גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

במעי המחשב אתה רוחש חי כל הזמן הזה במרחק הקשה. עשר תוצאות בגוגל. בשלוש מהן אותה תמונה דווקא זו שלא אהבתי. גבורה בעורף האויב והשם שלך שכתבתי באלפי צורות. כשאחדור לשם אמצא אותך צנוף מאחורי חלון חיפוש לבוש במכנסיים הצרים מדי מביט מעבר למסך המרצד. רק החץ מעל ראשך מאשר שהיית.

מה שנחשף על הסף. אל תדבר. אל תשתוק. קרא בדממה בשמי בשימך. לא נולדנו. אין לנו שמות. רק גוף מנגן על גוף בתוך נצח קטן על סדין לבן.

עכשיו אחרי שהוציאו לה את הגידול מהבטן, אמרו הרופאים שהם לא מבינים מה זה היה. מה גרם לזה להגיע לגודל הזה. היא התעקשה שיראו לה, מתעלמת ממבטי הרופאים מעל ראשה ומהצורה בה ענו לה האחיות כשהתעקשה. ביום בו השתחררה הסכימה אחות אחת מהכירורגית להראות לה. היא לקחה אותה למעבדה, למטה במרתף והצביעה על הצנצנת השקופה שעמדה בין כל הצנצנות נוצצת ...

מוקדש למוישלה הנווד בכרתים שהיה לי להשראה ביוון לאנשי ההרים אצבעות אמיצות כאלה שכשנוגעים בהן היד נחרכת. הם פוסעים על גב ההר לאט. גוום זקוף. יודעים מה עליהם לעשות. לעדור סביב הזית, למסוק ענפיו, לשים בחבית לאט, זית אחר זית, כמו היו מכרים ותיקים ולצידם בשום לב שום ,פלפל ,לימון ושמן זית. לסגור למשך זמן מדויק. אחר כך לאכול עם ...

שבת נפלאה בחוץ, שבת לטיול, אבל אצלי בתוך הראש טיול אחר שמבטל הכל, משאיר אותי בבית מול המחשב שהופך לאויב שלי, אני מתחמקת מלהמשיך לכתוב, כותבת רק פה לעיניים שכבר מוכרות לא מאיימות וחושבת, אולי הטיול הגדול שלי צריך לשנות מסלול. הטיול הגדול אני שומעת את קולך בתוך הראש שלי כאן בקצה המשאית בטיול הגדול. אלו החיים שלי, אני אומרת. ...

זאת שאני אצלה עובד תמיד מחייכת שאני בא, השערות שלה פרועים והעיניים חצי עצומות מלילה, מה שלומך, ולדי? היא שואלת, טוב, אני עונה, ברוך השם, כי ככה למדתי עונים פה. והיא ממשיכה בעיתון שלה, אחר כך אני מתחיל לנקות בית. ולדי, היא צועקת בקול חלש למה לא נעים לה, תוכל היום לנקות את החלונות במטבח? ואני עונה, בטח, אפילו חלונות ...

להפרד זמנית מילדה שהיא גם החברה הכי טובה, לדבר רק דרך מסך הסקייפ או מבעד למילים במחשב גורם ללב שלי לרעוד וליד לכתוב, אתמול בלילה כתבתי ללילך שלושה נסיונות להייקו ושני טנקה, שאולי ירשמו משהו מרעידות הלב . מבעד למסך השיער שלך נושא את ריח הגעגוע הוי אמא, כתבת לי כאילו היית את אמא שלי. ברק עיניך חוצה יבשות בתי ...

פעם, שנאתי את הסתיו, חצבים ונחליאלים היו גורמים לי לבחילה ולסיוטים על מבחנים במתמטיקה. היום עדיין נשאר מעט מאז, אבל, בעוונותי ומפאת השנים שעברו מאז ראיתי מורה אמיתי למתמטיקה מול עיני, התחלתי לאהוב. את הקרירות, את ריח האויר ואת הגעגועים למשהו שהיה או שיהיה. את הסתיו המטפורי והאמיתי שהוא קצר יותר.  מכיוון שכאן, בביתי בהרצליה, הסתיו עוד יותר קצר מכרגיל, ...

לאן שלא אסע אני רואה תמיד את המקום הזה. העשב לא גבוה במיוחד. עצים חוסמים במעגל. שומר. הייתי מניחה שם את ראשי לקול פיצוח גבעולים דקים. נחה. לעולם. מדי פעם הייתי מביטה בי לראות איך המקום הזה נראה מלמעלה.

ישבנו על המדרגות של חיותי ואני הבטתי בעץ החבושים, תמיד ביום הכיפורים יש בי רצון עז לפרי הזה המוזר שאני האדם היחיד שאני מכירה שאוכל אותו. אבל לא קטפתי כי החלטנו לצום. ופתאום ראינו מכוניות צבא עוברות בכביש במהירות, אחת ועוד אחת, שיירה, יש מלחמה אמרה חיותי בצחוק, המשכנו לשבת מביטות בכביש. כשחזרתי הביתה אחי חיפש את הנעליים הצבאיות שלו, ...