אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

לאמיר, עוד "ניצול" מהגימנסיה שלי (אם יש כאן עוד כאלה, נא להזדהות)

כמו כל נערה, גם אני חשבתי שכתבו את מילות השיר הזה עלי. אבל אני חשבתי את זה גם כי למדתי בבית הספר שכולם קראו לו בפשטות "הגימנסיה", גימנסיה הרצליה. אי שם בשנות השבעים, איזו תמימות. הייתי נורא קטנה כשהתחלתי ללמוד שם, בת 12, כיתה ז', חטיבת הביניים, שנה שנייה לאינטגרציה, שגימנסיה הרצליה הייתה החלוצה שלה.

אינטגרציה בין מזרח למערב, אשכנזים ומזרחיים, עניים ועשירים. אני הייתי מזרחית, אבל מ"העשירים", מהצפונים, מהשכונה ליד, חמש דקות הליכה מהגימנסיה. הייתי קמה ברבע לשמונה, מצחצחת שיניים, מתלבשת בשתי שניות (את תלתליי מעולם לא היה צריך לסרק, גם בלתי אפשרי היה לסרק), ובשמונה בול הייתי בבית הספר.

ואילו הם באו באוטובוסים מ"הדרום", שכונת שפירא בעיקר. בטח נאלצו לקום בשש וחצי כדי להספיק להסעה, מסכנים, ריחמתי עליהם. בעיני לקום לבית ספר בשש וחצי היה עונש קשה מנשוא.

את רוב שעות היום ביליתי בגימנסיה, בדרך כל עד השעה שלוש אחר הצהריים. לפעמים באתי שוב אחר הצהריים כי הקרינו סרטים בחינם. שנים התהלכתי בין מסדרונותיה הארוכים, בשלוש קומותיה, ובחורשה שלה ישבתי בהפסקות, ולא עישנתי כמו כולם, אבל אהבתי לשבת שם.

הייתי במקהלה שלה, קלעתי לסל במגרש הכדורסל שלה, שנאתי את אולם ההתעמלות שלה, והסתקרנתי לגבי חייהם של הבנים מהפנימייה הצבאית, שלמדו איתנו. באחד מהם, תומר גלעוז, הייתי קצת מאוהבת, והוא היה שר לי "שש עשרה מלאו לנער" ודוקר לי את התחת בסיכה, גם את הבנות האחרות, ואז הוא התאבד עם הנשק באשמורת האחרונה של השמירה במחנה שלהם, וזה שבר את ליבי.

למטה, באולם של הגימנסיה שבו התכנסנו לקראת החגים, נאלצתי ללמוד להקליד על מכונת כתיבה, כי בכיתה ח' הורידו אותי הקבצה במתמטיקה, מב' ל-ג', וככזו נחשבת מטומטמת ולפיכך היית ראויה רק ללימודי משרדאות. הכול עשיתי כדי להעלות הקבצה, רק כדי להיפטר מלימודי הביזיון האלה עם "השחורים" מדרום העיר.

הקלדה עיוורת אגב, לעולם לא למדתי. עד היום אני מקלידה עם אצבע אחת: חמישה וחצי ספרים הקלדתי כך, מאות סיפורים, אלפי מאמרים וביקורות, וכעת את בלוגיי. אז אפילו משיעורי המשרדאות האלה לא יצא כלום.

אני לא יכולה לומר שאהבתי את הגימנסיה, אבל גם לא שנאתי אותה. לא סבלתי שם במיוחד. לא קרו לי שם דברים רעים. הכול היה נורא תמים אז, כפי שכבר אמרתי. ודי נעים ונינוח בסך הכול. היא הייתה חלק משמעותי מאוד מחיי, ואולי בגלל זה אני מרבה לחלום עליה. עד היום.

המון פעמים אני בחלומותיי שם, נערה או אפילו היום בגילי, ואני לומדת שם. ואני עולה לספרייה שבה ביליתי שעות, ואני עולה מקומה לקומה, ממעבדת הכימיה למעבדת הביולוגיה, והולכת לקיוסק שהיה בתוך החצר, לקנות חצי מנה פלאפל או נקניקיה בלחמנייה. אחר כך אני הולכת להחתים את סגן המנהל שוהם על הפרעה או איחור, זה מה שהיינו עושים כשהפרענו בשיעור או איחרנו.

שאלתי אחרים אם גם הם מרבים לחלום על בית הספר שלהם, והם עונים לי בשלילה. ממה שהבנתי עד עכשיו, אולי אני יוצאת דופן בחלומות הרבים שלי על הגימנסיה. על בית הספר היסודי אינני חולמת לעולם. אבל על הגימנסיה אני חולמת בתדירות גבוהה, לפעמים אחת לכמה ימים. לפעמים כמה פעמים בשנה.

מה היה שם שחדר לי כל כך עמוק לנפש? החלומות הללו אינם סיוטים, אבל ברור לי שאני חוזרת להיות בהם נערה, תלמידה, עלי לעמוד תמיד במבחנים, עלי לעשות בחינות בגרות. לאחרונה חזרתי ללמוד שם באחד מחלומותיי. ובחלום אני אומרת לעצמי, אבל את כבר בשנות הארבעים שלך, איך את מרמה ככה את כולם, ומה יוצא לך ללמוד כאן בגילך, ומתי תעשי בגרות.

החלומות מציבים אותי תמיד בעמדה של תלמידה, חניכה, תמיד צריכה להוכיח את עצמי. אני תמיד בתחרות עם הילדים האחרים. תמיד נכנסת לכיתות, מאחרת לכיתות, מחפשת איפה לשבת, בסוף או בהתחלה, די מבוהלת בסך הכול.

אני מתעוררת עם תחושת חוסר נוחות בעקבות החלומות האלה, מרגישה ששוב חזרתי לגימנסיה, מה פתאום לשם, זה כל כך רחוק ממני, שלושים שנה אפילו לא הייתי שם.