יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
מהצד, משוררים יקרים שלי, זה נראה די מגוחך. חייבת להתוודות. לא מבינה אף פעם על מה ולמה מתרחשות מלחמות עולם בסדק הקטן הזה שבו יושבים כמה משוררים רגוזים. אבל כנראה שגם זה חלק מן ההבדל בין הנפש המשוררית לנפש הסופרית, עליו כתבתי כאן בעבר.
ויש עוד משהו שקשור, שחשבתי עליו לאחרונה. סופרים נוטים הרבה פחות להתקבץ בחבורות, לשבת בבתי קפה, להתווכח ולהתלקלק (מלשון קליקה, ועוד…).
בזמנו, כשהייתי בחבורת "שופרא" הפוסמודרנית והמצחיקה שפעלה בשנות השמונים, הייתי הסופרת היחידה בין הפעילים. כל היתר היו משוררים. הסופרים שפירסמו אצלנו אף פעם לא באו למפגשים השבועיים שלנו בקפה של היווני, וגם לא היו פעילים בהוצאת כתב העת. ארבע שנים בחבורה ספרותית סוערת, עמוסה במשוררים, הספיקו לי לכל החיים.
שימו לב שכמעט כל העסקנים הספרותיים ועורכי כתבי העת היו והם עדיין משוררים. נדמה לי שאת "מאזניים" עורכים כמעט תמיד משוררים. לא זכור לי סופר שערך אותו. את "עיתון 77" ייסד וערך משורר, וכן הלאה.
המשוררים כנראה זקוקים ואוהבים את המפגש האנושי האישי, המיידי. בעוד שסופרים, כך נראה לי, מעדיפים את סגור חדרם. וכנראה שיש לזה קשר למלאכת הכתיבה. פרוזה היא ריצה למרחקים ארוכים, את מתחילה רומן ולא יודעת מתי תסיימי אותו. כאב ראש אחד גדול, ולפעמים גם כאב לב. הפורקן לא יבוא מהר. למעשה, כשאת כותבת, את לא מצפה לשום פורקן, לשום פידבק. אני למשל, לא מראה לאיש ספרים שלי עד שלא סיימתי אותם לגמרי. שירה היא ריצה למרחקים קצרים, משורר כותב שיר, המעשה מסתיים מהר, ואז הוא רוצה דיאלוג על השיר שלו.
מסקנה: משוררים זקוקים לסיפוק מיידי, קצת כמו ילדים שצריכים לקבל את שלהם כאן ועכשיו. לסופרים יש הרבה סבלנות, הרבה, הרים של סבלנות. מי שמסוגל לדגור על רומן עשר שנים, ואפילו יותר, מבין על מה אני מדברת.
אז האם משוררים הם ילדותיים יותר, רגשיים יותר, סוערים יותר, רוצים הכול כאן ועכשיו? האם סופרים הם מחושבים יותר, מסוגלים לדחות סיפוקים מיידיים למען איזה חלום על יצירה שתישאר לנצח?
ונחזור למלחמות. זה לא שבין סופרים קיים סטטוס-קו נעים וחביב של פנים ידידותיות, יש יריבויות, יש שנאות, זה ברור. אלא שרוב הסופרים באמת תקועים בקבינה שלהם, ואין להן זמן לכל הלחש-נחש הזה של המשוררים. בדרך כלל, סופרים לא באים בלהקות, כמו המשוררים, והם מסתפקים בידידות עם שניים-שלושה סופרים אחרים שהם מחבבים. נדיר שסופרים ישרצו בחבורות ספרותיות בבתי קפה. אין להם זמן, הם כותבת עכשיו את המאסטר פיס הבא.
טוב, אלה האבחנות שלי על ההבדלים בין הנפש המשוררית לנפש הסופרית, לבינתיים. אתם מוזמנים להביא אבחנות משלכם. בפעם הקודמת מוטי גלדמן קצת כעס עלי שאמרתי שלמשוררים יש נפש דקה ושברירית. הוא אמר נפש עזה. כן, גם נפש עזה יש למשוררים. אבל בה בעת היא דקה ושבירה, עצבנית כזו. אתם נורא עצבניים, משוררים, אתם יודעים את זה? תרגיעו קצת.
אני גם וגם. אבל אולי הסברת למה אין לי אורך נשימה לרומן.
בכל מקרה אני אוהבת דיאלוג, סיפוקים מידיים, פידבקים וכיו"ב, וגם לי כמו לך ההתכתשויות נראות מעייפות ומיותרות.
אה, אמרנו כבר שאני גם וגם.
אני קוראת ומשתעשעת. לא מבינה מה הם רוצים בכלל אבל זה לא משנה. אנתרופולוגית זה מרתק – הוא אמר לי "קקי", אני אמרתי לו "פויה".
הוא הוציא לשון. תמיד הוא מתחיל. תגידו לו. כמו הצגה .
היטבת לתאר, מיכל. :)))) זה נורא משעשע. אוסקר ויילד כתב על זה – the importance of being earnest
אני הייתי משנה ל
The impotence of being earnest
LOL
חשבתי שאת הולכת לכיוון של
the earnestness of being important.
גם תופס, לא?
חחחחחחחחחח לי, גדול. קולע.
לגמרי. 🙂
מצחיק לי ושירה
מלחמה? לא הגזמנו קצת? כל אי הסכמה הופכת תיכף ומייד למלחמה? מצד אחד את מסככת את האתר בקונטיינרים של KY, מצד שני את מעלה טונים באמצעות כל מיני מינוחים מיליטנטיים שאינם ממין העניין.
מה מירי? אסור לי להביע את בבלוגי את התרשמותי? גם כאן תשתיקי אותי?
וחוץ מזה, מירי, עכשיו הוצאת אותי מינימום שטהזי. מה אני, משטרה חשאית? אם הוזלינה שלי היתה יעילה, לא היו כאן סכסוכים. אז כנראה שאין וזלין, לא? ואני דווקא מחבבת את המשחה המגעילה.. עוזרת להחליק קמטים, מרטשת יופי פנים מכוערות. ולא אוסיף את שאר התפקודים שלה מפאת המעמד.
אבל לפחות כאב תחת אין כאן, וגם לא טחורים. בסוף כולם ממילא אומרים כאן מה שרוצים. אז פליז אל תוציאי אותי ולדימיר פוטין.
"גם כאן תשתיקי אותי"
תגידי, הכל בסדר אצלך? מה עובר עלייך? מילא אליענה. אבל את?
אבל מה אכפת לך מירי, מה אני כותבת בבלוגי הדל? ולמה להאשים אותי בשימון אברים? עדיין לא פתחתי כאן סניף של ארוס, למרות שגם זה בחשבון. מיד יוצע לשירלי.
ואגב, מי משתיק? מה, אני יכולה באמת להשתיק אנשים? גיב מי אה ברייק.
אז ביקשתי ממך אז בנימוס לא לכתוב הערות סרקסטיות לכמה אנשים שנעלבו מזה. אז זה הופך אותי למשטרה?
יאללה מירי, תכתבי מה שאת רוצה, תכתבו כולכם מה שאתם רוצים, ואני אשב כאן ואגיד שזה מצחיק בעיני מה שקרה לאחרונה אל אביה, ועכשיו אצל אמיר ויודית, וכל השאר. מותר לי שזה יצחיק אותי. זה נראה לי מיותר. זה הכול. את חושבת שזה אחלה, יאאלה תפתחי פה. את לא צריכה את רשותי לכך. ולא את רשותו של איש. קדימה מירי!!!!
רוצים רייטינג? תשלמו
משלמת. כמה את דורשת?
מה פשר ה"מילא אליענה" הזה?
מלחמות מיותרות ולא מועילות. תשמרו את העצבים שלכם לעצמכם. מה שמאוד משך אותי ב"בלוגס" זה היכולת לנהל שיחה נעימה עם אנשים מעניינים. כל השאר סתם קשור לאגו, ואת האגו היקר (של המשוררים ושל הסופרים) תשאירו בבית. יותר טוב לפרגן ולהיות חביב.
הויכוחים האלה באמת נראים לי קטנונים, בזבוז מוחלט של אנרגיה.
זה לפספס את עצם העניין שהוא ..שבעצם מעשה הכתיבה יש איזה אידאל סמוי לשנות את העולם. וההתנהגות הזאת מראה שכנראה הדרך ממשש לא נכונה ולכן איני מאמינה בתוצאות שלה.
לי, את גדולה!
יעל, הפוסט הזה מאוד חשוב.
חבל, שלא ניסית לתאר על מה המלחמות..לרוב הן באמת שטויותיות, אבל הכעסים שבאים לידי ביטוי הם ברמות בלתי סבירות, והטינה נשמרת לפעמים לאורך שנים. היא מייצגת תחרותיות ורצון להבליט ולהיבלט.
אחת התוצאות היא גם ריבוי של כתבי עת. ולא מקבלים כל יצירה לכל כתב עת, יש כמו קליקות שמכניסות רק את מי שנמצא ראוי בעיני העורך.הרבה פעמים לא ברורים שיקולי העריכה, האם אני טועה?
תקני אותי..
שושנה
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3179&blogID=161
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3140&blogID=161
ועוד על כותבים וכתיבה אפשר לקרוא כאן!
יעל היקרה
אני מרגישה מהצד של המוזיקאים, אך נתתי ידי בזב ובזה, ולומר לך בסתר ליבי אני מזדהה עם המשוררים, שורות קצרות, מהיר ועצבני.
אבל רומנטים
נשק… ונשיקה (שירה כבר אמרה)
להתראות טובה
טובה – אם כבר הזכרת את זה, אני מקדישה את השיר הזה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3202&blogID=114
למירי, יודית וכל הגאונים שיודעים.
מה גורם לך לחשוב שזה שיר, שירה?
:)))
could you be more predictable? I rest my case!
אהממ.. עכשיו ראיתי, זה בשבילי,
ומה רע בלדעת? יש בונוס לאילו שלא יודעים? שמחביאים את הראש ושותקים?
את לא חושבת שהשיר הזה צבוע למדי? כי כשאת מסכימה עם "היודעים", זה בסדר שהם מדברים, נכון? וכשאת לא מסכימה עם "היודעים", הם כבר לא יודעים, וזו ממש חוצפה שהם פותחים את הפה שלהם.
נדמה לי שלקחת את ה,
"יודעים" למקום אחר מכוונתי. לא הוצאתי את עצמי ואותי מהכלל. את יכולה לראות גם בתגובות לשיר בקישור. גם אני בקלחת הזו. מדובר כאן במשמעות המוחלטת של ה"אמת" העילאית. האלוהית. החד משמעית. אמת ללא צל של ספק. והבאה של עצמי למקום שיחליט כסלקטור "אלוהי" מי שווה ומי לא. מי לחיים ומי למוות (במובן מטאפורי כמובן) – יש לי בעיה עם המובן הזה של האמת המוחלטת. ואני שומרת לעצמי את הזכות לחזור בי מדבריי. אם את רואה בזה צביעות, יבושם לך.
אני לא חושבת שיש כאן מי שיחליט מהו שיר ומיהו משורר.
אני חושבת שיש מדדים איכותיים לכל דבר, שירה לא יוצאת דופן מהבחינה הזאת.
שיר צריך להגיד משהו משמעותי בצורה מעניינת, שעוד לא נאמרה.
אני לא מדד לשום דבר, אני מדברת בשם עצמי, מדד יודית.
אני שמחה לבשר שאין לי בגרות אפילו בספרות, אבל אלוהים נתן לי כנראה מוח להחליט החלטות, בלי הבגרות הארורה. למעשה הלכתי כמעט מכות עם המורה לסיפרות כשטען ש"הכניסיני" הוא שיר אהבה לארץ הקודש.
חשבתי שאתה מקדישה לי אותו כמעין הטפה, לכן דברתי על צביעות.
יעל יקרה (באמת יקרה, אני אוהבת את הישירות שלך והחום),
אני לא מוצאת שום מלחמה, אנשים חולקים, מתווכחים, ככה זה צריך להיות.
אני חושבת שהויכוח ביני לבין אמיר כיצד יש להגיב בבלוג היה לגיטימי ועקרוני, ואני חושבת שעשינו אותו כפי שצריך.
הוא לא הגיע מתוך עצבים, הוא הגיע מתוך חוזק ומודעות, כפי שאביה הגיבה מתוך חוזק לויזן, ואת הגבת לאורלי קסטל בלום מתוך האמת שלך. אני לא זלזלתי בך כשנלחמת על דעתך בפוסט ההוא, ההיפך, הערכתי אותך על כך.
גם הדיבור שהתפתח בהמשך על ביקורת שירה בעיתונות, היה נכון. אני יודעת שהוא נכון משום שקבלתי המון מיילים פרטיים בנושא. תסכימי אתי שקצת מוזר שכל ביקורת השירה בעיתונות היא שיר הלל מתמשך.
אז נכון שברשת, כמו ברשת, התפתח קרנבל, ראשית יצאו השקופים לחגוג את חג הארנבות, סוף סוף אפשר לשפוך קצת דם, יצאו גם הבנות ש"לא הבינו על מה הרעש הלא מעניין הזה", לאחר ששקדו לקרוא כל אות ואות.
גם לחכמולוגיות היה רגע עדנה, והליגה "לחמלה נשית", זעקו סיסמאות ברחובות, קרעו מלמלות
וחשפו שדיים בוהקים לקהל המשולהב.
אפילו שעתם של החייזרים הגיעה, מלחששים אוויר נטול ניקוטין: "כן, כן, אנחנו יודעים מה אתן באמת רוצות וממה אתן באמת מפחדות, כן, כן ", ותלו עיני קונספירציה בשמיים המקדירים.
אני דווקא מתה על סרטים של פליני.
ואין לי שום בעיה עם עצבים, אני גם לא שייכת לשום קבוצת משוררים, למרות שלפעמים נורא מתחשק לי, אבל תמיד הלכתי לבד, ואני רק יודעת לומר את מה שאני חושבת, ורק יודעת איך לא לשנוא אף אחד למרות ובגלל.
בנוסף, אני מבינה שנלכדתי בשטח אש בינך לבין מירי, שיש ביניכן רומן ארוך שאינני מודעת אליו.
ומירי היא לא תאומתי, למרות ההנחה ש.
אני מעריכה מאוד את רצונך לנהל קפה אומנותי, נינוח, אני האחרונה שאקלקל לך אותו, זה המקום שלך, אם כי לדעתי את לוקחת יותר מדי על עצמך, אנחנו ילדים גדולים, את לא צריכה להיות אחראית על כל יציאה שלנו.
ממילא אני מתלבטת אם מתאים לי בלוג, את מוזמנת לומר לי שלום, גם במייל פרטי וגם כאן.
את טועה יודית בכך שאת חושבת שאני מכוונת אלייך. אלו לא היו דברים המכוונים לך ספציפית, וזה גם לא ביקורת, וגם לא מתוך מעמדי כמפןקפק כ"מנהלת", אלא כבלוגרית כאן, שמביטה על הברכה הסוערת לפעמים ומגלגלת מחשבות על הצורך האנושי להתנגש: פעם זה היה מירי, פעם זה קרה אצל אמיר, בדיוק לפני שעלית לכאן היתה זו דפנה שכתבה כך, ועוד ועוד. זה קורה מדי פעם כשמישהו סבור שצריך כאן יותר סערה.
אגב, אני דוחה את השוואתך בעניין מה שכתבה על קסטל בלום. קסטל בלום אינה בלוגרית כאן, לו היתה בלוגרית, לא הייתי יוצאת נגדה. נקודה. כי שוב, לדעתי בלוגיה היא לא ביקורת בעיתון. כמבקרת במקצועי אני עושה הפרדה בין הביקורת בעיתון, שנועדה לקורא בלבד, לבין מקום בו יש יוצרים, כאשר הצד האנושי הוא חשוב יותר.
מה רוצה לומר? שבמקרה כמו כאן, ביקןרת לא מועילה לדעתי. הערות עריכה כן, כי זו במת יוצרים. יש כאן קהילה , וצריך לטעמי להתחשב רגשית, אחרת לא היינו כאן. כדי לקבל ביקןרת אנחנו מפרסמים ספרים ובעיתונות, ושם כבר מקבלים מספיק על הראש. בבלוגיית יוצרים צריך יותר תמיכה לדעתי, ופחות תוקפנות.
לצערי, למירי שחם זה לא התאים, אז היא עזבה.
ואגב, מי שחושב לרגע שזה בגללי מה שקורה כאן, טועה. התקבצו כאן אנשים שמעדיפים את זה ככה, תומך, אנושי, חם. וברור שמי שאינו רוצה את זה ככה, מוציא את עצמו, או נדחף החוצה. ברור שזה קורה, אין מה לעשות נגד זה. זה קורה בכל קהילה. הרוב מכתיב את אופי המקום.
אישית, אני אשמח אם תישארי יודית.
עשיתי יומולדת לחבר, הצצתי ופתאום ראיתי את הפניה שלך, זו באמת שכונה.
לא ידעתי שמירי היתה חברה כאן, מירי היא פרא אדם, הייתי חברה בפורום שלה בזמנו, הלכנו מכות, חזקות, ומכל זה נשאר לנו בסוף כבוד הדדי, ופרגון.
לכן אני לא מפחדת ללכת מכות, אני חושבת שעם רוב אלה שהלכתי נהייתי חברה טובה בסופו של דבר.
אם יש דימיון ביני לבינה הוא אולי בשל המקומות שמהן באנו.
שתינו גם דעתניות למדי.
תודה על המקום שאת מרווחת לי.
ויש עוד דבר, את ומירי באתם מפורומים ברשת, יש לכן עבר מכובד ברשת.
ואילו לרובנו כאן אין. גם אני יחסית חדשה ברשת, בקושי שנתיים, והבלוג הקודם היה ברשימות, שמה ספגתי, אבל לא כמו בפורומים. והיתר, רובם לא ידעו מה זה אינטרנט לפני זה. אני ממש מעלה אנשים "בכוח". הרוב פה לא מכירים את הלכי הרוח בפןרומים, לא מבינים מה זה טוקבקים, וכמה זה יכול להיות רעיל, ולכן כאשר זה קורה כאן, זה מציק להם.
האמת, גם אני עצמי לא מכירה את זה ממש, כי לא הייתי בפורום. כמעט כל מי שכאן הוא ותיק או די ותיק, עם עבר מכןבד של פרסומים בעיתונות, כתבי עת וספרים, ואנחנו לא רגילים שמנחיתים עלינו טוקבקים. אפילו אני עדין בשוק מזה לפעמים, למרות שברור לי שזה העתיד, ואין יותר מעמד על של מבקרים וכותבים ומעמד פלבאי של קוראים. ואני מחזקת את זה, אבל לא אכחיש שכאשר יורדים עלי, זה קשה לי.
לדוגמה, בטור ביקןרת ספרות שהיה לי בנרג" מעריב, היה לי קשה עם התגובות. לכן חזרתי לעיתונות רגילה. שם אי אפשר להתקיף אותי. נו, זה לא נעים שמתקיפים אותך, מה לעשות. אז מצד אחד אני מבינה ומצדיקה ומקדמת את הדמוקרטיה של הרשת, ומצד שני ברור שלא קל לי עם זה.
ונראה לי שגם רוב הבלוגרים כאן לא מתים על התקפות.
אף אחד לא אוהב כשחולקים עליו, אבל לדעתי יש בזה יתרונות.
ראשית, זו הזדמנות לחדד את האג"נדה, להתמקד במה שחשוב לך.
שנית, את מחדדת את השפה וכישורי ההתפלמסות שלך.
במשך הזמן את לומדת שזה רק מילים ואף אחד לא מת מהמילים הללו, יש שלב שאת צוחקת מהן.
זו הצגה אחת גדולה הרשת, מכיוון שכל אחד יכול לענות לך, את גם יכולה לשים עליו קצוץ, את תמיד יכולה לבחור.
את גם לומדת לקלוט אנשים מהמיקלדת, וזה באמת מעניין למי שמתעניין באנשים. אז כמו כל דבר יש יתרונות ויש חסרונות.
עקרונית אני לא נשכנית גדולה, אבל לפעמים יש לי עקורונות, וכשנכנסים בי אין לי בעיה לענות, אם שווים את המענה שלי בכלל.
את צודקת בהבחנה שלך, אבל חלקית. עברתי לא מעט חבורות ספרותיות, שהיו בהן בעיקר משוררים ומתי-מעט סופרים, והשבח לאל ולאינסטינק ההישרדות – תמיד הייתי עם רגל אחת בפנים והשנייה בחוץ. מלחמות היו וישנן וקשה לראות באופק את סופן כל עוד אליל-אלילי השקר המודרני והפוסט-שמוסט-מודרני לא יימחק: א ג ו. בתוך חלק נכבד למדי של החבורות הספרותיות היה תמיד וישנו גם היום גורו כזה או אחר המרעיל את נשמות תלמידיו, מנצל אותם לניהול מלחמותיו באדמו"רים של חבורות אחרות, ובתמורה זורק להם מדי פעם כמה פירורים. כך שהאימרה ההיא "קנאת סופרים תרבה חוכמה" תופסת כנראה רק ביחס לסופרים ומשוררים מתים; מה גם שרבות ורבים – סופרות/סופרים ומשוררות/משוררים -קוראות/קוראים את עצמן/ם בלבד. בדוק. לא שמעו על בורחס, ויטמן, נרודה. ואין כאן שום ניסיון לעשות הכללות גורפות, חלילה. נכון שסופרים מתעסקים פחות בכביסה המלוכלכת, אבל יש ביניהם גם כלה שעושים זאת ומפזרים את הרעל בשקט מאחורי הקלעים בלי להראות את פרצופם בשום בית קפה. וההבדל, לעניות דעתו של עבדך הנאמן, אינו טמון באורך הנשימה והכתיבה. אפשר לכתוב פואמה בלילה וגם במרווחי זמן גדולים המצברים לשנים. ההבדל נמצא באישה ובאיש היוצרות/יוצרים. ברשותך, כמה עצות חינם אין כסף וללא ציפייה לתמורה, חלילה, מן הלב אל לב חברותינו וחברינו הצעירות/צעירים: עיסוק בעיקר ולא בט[ת]פל. יחס של כבו למבוגרים ולצעירים ממך – תקשורת בגובה העיניים. ומעט צניעות לא תזיק לאיש. "והייתם כחגבים", כמאמר הפסוק.
יעל,
עד שנות ה-80, מרבית עורכי "מאזניים" היו סופרים — כלומר, במשך קרוב ל-50 שנה!
אז הלכה לי התיאוריה גיורא. 🙂
לא מקבל את קביעתך בנוגע למשוררים לעומת סופרים. יש ויש. עם זאת, יש משוררים וגם סופרים, ויש כמובן סופרים שהם גם משוררים, או משוררים שהם סופרים, שבטוחים שמפאת גילם המתקדם מגיע להם יותר, וזאת טעותם הגדולה.
לכל דור יש את הסופרים והמשוררים שלו,
וכמעט לכל גיל יש את הסופרים והמשוררים שלו, ולא רק לילדים לעומת מבוגרים. כך שמה שמתאים לציבור גילאי 30 מבחינת תוכן משוררי או סיפורי לא יתאים לגילאי 50 ומעלה וכיוצא בזה.
מלחמות אגו יש בעיקר אצל אלה שלא בטוחים במה שהם כותבים, ומנסים בכוח
לקדם מה שלא מגיע להם. מי שעושה את שלו
משורר/ סופר/ מחזאי וכו" ושלם בדרכו
לא מחפש מלחמות אגו, לא התנפחויות,
ועוד, לא מתבטא בנושא, וכל העניין לא נוגע לו.
מסכים איתך יוסי. הבעיה היא עם ההתנפחויות. לכן עשיתי כלל כשאני קורא בעיקר משוררים – אם השירים מלוקקים, מזוקקים, מיופייפים ועם מילים גבוהות
– אני פשוט לא קורא!.