השטיח הפרסי שלי

 לאסתי ירושלמי, שהזכירה לי את השטיחים הפרסיים היפים, באהבה

 פעם אחת בלבד רבתי עם אבי. פעם אחת בכל חייו (הוא מת כשהייתי בת 34). ולא הייתה זו רק המריבה הראשונה שלנו, אלא גם מריבה שהגיע לטונים רמים. הייתי אז בת 21.

לפני כן, בנעוריי, אני הייתי נוזפת בו או צועקת עליו, והוא היה יושב אפור ונכלם על הכיסא במטבח, קובר את עצמו. למה? כנראה כי ידע שאני צודקת. הייתי נוזפת בו על המצב בבית, ליתר דיוק, על המצב שנגרם בגלל אחותי הגדולה חולת הנפש, וילדתה הקטנה שאני גידלתי.

הייתי צועקת עליו כי כל כך כעסתי שהוא משאיר את המשוגעת בבית, שמשפיעה לרעה על הקטנה. הייתי נוזפת בו שהוא לא מתנהג כמו אב המשפחה, שהוא לא מתמודד עם המצב, שהוא מזניח, וזה עוד יעלה לכולנו ביוקר. הטפתי לו מוסר, אני, שהייתי רק נערה בת 13, 14, 15, 16, והוא גבר קשיש בן למעלה משישים.

והוא היה יושב שם ומאפיר ככתם. אני מניחה שבשל כך בזתי לו יותר: אב שלא לוקח את העניינים בידיים, ואפילו מרשה לבתו המתבגרת להטיף לו. הגיע לו? כנראה שכן. זה עזר במשהו? לא. העניינים רק הלכו והתדרדרו, כמו תמיד בהתנהלות הכושלת שלו בכל האמור לגבי אחותנו הגדולה, הסכיזופרנית. לגונן עליה רצה, למרות שבעצם הזיק לה, במחיר כבד ששילמנו גם אנו, יתר הילדים, ואחר כך ילדתה שלה, שהיא לא יכלה לגדל.

אבי אף פעם לא צעק עליי. מעולם לא הרים עליי את הקול. הפעמים המעטות שצעק בבית היו על אחותי המשוגעת, כאשר הוציאה אותו מהכלים, והיא יודעת להוציא מהכלים, עד היום.

אבל את אותה פעם שצווחנו זה על זו לא אשכח. הייתי בת 21, למדתי ב"בית צבי" מבוקר עד ערב. יום אחד כשחזרתי הביתה, לחדרי, גיליתי שהשטיח הפרסי שלי נעלם. השטיח הפרסי שכה אהבתי.

עשור לפני כן אבי קנה אותו ביחד עם עוד שלושה שטיחים פרסיים, בתור קישוט והשקעה. וגם כי בתור גבר ממוצא פרסי תמיד חשק בשטיחים פרסיים והם נראו לו פסגת העושר. סמל לעושר. עושרו שהגיע אליו בגיל די מבוגר, שנות החמישים לחייו.

שני השטיחים האדמדמים הענקיים פיארו את הסלון הענק ופינת האוכל, אחד קטן ניתן לאחותי שולמית (שהיא ובעלה החורני הרסו אותו כאשר ישנו עליו), ואני קיבלתי לחדרי את השטיח הכי יפה, לפחות בעיני. שטיח משהדי לא גדול, אבל עדין מאוד, עם פיתוחים קטנים בגווני כחלחל ואפרפר. כל כך אהבתי את השטיח הזה. זו הייתה בעיני מתנה כה חשובה ויקרה.

לימים, קראתי את התיאורים המבעיתים אצל מרגרט אטווד, ברומן שלה "המתנקש העיוור", על הילדים העיוורים שטוו שטיחים בגלל שאצבעותיהם רגישות יותר, וחשבתי על עבודת הפרך של הילדות שטוו את השטיח שלי, שאני, ילדת שמנת מצפון תל אביב, היית שוכבת עליו ומרחרחת את ריחו הנעים, העתיק.

ובאותו יום שבתי בערב מבית צבי, עצבנית ועייפה, ואין שטיח! איפה השטיח אני שואלת את אימי. תשאלי את אבא, היא אמרה. שאלתי אותו. והוא אמר בהבעה לא נוחה: "מכרתי אותו." ואני חמומת מוח, התחלתי לצווח עליו, מה הוא מוכר את השטיח שלי. והוא אמר לי: "זה לא שלך, זה שלי. אני קניתי אותו בכספי. ועכשיו החלטתי למכור את כל השטיחים בבית כדי להשקיע את הכסף במשהו אחר."

אף פעם אבי לא צווח עלי, ובפעם הזו הוא צעק. ואני צעקתי חזרה. וככה צעקנו זמן מה כמו שתי כרוכיות.

מובן שלא יכולנו להישאר ברוגז יותר מדי זמן. אהבנו זה את זו יותר מדי. למחרת הוא התחנף אלי וקרא לי לאכול צ'יפס מצוינים שהוא טיגן, אחד אחד על המחבת, רק ככה אהבתי את זה – כי לא היה יכול לסבול את התנכרות בתו האהובה. ואני באתי, ודיברנו כרגיל, כאילו לא רבנו אתמול.

וכעבור כמה ימים הוא ניגש אלי ונתן לי את דמי פדיון השטיח. זה היה די הרבה כסף אז. ואני הלכתי וביזבזתי הכול על הסרטים הטיפשיים שביימתי בבית צבי, כי חשבתי שיום אחד, אם סקורסזה לא ייצא ממני אז לפחות שפילברג.