוסון, הורס בהמות כשרות. הקיצר, מה אומר ומה אספר. צחקנו, נהנינו? אז למה שתהיה לי בעיה לקפוץ איתו לשירותים? מה, לא ביצעתי איזה מיליון פעם עם חצי עיר? והוא גם הציע גודי"ס שהוטסו השבוע מאמסטרדם.

    כשהלכתי איתו הרגשתי שאני זולגת כמו חמאה. בקושי הצלחתי להחזיק מעמד על הרגליים. החלטתי שזה דווקא אתגר בשבילי, לזיין כשאני חצי מעולפת. חשבתי לעצמי אם אני אצליח להחזיק מעמד כל הזיון, או שהוא יצטרך לעשות הכול בעצמו. אבל אם לו זה לא אכפת, אז למה שלי יהיה? כבר הבנתי שזה הולך להיות ביזיון מבחינתי, למרות שבדרך כלל הייתי די אתלטית, ואני יודעת שיצא לי בעיר שם של אחלה זיון. עכשיו ידעתי שביצוע מזהיר אני כבר לא אתן הלילה. אבל האמת, לא חשבתי שזה יהיה אכפת לו. זה כבר קרה לי כמה פעמים קודם לכן, והיה נדמה לי שהבחורים דווקא נהנו מזה שאני מעולפת על הקיר או מרוחה על האסלה כמו זומבי. הם פימפמו, התנשפו, גמרו וברחו, ואני נשארתי בתא הקטן, הלומת אושר מכך שהם התחפפו לי מהעיניים.

   לא היה אכפת לי שזה יקרה גם הפעם. שידפוק הופעה וילך, ואני אחזור לשתייה שלי ולהזיות שלי. רק התפללתי שישים קונדום, ושאחר כך יהיה לו לב לגרור אותי בעדינות לעמדה שלי בבר. לא תיארתי לעצמי שיש בעולם כאלה מאנייקים שמקבלים חום בגלל שאת כל כך מסטולית, שאת לא מסוגלת לרדת להם. מילמלתי לו שיעשה מה שהוא צריך ונגמור עניין. לא היה אכפת לי אפילו שהוא ייקח אותי בתחת. העיקר שיעשה את זה בעדינות, שאחר כך אני יעמוד על הרגליים ואצליח להזדחל הביתה. אבל החרייט ממשיך לדחוף לי את הראש לכיוון הזין, ואני, כמה שאני מנסה לבצע את המוטל עלי, לא מצליחה למצוץ, ואם כבר מצליחה, אז נושכת, כי איבדתי את התחושה בפה מרוב אלכוהול.

   והוא, מה הוא עושה? במקום להיות ג"נטלמן ולהסתפק ברגילה, הוא מושך לי יותר חזק בשיער ודוחף לי את הראש יותר חזק לכיוון הזין, ואני מתחילה להשתולל, כי עולה לי הדם לראש מרוב כעס, אבל האברים שלי כל כך חלשים, שהם לא משתפים פעולה, והוא רק תופס מזה קריזה ומתחיל להרביץ לי בראש ובגוף, זבטות מהגיהינום, ואני מנסה לצעוק ומבחינה שלא יוצא לי קול מהפה חוץ מחרחור של זקנה גוועת, ואני קולטת שזה הולך להיגמר רע אבל לא מצליחה לגייס את המוח כדי להיערך נגד המכות שלו. מה לעשות? לברוח החוצה הוא לא נותן, ואף אחד לא שומע אותי כי לא יוצא לי קול מהריאות חוץ מנשימה מבוהלת. אני דווקא מנסה להרביץ חזרה, כי הכעס מטריף אותי ומזרים לי אדרנלין לידיים ולרגליים, עד שאני מתחילה להשתולל ולבעוט, אבל מרוב סוטול מצליחה לפגוע בעיקר בעצמי ובקירות של השירותים. והחרא ממשיך לנסות לדחוף את הזין שלו לכיוון הפה שלי, ובו-זמנית דופק לי מכות רצח בראש.

    בסוף נמאס לו והוא הלך, לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אולי שלוש דקות אולי נצח. אני נפלתי על הרצפה ולא קמתי משם, עד שמישהי שסוף-סוף עשתה טובה ונכנסה לשירותים, גירדה אותי מהרצפה, מכוסה בדם ובקיא ובפיפי של עצמי.

שלך, רוני.

 

  

רוני יקירתי,

עכשיו בילבלת אותי לגמרי. של מי הסיפור הג"יין אוסטיני המעודן? שלך? מי את? מה את עושה? טוב, עכשיו סרו ממני הספקות. את כנראה לא הנשואה השובבה, הבורגנית בעלת התחת הנכבד. כי המוח שלה, עמוס בחלומות ארוטיים ככל שיהיה, לעולם לא יפיק סיפור כל כך אפל ורקבובי כמו זה שתיארת כאן בעדינותך הנשיית הרבה.

     למה בדיוק את מצפה ממני עכשיו? לאמפטיה? לרחמים? לשיפוטיות גבעתרונית סטייל: את הבאת את זה על עצמך, בוביניו? ואולי לחילופין, את מצפה לניתוח ספרותי קר ומעמיק של כתיבתך, העלילה, השפה, האווירה, הנפש-רפש המספרת? כי יש לי הרגשה, מאמאל"ה, שאת מנסה לבדוק על הגב שלי דמות אחרת, שונה במאה שמונים מעלות מהארונית, ו- גם היא, איזה בידור – לא את! 

    אז איפה הארונית? מה עשית לה? רצחת אותה נפש וקברת מתחת לשירותים של ה"מדבר"? לו ידעת עד כמה חשקה נפשי לקרוא שוב, שחור על גבי לבן, את זעקתה: "בעמי אני חיה!!!" הארונית הייתה כל כך מתוקה ונוגעת ללב, שממש בא לי לחבק ולנשק אותה. להגיד לה: "אוי ארונית, כנותך ממיסה אגוזי קוקוס…" עכשיו בטח עולה חיוך מרושע על פנייך, וישר תפיצי את הפלייר הבא: "מאוים, גבר-גבר? מתגעגעים לסינר של נשואה-שובבית?"

    והתשובה היא – כן! לידיעתך, תהיי מי שתהיי, הוקם כאן אוהל מחאה בדרישה לקבל את הארונית בחזרה!

שלך, אלונוש

  

* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל ונולי עומר

ומי שרוצה לקרוא את כל הרומן  שנולי עומר ואני כתבנו, יכול להוריד אותו מכאן

 

וזו הגרסה הקצרה יותר, שפורסמה בשנה שעברה ב-YNET