גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
מוקדש למוישלה הנווד בכרתים שהיה לי להשראה
ביוון לאנשי ההרים
אצבעות אמיצות
כאלה שכשנוגעים בהן
היד נחרכת.
הם פוסעים על גב ההר לאט.
גוום זקוף.
יודעים מה עליהם לעשות.
לעדור סביב הזית,
למסוק ענפיו,
לשים בחבית
לאט, זית אחר זית,
כמו היו מכרים ותיקים
ולצידם בשום לב
שום ,פלפל ,לימון
ושמן זית.
לסגור
למשך זמן מדויק.
אחר כך לאכול
עם לחם לבן
וכמעט לחייך
את החיוך ההוא הבלוע
שהיה לאבא שלי.
הטיול שלי ביוון היה קסום אך יותר מכל אהבתי להביט באנשי ההר העמלים, הגאים, אלו שאינם יודעים אנגלית ועוד לא היו במקדונלדס{כך אני מעדיפה לחשוב} אלו שלזיתים ולעגבניות שהם מגדלים יש טעם גן עדן.
שיר געגועים מקסים חני.
ואת שירך אתמול, קראתי אחרי שיחת הטלפון עם הילדה שלי שיושבת בניו יורק וליבה במזרח, ודקה לפני החלשתי את הקול כי חשתי את הצלצול שעומד להגיע. את תביני אותי.
כמה צדקת שולמית בסופו של דבר שיר געגועים! ובקשר לבת מבינה מאוד!!! המית הלב לרחוקה-אהובה קודמת לכל!
נפלא נפלא …נפלא
מקסים רגיש וכתוב יפה , חני, אנשי ההרים אנשי האדמה והעמל, היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
נכון חנה, איפה ישנם? איפה??
תודה מירי יקרה
היי חני
יוון שלך כל כך פרטית, ולא פרטית, בהינף מילה הכנסת- אבא שלי וזה נתן את הכח לשיר.
להתראות שלך טובה
כמו תמיד טובה בהינף עין את קולטת את הליבה!!!
את החיוך ההוא הבלוע
שהיה לאבא שלי
כבר אני יודעת איך הוא נראה
יופי
אני בטוחה שאת יודעת ריקי, ליבך יודע
שירך הזכיר לי עד כמה אני מכורה ליוון, לתיאודורקיס וחדיג"אקיס ושאר המלחינים הנהדרים שלה, לרמבטיקו, לחופים התכולים והזכים, לכפרים הלבנים עם הדלתות הכחולות התלויים על המדרונות, למנזרים המופלאים, לזורבה המרקד, ולא שוכחת – בצער רב וביגון – עד כמה היא אנטישמית ומרושעת ביחסה אלינו.
לבנה,גם אני עכשיו מכורה ליוון , אנטישמיות שם לא חשנו אבל במדיניות אולי כן
חני יקרה,
ריח של אדמה וטעם של אוויר ופרי בשירך. קסם של חיים פשוטים ולב טהור. בנים/בנות גידלנו. אולי כבר מתקרב הזמן להיסמך לעצמנו ולשוטט בין עשבים בגשם… ורק לנשום, בלי דאגות. עכשיו.
גרא אתה כל כך צודק וזה מה שהכי הייתי רוצה לעשות לחזור להיות חלק מהטבע, אבל בשבילי זה לא קל כל כך מקווה שאפשרי
חני יקירתי, אין כמו אנשי ההר האלה שתיארת והם לא היו במקדולנדס, תארי לך את זורבה היווני במקדונלדס. אבל המחשבה הכי אינסטינקטיבית שלי למקרא השורות הייתה, תראי איזה געגוע כולנו נושאות לאבא
או נעמי, כמה נכון ככל שהשנים עוברות הגעגוע צורב יותר
חני
ארבעת השורות הראשונות חורכות את נשמתי- שיר בפני עצמו
אבל גם כל השיר במלואו יפה מאד. מרגש. חני יקרה.
איריסית יקירה , כשכתבתי באמת השורות הראשונות חרכו בי
חני, ידי נחרכת 🙂
כן, הפשטות והקרבה הזו אל האדמה
"יודעים מה לעשות".
הכנסת אבא שלך לתמונה היוונית שהופכת באחת ליבנאלית ארץ ישראלית נפלאה.
תודה – מרגש
מוישלה באמת היודעים מה לעשות הםעים אותי, האנשים האלו שראיתי עם חמור, פרידה, בחצר, עובדים, הם שגרמו לי געגוע לעשיה הפשוטה המניבה ,{אולי היבנאלית} שהדברים פשוטים, ושפשוט יודעים מה לעשות כמו עונות השנה{ הסתבכתי קצת אבל אתה מבין}
שתי השורות האחרונות מפקיעות את השיר מתאור קצת שבלוני– למשהו אישי וחזק.
תודה לך סבינה! באמת השיר שבלוני ניסיתי להיות פשוטה כמו עובד אדמה{שלא תמיד פשוט רק בדמיון שלי כמובן…}