יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לאביטל, ולכל הנשים שלא זכו לאהבת אם
לפעמים, כשאני אומרת לחברים שאימי לא אהבה אותי, הם אומרים לי, "לא ייתכן, זה בטח רק נדמה לך. היא בטח אהבה אותך ולא הראתה." דברים כאלה.
כאשר נתתי את הרומן השני שלי "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997) לקריאה לחברה טובה, היא הזדעזעה שהגיבורה בת ה-11 אומרת שאימה לא אוהבת אותה. היא טענה שזה לא משכנע: לא ייתכן שילדה בת 11 מודעת לכך שאימה לא אוהבת אותה ועוד אומרת את זה.
אמרתי לה: "אבל אני אמרתי את זה לעצמי, אני הרגשתי ככה בגיל 11". היא לא השתכנעה. רבים לא משתכנעים. אני מבינה שהדבר שהכי קשה להודות בו, הוא שאימא או אבא לא אהבו אותנו. אני מבינה שמשם מגיעות התגובות האלה. ובכל זאת, זה לא חדל להרגיז אותי. זה יוצר בי תחושה שבמחי יד, בהבל פה, מבטלים את רגשותיי.
אני סבורה שלמרות שנכתבו כבר די הרבה ספרים על יחסי אימהות-בנות, עדיין לא נכתב מספיק. יש את ננסי פרדיי, יש את אדריאן ריץ', יש את "מוות רך מאוד" של סימון דה בובוואר, שראה עכשיו אור בתרגום חדש, ועוד. נדמה שנשים חורשות את התחום האפלולי הזה של יחסי אם בת. אבל בעיני לא נכתב מספיק על הנושא הענקי והמורכב הזה.
כתבתי רבות על אימי בכל מיני פוסטים, ופרגמנטים ממנה, מאישיותה, התנהגותה, נכנסו לספריי, בעיקר ל"רואות מכאן את כל העולם" ול"האלילות", שלא ראה אור. אבל את כולה, כמו שהיא, בלי קישוטים, בלי תיקונים ספרותיים, לא כתבתי. כנראה שזה גדול מדי, מפחיד מדי.
כשאני אומרת אימא, מה אני מרגישה. טוב, זו הייתה אימא שהייתה בבית, זה כן. למרות אימהותה החסרה, אני שמחה שאימי הייתה בבית כשחזרתי הביתה מבית ספר. למרות הכול זה נותן תחושה מגוננת, יש מישהו בבית, יש אוכל, למרות שלא אהבתי את האוכל התפל שלה. אבל קיומה שם, העובדה שהיא תמיד הייתה שם, העניקה לי איזה ביטחון.
ראיתי את ילדי המפתח, וכמה קשה היה להם. לאיזה בית ריק ובודד הם נכנסו. אני מניחה שגם ילדי האופריות הפיליפיניות של ימינו לא מרגישים טוב יותר מילדי המפתח של שנות השישים. אני יודעת שנהוג לומר שזמן איכות חשוב יותר מסתם זמן, ולכן כמות לא חשובה, אבל אני מאמינה, ומרגישה ככה עמוק בפנים, שילד צריך הורה בבית כשהוא חוזר הביתה. אב, אם, לא משנה, אבל הורה אחד שיהיה שם. לא מקובל להגיד את זה היום, ואני יודעת שיצעקו עלי, בעיקר הנשים, אבל זה חשוב. הורה בבית מעניק תחושת הגנה לילד, תחושת אכפתיות. שוב, עצם זה שאימי הייתה שם, העניקה לי תחושה שהכול בסדר. שום דבר רע לא יקרה. וגם זה משהו.
אני אומרת אימא, מה אני מרגישה. אימא עייפה, דכאונית, עצבנית, שוכבת על הספה. זה נשמע כמו ניגוד למה שאמרתי קודם. אבל לא ממש. ידעתי שהיא שם, וזה השרה רוגע מסוים. אבל גם ידעתי שאין לי מה לפנות אליה. רצוי שלא אפנה אליה. אין לה כוח ופנאי בשבילי. זה יצר תחושה קשה, שחדרה לרבות מדמויות האימהות בספריי. לו יכולתי לבחור, הייתי מעדיפה שאבי יקבל אותי בבואי מבית הספר, מנחם, אוהב, מרגיע, מקשיב, אוהד, מבשל אוכל טעים. אוי, לכמה הרבה אנחנו זקוקים כשאנו ילדים!
אימא. בשבילי היא קרה, לא נוגעת. לא אכפת לה ממני. תיקון, אכפת לה שאלך לבית ספר, שאוכל, שאהיה נקייה, שאעשה שיעורים, שבגדי יהיו נקיים, גם זה משהו. הרבה אפילו במונחים של אימהות אחרות שמזניחות גם את הדברים האלה. אבל היא לא שם. לא בשבילי. חשוב לה רק ש"אני בסדר". כן, היא פוחדת עלי. מאוד. ועל יתר הילדים. בגלל חרדותיה אסור לנו לרדת למטה, היא נכנסת לפאניקה אם אנחנו מאחרים איחור קטן. גם זה נותן, אולי, תחושה שלאימא אכפת ממני. אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק. רוצה חיבוק. נשיקה. ליטוף. לשבת עליה. שתביט בי באהבה. שתקשיב לי.
עד היום קשה לי עם זה שאימי לא אהבה אותי, לא אוהבת אותי. שום דבר לא ממלא את החור הזה בנשמה. אחרי שהיא קראה את "רואות מכאן את כל העולם", על הילדות ואימותיהן החסרות, הנעדרות רגשית, היא אמרה לי : "יעל, שלא תחשבי שאני לא אוהבת אותך." לו אמרה: "יעל, אני אוהבת אותך," כך בפשטות, הייתי מאמינה לה, הייתי נופלת על כתפיה ופורצת בבכי של שנים. אבל אמירתה בלשון השלילה, אל תחשבי שאני לא אוהבת אותך, שוב נתנה לי להרגיש שהיא לא אוהבת אותי. אין מה לעשות. היא פשוט לא אוהבת אותי. ושוום דבר שתגיד לא יעזור.
אימי לא אהבה אותי. היא הייתה נעדרת רגשית. גופה שכב שם על הספה, ליבה לא. היא לא יכלה לאהוב אותי, לא עם שלושה ילדים מעלי, שאחת מהם חולת נפש שמצצה ממנה את כל האנרגיות. לא עם כל המחלות הנשיות שהיו לה, וכמובן הדיכאון. לא עם העובדה שהיא בכלל לא רצתה אותי, ולולי אבי שלחץ, כי היה איש דתי ואהב ילדים, ייתכן שהייתה עושה הפלה.
אימי לא הייתה רול מודל לנשיות ולאימהות, לא לי ולא לאחיותיי. היא הייתה פגועה נפשית ומינית מילדותה הקשה. היא תפקדה כמו ילדתו של אבי, לא כמו רעייתו. היא הייתה אינפנטילית, תמיד הרגשתי שהיא נתקעה בגיל 12. כשהגעתי לגיל הנעורים , הרגשתי שהיא רוצה שאהיה חברה שלה, כמו שתי נערות מצחקקות. זה כל מה שהיא רצתה בסך הכול, מישהו שיאהב אותה, כמו ילדה קטנה. אלא שבשביל זה צריך לאהוב קודם את הילד שנולד לך…
לא פלא ששלושתנו, שלוש בנותיה של אימי, לא יכולנו להיעשות אימהות, ויחסינו עם גברים היו משובשים וקשים. קראתי עכשיו אצל סימון דה בובוואר על יחסיה עם אימה. גם היא וגם אחותה לא נעשו אימהות. גם כאן הכשל בדמות האם החסרה השפיע, לדעתי, על חוסר הרצון שלהן להיעשות אימהות.
אישה פגומה, אם פגומה, לא יכולה לייצר בנות שלמות. אקסיומה.
ולמה אני מדברת על אימי בלשון עבר? הלוא עודנה בחיים. כן, נכון. אבל כשאני מדברת על אימי, אני מדברת על האם הצעירה שאני זוכרת, לא על האישה הקשישה הנוטה למות. אני שואלת את עצמי אם כאשר היא תמות, האם גם אני אעבור טלטלה כפי שעברה סימון דה בובוואר, שהייתה אדישה לאימה במשך שנים רבות, ומותה פתח כאב ענקי. אבל אני כואבת כבר עכשיו. אני כואבת שנים. וזה לא עובר. כנראה לא יעבור לעולם.
וכאימהות? איך ניתן להתגבר על הפצע הענקי שבפנים?
לא כאמהות. לדעתי אסור לצפות מילדינו לעשות בשבילנו את מה שהורינו לא עשו. לדעתי ,כדאי להביא ילדים לעולם כשנהיים שלמים עם העבר ויכולים לתת הווה טוב ולרצות עתיד.
חיבוק.
ועוד משהו- קחי את אמא שלך, אילו המקרה נפתח בנקודת זמן זאת, היו עומדות לפניה אפשרויות שהיו משנות ולו במשהו.
אני רוצה להאמין שיבוא היום שבו זה ייחשב לאבסורד, שגבר שאנס אישה, ובכך חירב את ההזדמנות שלה לחיים בריאים, חוזר להסתובב בחברת בני האדם.
היא לא היתה מביאה ילדים, אני די בטוחה בזה. ובכך היתה עושה חסד לעצמה ולילדיה שלא נולדו.
אבל שלי, את אופטימית מדי. הנפש משתנה הרבה הרבה אחרי שהשינויים החיצוניים מתחילים לקרות, אם בכלל. אני למשל סבורה שהעצמי שלנו כבני אדם מאוד אינפלטילי וראשוני ופרימיטיבי למדי, ושכל השינויים החיצוניים הם כמו פיגומים לא יותר. גו זה משהו כמובן, פיגומים (או חוקים, או דת, תבחרי) אלא שהנפש הקמאית תמיד צצה. בייחוד בעניין ילודה. אין מה לעשות, יחי האינסטינקטים הפראיים.
רןצה לומר, הורות פגומה לא קשורה רק לנסיבות סוציולוגיות, פמיניסטיות ועוד. זה משהו עמוק יותר. אני מצד של הפסיכןלוגיה תמיד. ותמיד רואה את הדפיקויות, התחלואים, הנפש הפגומה. בעיני, העולם כולו הוא סכיזוםפרן גמור.
וגם- אם את שואלת אותי, כל תנועה, בדומה לאפקט הפרפר, משנה משהו משמעותי,בנפש.
ועוד משהו, מי שלא אוהב את עצמו איך יוכל לאהוב את ילדו שהוא רואה בו את עצמו? כל כך בנאלי לומר את זה אבל נכון, אז אהבה עצמית זה מה שצריך ולא רק זה
נושא קשה יעל. קשה.
אם זה מה שמלווה אותך אז זה מה שהיה שם, למרות שהדרך הזו שאומרת "שלא תחשבי שלא אהבתי" היא דרכו של הדור ההוא. או במילים של אימא שלי- שאין לי ספק שהיא אוהבת אותי למרות כל התסבוכת – "זה הרי מובן מאליו"!, נו , אז לכי תבני חומה.
זמן איכות הוא ההפלצה הכי מסריחה של היאפיות ותודה שהעלית את זה עכשיו, כשאני לוחמת בעוז על זכותי לא להוסיף עוד שעות עבודה לעבודתי. ללוות ילד מביה"ס ולשמוע מה עבר עליו, סתם להיות נוכחת בבית , אפילו להוריד ביחד כלים מהשולחן ולתלות יחד כביסה – שום תפלצת יאפית בדמות "זמן איכות" לא תשווה לזה. אולי עוד אכתוב על זה בעצמי.
והתיקון? אני מאמינה שקיים תיקון בהורות למרות שיחד עם התיקון אני שורטת את השריטות שלי ומעבירה מסרים סמויים ולחצים חדשים. מדברים המון על גבולות ומודעות ובכלל לא מדברים עם ההורים על מה הם רוצים בכלל מהחיים האלה. מה חשוב להם, מה משמעותי ולמה? למה הם הולידו את הילדים האלה?
אני חושבת שאלו השאלות המשמעותיות. כשיש לך ולו תשובה חלקית על אלה, אז את לא מתנצלת בפני ילד בן שנתיים על שסליחה באמת, אבל אתה מעכב את כולנו. ובאמת לא נעים, אבל הנסיך בן הארבע לא יכול להחליט בשבילי מתי הוא הולך לישון. כשהאופק רחב והטוב והרע ברור לך אז יחד אתו צומח איזה ביטחון קטן שלא כל פעולה תביא לטראומה עמוקה ומה לעשות, הורות מטביעה גם כמה טראומות ושעת ההליכה לישון לא תהיה הקשה שבהן.
יעל,
את-הרי יודעת שאני יודעת על מה את מדברת. גם אם זה אחרת. יש לך כ"כ הרבה יכולת לתת, את מקרינה כ"כ הרבה חום, כך שהתיקון או השינוי כבר החל בתוכך. את הכאב אי-אפשר להעלים, הוא תמיד יהיה שם, אבל מישהו חכם לימד אותי את היכולת להבדיל בין העצב או הכאב לבין הפחד להיות כמו, וכשהפחד נרגע מעט, אפשר לעשות הכל.
יעל, כדאי לך להקשיב לדברי חוכמתה של אראטו- בת קול וחצי ועוד כמה וכמה שמות.
צר לי לאכזב אותך רונית יקרה, אימי היא אישה בורדר ליין לדעתי, ואולי גרוע מזה. היא גם האחראית למחלת הנפש של אחותי הגדולה, שהיא סכיזופרנית, וכבר כתבתי על כך רבות. היא פשוט הפכה אותה לפח הזבל שלה!!!!. היא לא אישה שהיתה צריכה להיעשות אם, אין לה שום כישורים נפשיים לכך. אבל כמובן שאז, בלי אמצעי מניעה, לא היה אפשר אחרת.
אני יודעת שזה מה שאנחנו מספרים לעצמנו, שהם כן אהבו רק לא ידעו אחרת, אני סבורה שזו הונאה עצמית.
תראי, אבי אהב אותי, מעולם לא אמר שאוהב, אבל אהב אותי, והרגשתי את זה. אהבה רונית יקירתי, זה דבר שמרגישים. או שאין או שיש. אין באמצע. אנחנו לא בולי עץ, אנחנו מרגישים כשאוהבים אותנו, ומרגישים כשלא. ככה זה.
אגב, תמיד כשאני מעלה פוסטים כאלה, שנועדו לפקוח עיני אחרים, מיד עטות עלי תגובות צדקניות (ואני לא טוענת ששלך צדקנית רונית) אבל היו כאן כמה כאלה שבא להפליץ אצלי שטויות כמו "תיקון" המילה הנלעגת ביותר בעולמנו "הרוחני" הפאתט, ונאלצתי למחוק אותם. לא אוהבת שאדם, כדי להרגיש טוב עם עצמו כאשר הוא קורא כאב של מישהו אחר, שמאיין עליו, מתחיל להטיף לו מוסר. אז אני, בניגוד ליפי הנפש ולצדקנים, פשוט מוחקת הטפות.
אז מי שנעלב שמחקתי, סורי, לא אצלי. תטיפו במקום אחר.
וקראתי את "הדרמה של הילד המחונן" לפני שנים רבות. אכן ספר טוב.
סה"כ את היחידה שיודעת לגבי עצמך
מה שהיה, ואת היחידה שיכולה לטפל בעצמך.
יש לך כל הכוחות.
ויעל, הבהרה:
ממש לא רמזתי אפילו שאמא שלך כן אהבה אותך, אני מבינה לגמרי שהרגשת שהיא לא אהבה.
פשוט חשבתי שאולי זה יכול לעזור ההבנה שהיא לא מסוגלת כנראה להכיל את תחושת האהבה והרכות כלפי בת שלה,
כלומר להיות אמא.
בואי נפסיק להשוות אמהות,
זה לא עוזר. זה אפילו מעציב אותי לחזור למקום של ההאשמה הפנימית.
האמת שסיימתי עכשיו סדנא מדהימה בעוצמת הרכות של יומיים אינטנסיביים, ובא לי להעלות על זה פוסט,
אולי מחר,
אחרי שהחוויות קצת תשקענה.
יעל, לא זוכרת מה כתבתי לך אז אבל אולי השתמשתי במילים כאלה ובאמת אם זה יצא הטפה לא התכוונתי בכלל.
הרי כתבתי כאן על ההשלכות של המצב לגבי ועל כך שהיה לי קשה בקשרי חברות עם נשים והנחיתות שאימי האכילה אותי כי תמיד כולן היו יותר מביתה ולכן בדמיוני הן חברות של אימי ולא שלי ועוד.
אז מה שעם עצמי עם עצמי בקטע המחשבתי על למה .
וגם כשאני אומרת שאהבו אותי זה מאד שכלי וקר מתוך נתינת כבוד למי שמבחינתו התאמץ.
שלי, בתי ספר להורים, הכוונה, טיפול ועוד, תמיד עוזרים. אני רואה את זה במו עיני אצל חברות: הורות ואימהות איומה ממש, היסטרית, מחבלת ברמות, שטופלה, ועכשיו נרגעה. אם עושים מה שהפסיכולוגים אומרים, זה עוזר במשהו, בהחלט. טוב מכלום, ובוודאי שמהמחשבה שאנחנו יודעים להיות הורים באופן אינסטנקטיבי.
מי אמר לך שאני באה בטענות לאימא שלי? אימא שלי גוססת, נכה, סובלת מדמנציה קשה. את חושבת שאני באה אליה בטענות? את לא יודעת לקרוא טקסט? את לא רואה שכתבתי שהכעס הוא פנימי, אל האם הצעירה, ואין לו שום קשר לאישה הזקנה העומדת לפני הקבר?
ואני שוב מבקשת מכל המטיפות, לא להיכנס הנה יותר. אינני פותחת את ליבי כדי לקבל הטפות מכל סוג שהוא.
ההטפות והעצות היכענס הבאות יימחקו. ראו הוזהרתן.