יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הרבה דובר כאן לאחרונה על דו שיח בפוסטים, על תגובות פולשניות או אלימות או לא נעימות לכותב הפוסט, ועוד.
רבות אני מתחבטת בכך בעצמי. מהם הגבולות. מתי זה פולשני ואישי מדי ואלים, ומתי זה לגיטימי.
אז עכשיו אומר את דעתי האישית. יהיו שיסכימו איתה, יהיו שלא. אני בטוחה שרבים יכעסו עלי, אבל אומר את דעתי בכל זאת.
הקו האדום שלי הוא זה: חדירה לתחום הפרט ואלימות מילולית. כל השאר מקובל בעיני. הדיונים העקרוניים והערכיים שהיו אצל אמיר ויוסי היו מקובלים בעיני לגמרי. אני מאלה שנוטים לחשוב שכאשר דיון הוא לא אישי, לא חודרני, אלא אקדמי, ערכי ועקרוני, ודן בסוגיות שונות שמתעוררות סביב הנושא, זה בסדר גמור. אני סבורה שמותר לדסקס נושא מכל הכיוונים, אפילו כאשר מתרחקים "מכוונת המשורר".
אבל כאשר מתחילים בהשמצות אישיות ובמלחמות, כאשר מקללים, משפילים ומתנשאים, כאשר בועטים ביצירתו של אחר ומגמדים אותו, אז אני מאוד מאוד נגד. אני סבורה שגם כאשר אומרים דעות קשות, יש לומר אותם בנימוס ולסייג את הידענות הגדולה שלנו.
ובאשר לפוסטים אישיים, אינטימיים, חושפניים, אני אישית סבורה שתגובות פולשניות ומתנשאות ושעצות יכנעיות הן לא במקום! הן חוצפת רשת טהורה! הן מה שאני הכי שונאת ברשת. (ראו הפוסט הקודם שלי "אימא", שקיבל תגובות יכנעיות שאת רובן המכריע מחקתי, כמו שקורה כרגיל כשאני כותבת על הנושא הכאוב הזה. ב"רשימות" גם קיבלתי איומים על חיי באי מייל, הייתם מאמינים? ולמה? כי אני מעזה לצאת נגד "אימהות אינסטינקטיבית", כי אני יוצאת נגד הורות אוטומטית).
כאשר אדם פותח את ליבו בפוסט באופן מיידי, בלתי אמצעי, אפילו לא דרך אמנות, אלא פשוט במין וידוי, אינני סבורה שיש מקום להטיף לו, לתת לו עצות, לנוד לו בראשנו, לשלוח לו מלאכים או פיות, או לשגר אותו לקורס לתיקון עצמי זה או אחר. לא לזה הוא מצפה. לא רחמים הוא מבקש, אלא דיאלוג אמיתי בגובה העיניים.
זה שאדם כותב פוסט אישי, זו אינה הזמנה לחדירה נפשית ולחיטוט בנפשו. אני יודעת שבלוגיה היא מקום קצת מטעה. היא נותנת להרגיש שכולם סחבקים, ואפשר להגיד הכול, אבל זה לא כך ממש. גם כאן צריך אי אלה גבולות.
אז במסגרת הפתיחות שנערכה כאן לאחרונה, אני כותבת את הדברים האלה, בידיעה שישנם כאלה העושים זאת כאן בשיטתית בתגובות וייעלבו ממני. ראיתי את התגובות האלה גם בפוסטים של אחרים. אדם חושף בפוסט וידויי איזו חולשה, כאב, ישר באים הצדקנים, המתחסדים והמתנשאים ומתנפלים, ומראים לו מה לעשות כדי לחיות טוב יותר, כדי להיות "אדם טוב יותר", כדי להשתפר. גם זו משטרה. משטרת הצדקנות האישית, כך אני קוראת לה. משטרת היכנעס.
בעיני זה נקרא להיכנס לוורידים. אדרבא, דונו בנושא מכל הכיוונים, הפכו אותו מצד לצד, אבל באופן אקדמי, עקרוני וערכי, לא בירידה אישית לחיי הכותב, לא בעצות מטומטמות, שמגמדות אותו כדי שאתם תרגישו כמה אתם טובים, חכמים ונעלים עליו. זה לא הוגן, זה לא הגון. זה מתקרצץ. זה לנסות להרגיש טוב על חשבון האחר. זה לנסות לנקות את עצמכם מהכאב המאיים של מה שהוא כתב. ואני מדגישה, זה לא קורה רק אצלי, זה קורה גם בפוסטים של אחרים, כשמישהו מעז לחשוף כאב.
ותמיד כשזה קורה, כואב לי על מי שנאלץ לקבל את זה. גם זו בעיני פגיעה בפרט, פולשנות, חודרנות וסוג של אלימות מילולית גסה.
או בקיצור, אם אני אשמע עוד פעם אחת את המילה "תיקון" , ו"תסלחי לעצמך" ו"תסלחי לה", או "כמה את כועסת" ועוד הבלים, בהקשר של הפוסט ההוא, אני אצווח. 🙂
ועוד דבר שאני ממליצה לבלוגרים, מתוך בלוגריזם של שנתיים: אם לא בא לכם על מה שכותבים הקוראים, כי זה פוגע ברגשותיכם באיזה שהוא אופן, אל תהססו למחוק או לסגור תגובות. הרשת היא דמוקרטית, אבל בלוג הוא לא דמוקרטיה, הוא חדר פרטי. אומנם, מותר לכולם להגיב איך שהם רוצים, אבל מותר לנו למחוק ולסגור תגובות. זה לגיטימי לגמרי.
הגבתי לך על זה גם בפוסט הקודם.
אני דיברתי בכלל על פוסט אחר מוקדם הרבה יותר.
אביטל יקרה, דווקא אותך לא מחקתי, את יכולה לבדוק שם.
אפשר לכתוב יופי ביקורת על טקסט בלי להיכנס למניה של האדם, בלי להיות עוקצנית ובלי להניח על בן שיחך הנחות מתקטננות.
רצוי גם כתוב ביקורת באופן שהכותב ישמע אותה ויבין מה את רוצה ממנו. זה דורש הרבה יותר השקעה ופתיחות, אבל גם משיג תוצאות טובות יותר.
דווקא עדיף שלא ייצא בכלל. שיכניס את הראש והמחושים הרכרוכיים והדביקים שלו עמוק פנימה ויתחפר בקונכיה שלו ויפסיק להשמיע דעות מהתחת.
כתבתי ונמחקתי. כתבתי באחד השבועות הכי קשים שיש לי בחיים – שבוע של יום זיכרון משפחתי. כתבתי על זה בעקיפין ונמחקתי. בטח גם התגובה הזו תימחק וזה כבר לא משנה. העלית נושא אינטימי? אולי עלה בדעתך שגם קיבלת תגובה אינטימית רק שהיא לא היתה מרוכזת בך?
השאלה היא, מירי, אם חייבים להגיד את זה בצורה בוטה ומעליבה. האם אין דרך לנסח ביקורת על יצירה בעדינות?
יעל, אבל צריך שניים לטנגו עלבונות. אני מניחה שרבות מה"מחמאות" שהושמעו כלפיי בבלוגיה הזו (כלפיי, לא כלפי היצירה שלי) ייחשבו כעלבונות, אבל אני מסרבת להיעלב מזה.
הבוקר טרחה ונכנסה אצלי בבלוג מישהי מבננות (יהושע, שם בדוי) ו"העליבה" משהו שכתבתי. זו כבר התקדמות אתית מבחינתי, להעליב טקסט ולא את היוצר, אבל גם זה לא הצליח להרגיז אותי, להיפך, התגובה הצחיקה אותי. אבל אני מודעת לזה שהקליפה שלי עבה יותר מאשר מה שמקובל אצל בני תמותה רגילים.
אבל מירי, אם את מעליבה, מעליבים אותך חזרה. זה משחק הוגן. אני אומרת דבר כזה שוב: האם את לא יכולה לומר את דברייך בלי עלבונות? לנתח וכו", לתת טיפים של עריכה לשיר או סיפור, בלי מילים בוטות?
תביאי דוגמה לעלבונות שעלבתי, כדי שאתייחס עניינית
אינני זוכרת כבר, מירי, אבל אני יודעת שאנשים נעלבו כאן ממך.
ואת מניחה אוטומטית, שאם נעלבו סימן שהעלבון כבד ואיום ומוצדק? נ ו באמת.
מירי, אבל זו בדיוק מהות הבלוג, הוא מקום אישי של מישהו, איזה סמטה נידחת ביותר ברשת, הרי לא מוכרחים להיכנס ולהגיב. זה לא ויי נט.
את הרי לא יודעת מהן גבולות רגישותו של כותב הבלוג, ואם הוא נעלב, לא זכותו? זה בכלל לא קשור לכך שהעלבון כבד או מוצדק, או לא מוצדק וכו". זה בכלל לא קשור לטיב או לכמות העלבון. ולו גם יהיה זה עלבון מינימלי, נרמב, או איזו עצמ מתנשאת. זה קשור לגבולות העלבון של כותב הבלוג. את לא מכירה אותו, לא מכירה את גבולות הרגישות שלו, אז למה לבדוק את גבוןלות רגישותו בכלל?
את כנראה אישה בעלת עור עבה, לא כולם כאלה.
ועוד משהו – השאלה שלך מנוסחת באופן מניפולטיבי מעט.
אם אני זוכרת נכון, התגובה שהגבתי בזמנו לשיר של מרדכי גלדמן הייתה מאד עדינה והוא בכל זאת הצליח להיעלב ממנה. אני לא חושבת שאני מגיעה לבלוג נחושה לעלוב בבעל הטקסט, אלא מביעה דעה על הטקסט. האם לכתוב "בנאלי" יחשב כעלבון? "גרפומני"? כפי שכבר אמרתי אלף פעם, יש תחושה של זילות המילה ושל טקסטים לא מקוריים שחוזרים על עצמם. יום אחד נכדינו ישאלו אותנו היכן היינו כשהתחילה מתקפת הגרפומניה הגדולה.
לא מניפוליטיבי בכלל מירי.
האם את יכולה לנסח את מה שאמרת כאן, בנאלי, גרפומני, באופן פחות מעליב?
וגם, אם באמת את ממש לא אוהבת משהו, למה בכלל להתייחס?
לא יודעת, לא מבינה למה להיכנס לבלוג אישי של בנאדם ולהעליב אותו. בלוג הוא לא בקשה להיכנס לנפש. אין חובה להיכנס אליו, מירי.
אנחנו מתווכחות על זה מאז ראשית בננות ממש. אני לא מצליחה להבין את הגישה שרוצה להנמיך אדם בבלוגו. אני לא אוהבת שעושים לי את זה בעיתון, על ספר שלי, אבל אז אני אומרת, טוב, עיתון זו בימה ציבורית, המבקר חושב כך, וסבור שעליו להזבהיר את הקוראים מםני ספריי, שלא ישקיעו כספם על קרן הצבי. אבל בבלוג, דחילק, לא אוהבת, לא אוהב, את הטקסטים, את האישיוץ שך הבנאדם, אין חובה להיכנס! תפסלו את הבלוג הזה. למה להמשיך במשחק הסדו-מזו הזה של בלוגר-טוקבקיסט?
מי נכנס לנפש? זה נראה לי מאד לא היגייני. בואי נראה: מישהו מעלה שיר. מישהו אחר אוהב את השיר. מישהו שלישי לא אוהב את השיר. קוראים לזה אינטרקציה. אי אפשר לבטל את כל התחושות השליליות לגבי טקסט כלא קיימות, אחרת למה שכותב יתאמץ? ישרבט לו כמה מילים, יזכה לאהדה של קבוצת התמיכה ואידך זיל גמור. זה כל היופי במפגש עם טקסטים, כמו בדוכן בשוק בצלאל – הכל פרוש בפנייך ואפשר לחטט. מחר אולי אוהב שיר אחר של אותו כותב, אולי לא. בנאלי זה עלבון? גרפומני זה עלבון? את מסרבת למשטרת רגשות, אני מסרבת למשטרת מילים. אין לי תמיד מוטיבציה עריכתית, הצעות לשיפור וכו". לפעמים המתנה הכי גדולה שכותב יכול לקבל ממישהו זה שאומרים לו שהכיוון שתפס פשוט לא עובד ברמה הכי אלמנטרית של תחושות. אבל אם כותב מאותת שביקורת כזו אינה לרוחו, ודאי שלא יקבל אותה ממני. אני לא בעניין של סאדו מאזו.
גם אני לא מחובבות משטרת המילים, מירי, אבל באיזה שהוא מקום, בבלוג אישי, משטרת המילים מתחברת עם משטרת הרגשות. יש כאן אנשים, יש רגשות. כפי שאמרתי, מירי, את כנראה מאוד חסינה, וזה אחלה, מה אגיד, הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה, כמוך, אבל אני לא, וגם אחרים לא, רובם לפחות.
למשל, פוגע בי כשמישהו בא למקום הקטן שלי, לסלון שלי, הבלוג, ומעליב אותי, או נותן עצות, או מנמיך, או מגמד באיזה שהוא אופן.
לא יודעת, בלוג קטן באיזה חור ברשת לא נראה לי מקום שבו חובה להיכנס לנפש האדם ולבדוק את גבולות רגישותו. עובדה שנעלבים מירי, עובדה שנעלבים. אי אפשר להתווכח עם עלבון של אדם. אי אפשר להתווכח עם רגשות של אדם. זה אישי וסובייקטיבי לגמרי.
ואם מישהו חושב שבלוגר מסוים הוא גרפומן או מטורף או מעצבן, אז בטובכם, אל נא תיכנסו.
גם את החלטת מירי לא להיכנס הנה יותר. זכותך. לא מתאים למישהו סןג הדיאלוג שנוצר בבלוגיה, אחלה. אני אוהבת לתת מחמאות לאנשים, לא אוהבת להעליב. בייחוד כשזה בצורה אישית כזו בבלוג. בביקוןרת שאני כותבת לעיתון, אני לא מרגישה קשר לכותבים. כאן אני נחשפת אליהם יום יום, מרגישה אותם, אז אני חשה כלפיהם אמפטיה, ולא יכולה ולא רוצה לפגוע בהם.
אני מניחה שאת אדם טוב ממני. אבל בלי תביעה למצויינות אין מוטיבציה לדיוק. קבוצת תמיכה היא מרשם בדוק לניוון של המילה הכתובה.
הפסקתי להגיב כאן כמעט לכל הטקסטים מתוך תחושה שהפינה הזו ברשת אינה מעריכה את סוג האינטרקציה שיש לי להציע. זה בסדר, מקובל עליי.
יש מאמר ביקורת מצויין של בהר (לא אלמוג, בהר אחר) על ספר שירה חדש שיצא, אנתולוגיה מתורגמת של שירת נשים מהעולם הערבי, מאד מסקרן –
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/947145.html
שימי לב שהוא מדבר שם על הבנאליות של רוב הטקסטים שכותבות משוררות ערביות. אני מניחה שהסיבה לכך, או אחת הסיבות לכך, ינה מחסור בביקורת רצינית.
קודם כל, אינני מחשיבה עצמי אדם טוב. מעצם היותנו בני אדם, טובנו מאוד מפוקפק. דבר ראשון אנו אנוכיים ומרוכזים בעצמנו. אי אםשר להיות אלטרואיסט ככה.
אבל בגלל שאני רגישה, אני לא רוצה לפגוע באחרים. לךא רוצה לעשות לזולת מה שאני לא רוצה שיעשו לי. מעצם רגישותי, אני מבינה את רגישות הזולת.
ולא בטוחה שבלוג הוא קבוצת תמיכה או קבוצת ביקוןרת וכו". סתם מקום לדו שיח, והדו שיח הזה צריך להיות מקובל על כל הבלוגרים. אם היו רוציןם פה דם, היה דם. לא נראה לי שזה מה שאנשים רוצים.
אם בלוג זה חדר, בלוגיה היא סלון, שבו מתקבצים הבלוגרים לדבר קצת. איכשהו כולם פה נעשו מן חברים כאלה. לא בא לנו לדרוך על חברים.
אני יודעת מירי, שהוויכוח הזה חא יסתיים לעולם, כי אנו רואות את מהות הבלוג באופן שונה לחלוטין.
ת"אמת מירי? לי הלינקים שלך יחסרו.
ועוד כמה תכונות.
יועיל לי (אני מדברת במושגים תועלתניים במכוון..) אם תשארי כאן.
יודית, למירי גם
היה כאן בלוג, ואני מאוד הצטערתי שהיא עזבה.
יעל, אני מוכנה לספר לך, ולעם ישראל המציץ, שפורום הכתיבה הראשון שהייתי בו ברשת, היה של מירי. והייתה שם חבורה איכותית של יוצרים, חלקם מפרסם היום בכתבי עת וזוכה בפרסים למיניהם. חבורה דעתנית ותוססת, היה שם שמח, משוגע, מבריק, מרתק, מצחיק, רע, כואב. הלכו שם מכות שחבלז, אני הסתלקתי מהפורום ובקשו שאחזור, בסוף מירי זרקה אותי, ופעם גם גרשה אותי מהבלוג שלה, אחרי שברכה אותי כשהגעתי..
ולמה אני מספרת את זה? כי אני ומירי גם חלקנו שבחים כנים זו לזו במשך השנים, ואני חושבת שאומנים לא צריכים לפחד מללכת מכות על האמת שלהם, וכפי שמישהו יכול לגמד אותי בתגובה, אני יכולה לגמד אותו כפליים.
אבל ההזדמנות לומר את האמת שלי היא הזדמנות פז. אבל זו אני, יודעת שרוב האנשים לא כמוני.
קראתי, מעניין. אבל גם כאן בארץ אין ביקורת שירה בכלל. מתי קראת ביקורת על ספר שירה?
יש לאלי הירש טור קבוע של ביקורת שירה במוסף 7 לילות
כמעט בכל חוברת מטעם יש מאמר מעמיק העוסק בשירה – זוכרת את זה שעסק בשירה של יאיר הורביץ, והיה המאמר המצויין של יערה שחורי ועוד מישהי בגליון מטעם הראשון, על השירה הנשית הבורגנית והנהנתנית. וכמובן, יעקב ביטון. כולם כותבים על יעקב ביטון עכשיו. בקיצור – יש ביקורת שירה. אולי לא מספיק, אבל יש. וברשת יש המון מאמרים. ממליצה על המאמר של הירשפלד קורא חזי לסקלי.
יעל, כשאני אמרתי לאמיר שצרור תארים לא קשורים, כמו צידפה, צועניה, ים, הוא בנאלי, הוא נעלב ובקש הסבר.
אבל אני חושבת שכשאומרים למשורר כמו אמיר אור שהרצף בנאלי, כל הסבר שייתן לא יוציא את ההקשר מבנאליות,כי זה פשר הבנאליה, משהו משומש לעוס. אין הסבר שיוציא משהו בנאלי מבנאליותו.
יכולתי לומר עוד הרבה דברים והתאפקתי בכדי לא לגלוש לפסים מעליבים, ובכל זאת הוא נעלב. הבעיה עם הגבול של ביקורת יצירה היא שאין גבול ברור. מה שאני אקבל בלי בעיות, או עם צריבה קלה, יפגע קשות במישהו אחר.
מצד שני רק להזמין תגובות בבלוג שאתה פותח ברשת זה גם מגוחך, וכשמשתולל פסטיבל של נישוקים וחיבוקים, ואף אחד לא יכול לבקר ולומר את דעתו על היצירה, זה עלבון לאומנות.
לכן אין לי תשובה חד משמעית, והדיונים האלה ימשכו עוד הרבה ברשת.
ושוב יודית, האם ייתכן שיכולת לומר את זה נקי יותר? ז"א, במקום להתמש במילה בנאלי, לחשוב על מילים עדינות יותר? האם ישנה דרך כזו? האם אפשר שחבורת יוצרים יביעו דעה זו על יצירתו של זה בעדינות? אני מאמינה שישנה דרך כזו.
ואם הייתי אומרת משופשף? לעוס? לא מקורי? קיטשי? זה לא היה פוגע בדיוק כמו בנאלי? יש לך מילה אחרת לבנאלי?
בבקשה, תציעי.
כשאני כותבת משהו ומישהו אומר לי שזה בנאלי אני בסך הכל חושבת שלמישהו הזה המילים הללו בנאליות, ואולי הן כן ואולי הן לא, ובכל אופן בפעם הבאה כשאחשוב על רצף תארים אבדוק אותו שוב בעיניים ביקורתיות יותר. קצת מוגזם העסק הזה יעל, זה כמו לשטוף את הפה בסבון ולהיות ילדות טובות כל הזמן, טובות וזייפניות. ובמקרה של אמיר הוא קבל ממני כל כך הרבה תגובות חיוביות שאפילו לא חשבתי שיעלב. הוא משורר, אפילו אלוהים לא מושלם.
אז מה הגבול בדיוק יעל.
לא יודעת יודית,
אבל אישית, הגבול שלי הוא לא להיכנס לווריד של הבנאדם, ולא לבדוק את גבולות הרגישות שלו. אני אוהבת כאן את הבלוגרים.
ואגב, לאמיר,
אם הרגשת שזה מה שעשיתי בקרקס, אני מתנצלת. לא זו היתה הכוונה. הכוונה היתה להרחיב את השיח בעניין התימאטי.
אני יודע, יעל. כבר הבהרנו, לא?
כמו שכתבתי לך בתגובה שלמעלה, יש הבדל עצום בין מעידות של רגישות לבין תרבות שיח אלימה וחירשת.
כולנו צריכים לדמות בנפשנו שיש פנים מאחורי הצג, ולא תמיד מצליחים בזה.
לעומת זאת קשב ומענה הם בסיס הדיאלוג, לא צרחות, ליבוי אש ושפיכת חומצות מעיים.
אני באמת חושבת שמהות הבלוג מעיקרה היא בעייתית. לי יש חוקים והם פשוטים, לבקר יצירה, לא לבקר יוצר לגופו.אבל אני גם יודעת שיוצרים שונאים ביקורת, ונעלבים, ועדיף שאסתום את פי. אבל לפעמים אני כן רוצה לומר את דעתי על יצירה מסויימת, משום שאני יוצרת, והנה התנגשות.
ולכן כל עוד יהיו בלוגים תהיה התנגשות.
ועוד משהו, דברים פרטיים, אינטימיים, אני לא מעזה להעלות בבלוג, אותי זה מאוד יפצע לדבר על הדברים הפרטיים שלי בפומבי, זה כמו להתפשט מול כלוב פתוח של אריות רעבים. ולא, זו לא עצה בשבילך יעל, זה איך שאני רואה את הרשת והיכן היא באמת מסוכנת לי. ביקורת יצירות אני מוכנה לספוג.
כמגוון הבלוגרים יודית, כל מגוון הפרשנויות על מהות הבלוג. זה נכון. אי אפשר להגיע לתמימות דעים. ולכן אני מציעה שאם בלוגר נפגע, פשוט למחוק תגובה. הכי פשוט.
סיגל, אני דווקא מאוד בעד דיבור, אבל שלא יעליבו ויתנשאו. אני בעד שיחה, ולא רק מוזות, אבל שלא ייכנסו לנו לורידים. אני מאמינה שזו בקשה לגיטימית, ומי שבכל זאת כתב לי גםפ כאן נאצות, הוא אדם גס ורע מאוד. מאנשים רעים אני מאוד נזהרת. אנשים טובים אני אוהבת ומקבלת בזרועות פתוחות.
אמיר,
לגבי הקישקעס, כל טקסט, גם פיקשן ןגם וידויי, הוא חשיפת קרביים. כידוע לך, גם מבקרים פולשים ורומסים, ועברתי את זה. אבל בביקורת בעיתון אין לי שליטה, כאן אני יכולה למחוק כאשר רומסים ומקטינים אותי.
איני יכולה להימנע מחשיפה אישית בטקסטים שלי כי אני סופרת, זו מהותי, אין לי זהות אחרת, ןככזו אני עסוקה בחשיפת הנפש שלי ונפש הזולת, בין אם ברומן, סיפןר או רשימה.
אני מסכימה שגם אצלך בשירים חשפת, ונכון שהקוראים נוטים להרשות לעצמם יותר חירות כאשר כותבים בדיון: סיפןר או שיר. גם כאן צריך להיזהר, כי הרי הכותב כותב מדם ליבו, פיקשן או לא פיקשן. אבל כאן קורא עוד יכול לומר לעצמו, זה רומן, זה לא אישי, זה שיר, זה לא אישי, זו יצירה, אז אני יכול להרשות לעצמי. וגם כאן אני נגד ניתוח אישיותו של הכותב. זו לא הזמנה לחגוג על הנפש האישית שלך.
אדרסא ואדרבא כאשר אדם כותב אחד לאחד על עצמו, גם כאן להיכנס לו לנשמה? מה, זו הזמנה לטיפול? לניתוח אישיותי? להקיא עלי? למה? מי קבע?
האינטרנט יחסית חדש לי, ואני מתחיל מבין שזו הזדמנות לכל אחד שרוצה לשפוך את מררתו ותסכוליו על מי שירצה.
מבחינה זו הבלוג הזה יוצא דופן. יש פה דיונים ברמה למי שמעוניין בהם, ויחסית יש פה כנראה תרבות שיח גבוהה.
קורה, כמו עם הפוסט שלך על אמא שלך, או כמו שירים שלי על אהבה כואבת שה"רשות" שנלקחת כאן להפוך הכל ל"חומרים" יכולה לפגוע.
זה לא דומה להעדר תרבות שיח. קביעות והנחתות שוות אפס, לא רק מפני שהן לא נשמעות, אלא גם משום שאינן מושכלות בשום צורה, ואינן חלק מדיון תבוני של בני דעת.
היתה לזה דוגמה עם יודית שהצטווחה פה שסותמים לה את הפה בשעה שזה בדיוק מה שהיא עשתה. אז היא חזרה כמו מנטרה על זה שנעלבתי (איך אני יכול להיעלב מיודית?!) ואטמה אזניים, וצרחה חזק, ובעצם לא הבינה כלום ממה שאמרתי לה. נו, וגם ליבתה אש, וכתבה על זה שני פוסטים, ואנשים משום מה התייחסו לזה -והפיחו תשומת לב במקום שיודית התחננה לקבל אותה באופן כה שלילי. לכן, גם לאמשיך בדיון העקר הזה. חבל על זמננו.
זה לא תורם כלום, וראוי לחוסר תגובה מוחלט. כדי לסדר מחשבות צריך גם לסדר את הדיבור.
למה את חושבת שלך מותר להעליב אותי ולהקטין אותי, ולי לא? כאשר תוקפים אותי, אני תוקפת חזרה. מאחר שאני מעדיפה בלוגיה ללא התקפות, אני מבקשת גם מהקוראים לא לעשות זאת. והיה ועושים לי את זה, מקטינים ונותנים לי עצות ומנמיכים, איני נשארת חייבת.
סורי, זה לא עזרה סוציאלית כאן. אני לא כאן כדי לעזור לכם לחיות את החיים. GET A LIFE!!!!!!!!!!!
כשישבתי שיבעה על הילד שלי הגיעו אנשים ונתנו עצות. זה לא היה במקום והם לא יכלו לעזור לי. אחרי רגע של רוגז הבנתי שכל אחד עוזר כפי יכולתו, גם אם זה לא לטעמי, גם אם זה יעכני , גם אם זו דרך מסכנה להתמודד אתי או עם עצמו. אני לא אייעץ לך לנסות ולהסתכל כך על הדברים כי זה כנראה מגמד אותך. סתם סיפור. אפשר למחוק, אפשר להיעלב, אפשר אולי להבין ממנו משהו.
תודה, לי.
לא ממש יצא לי לקרוא את ה"נמחקים". ממה שאני מצליחה להבין יעל מאוד נפגעה ,אז סימן שהתקשורת לא התנהלה נכון. מאמינה שבתקשורת נכונה אפשר לומר הכל ,וחשוב גם לדעת "איך" להגיד ,ומה "לא חייבים להגיד". תקשורת ,היא, אמנות בפני עצמה ובמיוחד לכותבים, שזקוקים לתקשורת נקיה עם פנימם.
אשרי המאמין סיגל…
אם תשימי לב לא נכתב שנאמרו עלבונות אלא שאופן ההתבטאות היה יכנעי. כמו שאופן ההתבטאות של אחרים הוא ילדותי ונקסיסטי.
קראתי:"אבל כאשר מתחילים בהשמצות אישיות ובמלחמות, כאשר מקללים, משפילים ומתנשאים, כאשר בועטים ביצירתו של אחר ומגמדים אותו, אז אני מאוד מאוד נגד. אני סבורה שגם כאשר אומרים דעות קשות, יש לומר אותם בנימוס ולסייג את הידענות הגדולה שלנו."
לאלו התייחסתי. כשאדם מקבל הרבה תגובות שכאלו ונותן להן לפגוע בו הוא נהיה פגיע ואין מה לעשות לפעמים הוא מאבד את יכולתו להתמודד בסובלנות כלפי ילדותיות או יכנעיות או כל דבר שלוחץ לו על עצב. אני בטוחה שאם תושג הבנה לגבי דרך התקשרות לא פוגענית, יעל תוכל להתגבר על התרגשותה מ"יכנעיות".
אין לך מושג כמה שאת טועה.
נדבר על זה:"אין לך מושג כמה שאת טועה"…בשביל מה נכתב? למה לקלקל לסיגל הכותבת את עולמה הורוד? למה לא לנשום רגע ולבדוק את האפקט של המשפט. מי צודק? יש דבר כזה צדק? לדעתי אין. לדעתי, אין זרימה כי יש קצר תקשורתי שהוא תולדה של אי-הבנה, ולא של ידיעה או מושג.
את צודקת: לא התכוונתי לקלקל לך כלום. ודאי שאין כאן צדק, יש כאן פגיעה לא מכוונת (כתבו ליעל על זה כאן כמה בכאב גדול והיא בחרה למחוק) וגם פגיעה מכוונת. וזה חבל מאוד.
תודה. מכאן נדמה לי שיעל צריכה להמשיך ,כי אם היא תשמע שתגובות נכתבו בכאב ,היא תוכל להסביר איך הם נקראו בעיניה ומה גרם לה למחוק.
המשך יום ושיהיה נעים.
סיגל.
סיגל הוא אשר אמרתי – כתבו לה כאן אנשים שונים שתגובותיהם נכתבו בדם ליבם, מהחוויות הכי אישיות והכי כואבות שלהם. ומה היא עשתה? מחקה גם את זה. לכן נדמה לי שיש כאן רצון באקשן, בלהיות במרכז, בלהיות קורבן מלוטף ומחובק.
אם שני הצדדים משתפים פעולה עם המערכת העגולה קורבן ומקרבן אין לזה סוף.
אם לשני הצדדים טוב עם המצב אז בושם. אם נוצר חיכוך ולא צומחת ממנו צמיחה אז בשביל מה?
לגבי כתיבה בדם הלב יש לי הרבה מה לומר אולם מתחילה להרגיש כבר שתופסת ליעל את מרחב הבלוג שלה ומעדיפה לדבר עם ולא על על.