גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
שבת נפלאה בחוץ, שבת לטיול, אבל אצלי בתוך הראש טיול אחר שמבטל הכל, משאיר אותי בבית מול המחשב שהופך לאויב שלי, אני מתחמקת מלהמשיך לכתוב, כותבת רק פה לעיניים שכבר מוכרות לא מאיימות וחושבת, אולי הטיול הגדול שלי צריך לשנות מסלול.
הטיול הגדול
אני שומעת את קולך
בתוך הראש שלי
כאן בקצה המשאית בטיול הגדול.
אלו החיים שלי, אני אומרת.
את אומרת
שזה נקרא
לבזבז את הזמן
של אלוהים.
במכונית מאחורינו ישנה ילדה
ניתן לראות את תום ריסיה.
מנחשת את החלומות המתוקים שלה.
בכל זאת, את אומרת, צריך פעם גם לצלול.
אני בורחת לאחור
מהכביש הרץ
לתוך הגלגלים.
עוצמת ואוטמת אני
שומעת את הקול שלך
בתוך ראשי:
אם תקפצי עכשיו
תוכלי לעוף תמיד
מעל למשאית.
חני יקרה, אני אוהבת את השירים שלך. ו"לבזבז את הזמן של אלוהים" – מקסים…
תודה לך גבריאלה, מילותיך מחממות ליבי!
חני, תוכלי לעוף תמיד
מעל המשאית
בשיריך, בכתיבתך, במי שאת שזכיתי להכיר
אהבתי את תום הריסים
הו איריס אינך יודעת עד כמה אני חולמת לעוף!!רוצה להצטרף?
במסע הזה, חני, באמת אפשר לצלול ולעוף מעל המשאית.
ואולי זה לא בזבוז הזמן של אלוהים. אולי זה ניצול נכון שלו?
יש כאלה שלא יוצאים למסע הזה, ואולי הם כן מבזבזים זמן?
השיר שלך מעביר את התהייה הזו (כפי שאני הבנתי אותה) באופן מאד אחר ויפה. אלה מחשבות שחולפות במוחי מעת לעת. אבל אנחנו כבר בתוך הטיול הזה, לא?
שחר מריו ההבנה שלך והרגישות תמיד מפתיעים אותי מחדש
יפה.
יפה ומעורר מחשבות ותהיות
השיר באמת תולדה של תהיות
תודה שירה
שיר יפה מאוד חני, שנותן לי לשאול את עצמי גם, מה הטיול הגדול שלי? האם יצאתי אי פעם לטיול הגדול?
מה שכתבת בהקדמה זו מחמאה כאן לכולנו.תודה.
ויש כמה פנינים:
לבזבז את הזמן של אלוהים
תום ריסיה
בורחת לאחור, שממש הרגשתי את התנועה של הכביש כשמסתקלים אחורה, הכל ברוורס.
לוסי יקרות, {מאור יקרות} שמחה שדלית הפנינם
אהובה שלי. גם אני מתלבטת ונדמה לי שאתמול החלטתי לקפוץ אבל קודם אני קצת אורזת ומתכננת את המרחק ומצטיידת באהבה למקרה שתתפוס אותי הרוח הקרה, ויושבת קצת בשמש לאגור חום וחיוכים וידידים ודשא וילדים צוחקים כי את כול אלה צריך לפזר כול הזמן תוך כדי תעופה לא רק מעבר למשאיות גם מעבר לעננים הישר אל ארצות הרוח החמימה והקלילה שנעה בעלוות ושם בקרחת היער לחגוג מול המדורה בלילה ולנגן ולשיר עם אלו שנותנים השראה ומתוקים ושמחים ואוהבים אותך ושהחליטו לקפוץ גם הם ונתיביהם נפגשים לכמה שעות שם בלב היער בשעות של חסד והשתאות…
אז מה את באה לקומזיץ מתוקה שלי?
יעל נביא
כתבת נהדר
יעלית אהובה, איתך לכל מקום ולא צריך אש בקומזיץ את האש
משאית נושאת קונוטציות.
צריך לקפוץ מעליה מבחינה אישית ולאומית . שיהיה טיול טיול ולא רק הבטחה לא מקויימת
מירי יקרה,מקווה שלא תהיה הבטחה לא מקוימת, לי המשאית עושה קונוטציה של טיול שנתי, מענן מה אצלך מירי?
חני צר לי אבל דימוי קשה של משאית פליטים , עולים או יהודים .לכן כתבתי לאומי. חששתי לספר לך אבל ענית למישהו שההתחלה אכן קשה , והקול שבפנים מזכיר לי קול מבוגר ושבע תלאות. מה תגידי? משאית …
מירי,זה נפלא בעיני איך כל אחד מביא לשיר את העולם שלו, זה הופך את הכתיבה והקריאה בעיני למענינים ביותר
חני
שיר חידתי
נלקחת לפרשנויות שונות
אודות הקול שבראש
האם הוא פנימי שלך(של הדוברת:)
האם הוא שייך לדמות משפיעה
עוברת בי חוויה קשה
בשל הקול המשתלט
ואמירתו אודות הקפיצה.
(פתאום קולטת כמה את נוגעת
בזה בשיר שאני שוקלת להעלות)
קלטת נכון השיר התחיל מחויה חוזרת בנערות של רצון לקפוץ ממכונית נוסעת, רצון שמוביל אותו קול פנימי שקשה להתנגד לו, אחר כך זה הפך למטפורה לדברים אחרים בחיי
הטיול הגדול הוא מסע
בחיפוש אחר המופלא
הוא איזו יציאה מוקדת אל העולם שנחתמה בנו וממשיכה להפליא ולהפעיל
השיר מצליח להיות דינמי כמו התחושה הזאת.
סבינה איזו קריאה אופטימית ונותנת כוח, תודה
חני המון קולות חזקים עולים כאן, קול פנימי, קול המון, מקהלת קולות המתרוצצת בראש אותה את שולחת למרחב המוגן יחסית של המטע ולא ברור אם זה מצמיח או מעקר וטוב שזה נשאר פתוח.
זה שיר שמכין את "קפיצת הדרך" היינו תנועה בתוך החלל והזמן אל מעל הזמן והמקום. ובכל מסלול ובכל טיול אשמח להיות נוסע סמוי
איך הבחנת מוישלה בכל הקולות מקוה שזה של עצי הבננות מצמיח, ושקפיצת הדרך שלי באמת תעשה , תמיד יש מקום לנוסע שותף
חני יקירה, צאי לטיול הגדול, קחי את הסיכון. את מוכשרת ויש לך יכולות מדהימות, חבל לתת לחשש לעצור אותך. לא המחשב הוא האויב חני, כי אם הפחד.
תודה נעמי, כמה שאת צודקת, הפחד משתק בעיקר הפחד מעצמי, אבל בסוף התהליך, אני כבר יודעת אכניע אותו או לפחות אאלף
כמה מוכרים הקולות האלה , ו"הזמן" את כל כך צודקת הוא של אלהים , לנו אין שום חזקה עליו, עובדה .
שיר יפה חני
תודה ריקי, הזמן באמת של אלוהים אנחנו הולכים עליו כמו על חבל, זמן קצר
הדוברת מתרוצצת בין שני קולות, האחד רוצה להתעופף במרחבים והשני רוצה לחנך אותו, הריטואל הנצחי של חסרי המנוחה ומיוסרי המצפון.
לבנה , איזו קריאה מענינת, לא חשבתי על זה אך זה בוודאי נכון!
חני, הטיול הגדול של החיים עצמם ובכל נקודה בזמן אפשר להביט אל העבר הקרוב אך גם אל העבר הרחוק עד לילדות ולטיולים שעשינו שם. הרצון לקפוץ ולעוף באופן ליטרלי ממש מצמרר אבל זה יכול להיות גם הרצון להתנגד לקונבנציונלי, ליצור טיול אישי…
תמי אני מאמצת את הפרוש הזה, על הדרך האחרת, מתאים לי מאוד
מזדהה מאד עם השיר
ענת זו הרגשה נעימה כשמזדהים עם משהו שכתבת