החיוך של מוישלה

ישבנו על המדרגות של חיותי ואני הבטתי בעץ החבושים, תמיד ביום הכיפורים יש בי רצון עז לפרי הזה המוזר שאני האדם היחיד שאני מכירה שאוכל אותו. אבל לא קטפתי כי החלטנו לצום. ופתאום ראינו מכוניות צבא עוברות בכביש במהירות, אחת ועוד אחת, שיירה, יש מלחמה אמרה חיותי בצחוק, המשכנו לשבת מביטות בכביש. כשחזרתי הביתה אחי חיפש את הנעליים הצבאיות שלו, וכשלא מצא הלך לבית של מוישלה, לו יש שני זוגות, נעלי צנחנים.  עליתי אתו לכביש לתפוס טרמפ, עמדו שם עוד חיילים הם היו נרגשים, כמעט שמחים, ואז מוישלה הגיע, עם כומתה אדומה וחיוך צדדי כזה, נסיך. כולנו אהבנו אותו, והוא בכל פעם בחר מישהי אחרת והלך איתה מחובק כאילו הוא הכי מאוהב בה בעולם. בחיותי ובי הוא עוד לא בחר. לא הבטתי לעברו כי פחדתי שיבחין בעיני עד כמה אני רוצה שיבחר בי, אותי הוא בטוח לא ירצה להחליף באחרת.
בערב התארגנו לחלק לחיילים קפה וסנדויצ"ים, הבטתי בפניהם בתוך המשאית וניסיתי לזכור אותם אחד אחד. ולמחרת שוב קפה וסנדויצים כל היום, בלי הפסקה כאילו הקפה הזה יכול לעצור את המלחמה והסנדויצים יגרמו לחיילים לא להפגע. הם צחקו איתנו ולקחו מספרי טלפון אך עיניהם היו פקוחות ביראה. עברו כמה ימים ומאחי עוד לא שמענו, גם ממוישלה לא, אמא שלו אפתה עוגות וחילקה למשאיות הצנחנים, היא שאלה אותם אם ראו את מוישלה שלה, הצנחנים שתקו, וכך יום אחר יום, כל משאית ואמא של מוישלה שואלת. מאחי כבר קיבלנו אות חיים ומוישלה כלום. והחיילים שתקו, אחר כך נודע לנו שהם כבר ידעו אך לא רצו להגיד לה לפני שמודיעים לה מהצבא. ואז באו שני חיילים וחילת והביאו את הכומתה שלו אבל את החיוך לא. ואמא של מוישלה שתקה אז, וגם חמש שנים אחר כך, עד שהשתיקה הזו פוצצה אותה מבפנים והיא הצטרפה לחלקה ליד מוישלה. אני מאז לא יכולה להביט בחבושים, וכל יום כיפור אני חושבת לאן נעלם החיוך של מוישלה. השנה אחי הראה לי שבארון מיוחד במחסן הוא שומר את הנעליים האדומות שלווה אז ממוישלה.