מותו המיותר

לעינת

ברשימה שלי על החלומות שאני מרבה לחלום על הגימנסיה, המגיבה עינת הציעה שאולי אני מרבה לחלום על המקום בגלל אותו נער שקצת התאהבתי בו, אשר התאבד.

על אף שאינני מרגישה כי זוהי הסיבה, שכן הייתה זו רק אפיזודה בכל שנות לימודיי הארוכות בגימנסיה, בכל זאת ניסיתי לחשוב עד כמה מוות כזה משפיע על נפש בני הנעורים העדים לו.

ידוע שזה משפיע מאוד על בני נוער, התאבדות של בני נוער אחרים. במקרה שלי, זה הרס לי את כל השישית והעכיר אותה מאוד, בנוסף לכל הצרות שהיו לי בבית באותה תקופה, עם האחות המשוגעת, ובתה הקטנה שכה אהבתי וגידלתי בתוך בית מטורף-מטורף. וגם אחותי שולמית שעזבה אותי באותה שנה לגלות של ארבע שנים בהודו, ועוד.

אני חוזרת לפרק הזה בחיי, שנת 1976, חורף, ותומר שהתאבד. בכל מקרה הייתי נערה דכאונית, וההתאבדות כמו השלימה את עולמי הצבוע בשחור, נרדמת כל לילה בבכי לתוך הכרית.

תומר היה נער יפה וחכם והיפר אקטיבי. הוא נמשך לבנות, וגם אלי, אבל לא היה מסוגל לבצע שום חיזור נורמלי, מפני שהיה כל כך ילדותי. במקום לשרוק או להחניף היה דוקר לנו את התחת בסיכה ושר את "שש עשרה מלאו לנער", המנון הנעורים של אותם ימים, שכתב עלי מוהר, ועד היום נדמה לי כאילו הוא כתב את זה בעבור תומר. תומר שמלאו לו שש עשרה ולא רצה לחיות.

עד כמה שידוע לי, בכל שנות הפנימייה הצבאית (שנדמה לי שכבר אינה בחיים, לשמחתי), לא הייתה התאבדות של אחד מבניה. אנחנו למדנו בגימנסיה הרצליה עם הבנים מהפנימייה הצבאית, וידענו שהם קשוחים כאלה. כבר אז הקשיחו אותם, עוד לפני שצמח להם שפם.

אבל תומר לא רצה להיות בפנימייה, ממש לא רצה. אני לא יודעת אם ביקש מהוריו להוציא אותו, והם לא הסכימו. כולנו לא ידענו למה הוא התאבד, למרות שבאותם שנים דמיינתי שהוא השאיר לי מכתב, כי החלטתי שגם הוא היה קצת מאוהב בי.

אבל תומר לא השאיר מכתב, והיה הנער היחיד בפנימייה הצבאית שהתאבד אי פעם, ומה לעשות שזה קרה דווקא בכיתה שלי מכל הכיתות והמחזורים.

הוא התאבד באשמורת השלישית, במשמרת האחרונה במחנה שלהם. עם העוזי לתוך הפה. מוות וודאי. מוות מיותר. למחרת כולנו היינו על האוטובוסים שבית הספר שכר, בדרך לעירו באר שבע, שם קברו אותו, למיטב זכרוני בבית העלמין הצבאי.

ראיתי את אביו, סטייל איש צבא נוקשה, שלא הזיל דמעה ליד הקבר, וזה הרג אותי מבפנים. ואני אפילו לא יודעת אם תומר ביקש מהוריו לצאת מהפנימייה והם לא הרשו, אם לאו. אבל מאז שנאתי את האבא הזה, שנדמה היה לי כאילו הוא אשם במות בנו.

לימים כתבתי על כך סיפור קצרצר, שפורסם ב-1996 במוסף הספרותי של עיתון "דבר", וגם הגיע למקום שלישי בתחרות הסיפור הקצרצר בשנת 2000. הנה הוא למי שבא לו לקרוא. הוא מבטא את התחושה הנוראה שהרגשתי באותה הלוויה, באותו שבוע, באותה שנה.

פלא שהתאבדותו לא פתחה שרשרת התאבדויות בגימנסיה הכי יוקרתית בארץ. אני יודעת שאני באותה שנה רציתי למות יותר מאי פעם, ולא בגלל תומר, זה רק חיזק את תחושת הייאוש הקיומי שלי, לא יותר.

אבל כשאת נערה קצת מאוהבת, שמתחילה את חייה כאשר נער שיש לך קראש עליו מתאבד, זה בטח לא פתיחה טובה לחיים. כאילו שמותו היה יריית פתיחה לשורת החברים שמתו לי, כולל אהובי ובן זוגי הבלתי נשכח אדם, שמת שנים אחר כך.