גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
עכשיו אחרי שהוציאו לה את הגידול מהבטן, אמרו הרופאים שהם לא מבינים מה זה היה. מה גרם לזה להגיע לגודל הזה. היא התעקשה שיראו לה, מתעלמת ממבטי הרופאים מעל ראשה ומהצורה בה ענו לה האחיות כשהתעקשה. ביום בו השתחררה הסכימה אחות אחת מהכירורגית להראות לה. היא לקחה אותה למעבדה, למטה במרתף והצביעה על הצנצנת השקופה שעמדה בין כל הצנצנות נוצצת בחדשותה. הביטה בגוף הצף במים, שולח זרועות דקיקות לכל עבר, וידעה מיד ממה הוא עשוי. "זהו, גמרת?" שאלה האחות מביטה בשעון הפלסטיק שעל ידה. הנהנה ויצאה במהירות מהמעבדה. עלתה במעלית ורצה למכונית שלה, פתחה את המזגן עד הסוף והחלה לנשום. בדיוק אז הסלולרי שלה צלצל, שיחה לא מזוהה, לא ענתה, עכשיו כשהיא יודעת מה יש בגוש הזה אין טעם לענות אפילו לשיחות לא מזוהות, כאלו שמציעות דבר מה, מסקרנות, שיש להן טעם של מכתב בתיבת דואר של פעם, כשהכתב לא היה מוכר. הביטה בטלפון שרקד לעצמו את רקוד הצלצול ללא מענה ואמרה לעצמה בקול, כדי שיהיה לה למי להגיד: "זו היתה האהבה שמתה שם, זו היתה הגויה שלה הישנה אפורת הזרועות שהוציאו ממני."
הביטה בעצמה בראי ומיד הסבה מבטה, כמעט חייכה אבל במקום החלה לבכות. אחר כך הכניסה למהלך, פתחה רדיו בורדה רזיאל ז"קונט והחלה לנסוע, למרות שידעה שאין לה לאן. עכשיו, אחרי שראתה את הגויה, פגר החלומות שלה, לאן תסע? איפה המקום שמתאים לאנשים כמוה? כאלו שהוצא מהם גדול אהבה שהזין אותם שנים ונותר בתוכם רק חור תפור?
מצאה את עצמה נוסעת לאורך החוף. גברת אחת לבושה במיני קצרצר וחולצה אדומה חושפת טבור הביטה בה, לתוך עיניה. נבהלה. המבט היה מוכר לה. עצרה. המבט הזה, איפה ראיתי את המבט הזה? הצצה בראי הבהירה לה שזה המבט שלה. אחותי! רצתה לצעוק לאשה העומדת חשופה לפני רדת החשיכה באויר הקר של הסתיו,אחותי!!! דממה את המנוע, והחלה לצעוד לעבר האישה. מסדה כסופה עצרה לידה. "כמה?" שאל הגבר ורוד הלחיים, מה הוא רוצה, פתאום הכתה בה ההבנה, אחותה, תאומת המבט, זונה. לא שהופתעה אבל אמרה את זה לעצמה בקול מופתע. הוא הביט בה מחייך ,"נו, מה את אומרת?" שתקה."אין לנו את כל הזמן שבעולם, אחותי, כמה?" אמר לה, ניסתה לחשב עלויות, אין לה מושג, אף פעם לא קבלה תשלום ממשי. "חמש מאות" ענתה, הגבר צחק. "חמישים לא הייתי נותן לגרוטאה כמוך" אמר והחל לנסוע. עמדה כמה דקות מביטה בו, אחר כך נכנסה למכונית שלה."ככה זה," אמרה ורדה רזיאל בקול אסמטי צרוד,
"גבירתי תפנימי, כשזה נגמר זה נגמר."
גברת-ילדה
קטע חזק מכה בך כמו אגרוף בבטן ,הרחם כגידול אהבה או שמא הפלה , מה שברור הוא שמשהו מאותה נשיות מת בה ,משהו ממה שהיה היא נגמר והפך לגוויה,היטבת לתאר את אווירת הסוף הזאת , איזה ניכור איזו בדידות והחמצה יש בתיאור שלך, חני
באמת יצא לי מן ספור כזה מזעזע
סיפור חזק וקשה, חני. לא הסתפקת בזה שהאהבה הופכת לגידול מת, אלא מעכשיו גם עצם הנשיות היא סחורה מכומתת.
אהבתי תמושג סחורה מכומתת{לא את המצב}
יש לך כתיבה רגשית חזקה, אם כי אני לא תמיד מבינה את התוכן עד תומו.
לדעתי כדאי לפתח את הקצוות.
אביטל גם אני לא תמיד מבינה..
היי חני
אוהבת את השימוש ברזיאל …
זה כמו בחיים, אי אפשר להתווכח עם המציאות. יש בסיפור טוטאליות, מטלטלת.
להתראות טובה
הי טובה שמחה שהבחנת שרזיאל נכנסה לי ככה לספור בלי רשות, להת
אויש חני – סיפור חזק, עצוב , מר ומלא הומור , חני : כשזה נגמר זה רק מתחיל 🙂
ריקי ריקי תודה ששמת לב להומור, {האולי שחור}
חזק, עצוב, אהבה שמתה כמו הפלה לוולד ומיתה ליולדת. הכתיבה עושה את האפקט.
תודה איציק באמת היה לי בראש מן ולד מת של רגשות
חני פשוט נהדר .
תודה לך מירי יקרה
האמנם הבחירה היא בין שני קצוות? אם לא אהבה מסרטנת, אז זנות? מחדל הברירה מזעזע, חני.
את צודקת, אבל מה אני אעשה שככה הדמות הרגישה?
אוי אוי אוי חני, איזה סיפןר. ואגב, בתור בעלת שרירנים בעצמי, אני לא יכולה שלא להזדהות אישית. ממש הרגשתי את זה ברחם. כמו מכה.
גם אני חושבת שזה ברחם, המכה, וגדול האהבה, בכל אופן ככה הוא הצטייר לי כשהייתי לאורך כמה שורות {או שנים}האישה הזאת
עצוב, מריר, מלא הומור, ומבינה ורואה את מה שגדל בבטן. אולי אשים פוסט משלי עם הדימוי.
כתוב נהדר ועושה חשק להמשיך אתה, לאן היא נוסעת? לאן היא תגיע?
לוסי, שימי, אני מחכה, ולאן תגיע? אני לא ממש מכירה אותה אבל בטח בסוף הביתה והיא תמצא שוב את האהבה שתגדל בתוכה ותפרה אותה, לא? וחוצמזה תודה
חני, לסיפור הרבה רבדים וברובד שאני קוראת אותו יש לי רק דמעות, לא מילים, אחותי, אז הפוסט שלי מהיום אולי עונה לך, אבל לא יכולתי לכתוב את זה שם
והסיפור, אם את רוצה ביקורת "ספרותית", אז – חד כיהלום מתנדנד על בלימת הזמן.
תודה איריס, "חד כהלום מתנודנד על בלימת הזמן" נראה לי ממש כשיר,הפוסט שלך הנפלא היום באמת קשור בעיני מאוד!!
חזק מאוד וסוריאליסטי. לא אגיד יפה, מה יפה כבר בטרגדיות של האדם? אולי רק ההכנעה? את מלאה בהפתעות, חני.
תודה גרא, אני משתדלת להפתיע, בעיקר את עצמי
הסיפור הזה נוגע בי מאוד, חני.
אישה אמיצה. מתבוננת ורואה.
אוי סמדר, כמה אני שמחה לתגובה שלך
עוד
בקרוב שירה
הרשמים הראשונים שלי נותרו בלתי פתורים, לא הבנתי בקריאה ראשונה מהו אותו גוש? . הוא נשאר בגבול החידה ואני מבינה שנכון שכך ישאר הדבר. בלתי פתור. נתון לאינטרפטציה של כל קורא וקורא.
לא צריך להבין הכול צריך להרגיש הכול. תודה.