ראש השנה בימי הקסם

{עיבוד של פרק מתוך ספר בכתובים}

חשבנו שזה ימשך לעולם. היו אלו ימים של אשר בלתי מודע. לכל עונה היה צבע וריח אחר ומשחקים אחרים. כל יום היה ארוך מאוד ומלא. היינו שישה בבית, סבתא שלי הירושלמית שגרה אתי ועם אחי בחדר, היא התפללה כל היום ודמיינה שהיא עדיין חיה בירושלים, כעסתי עליה כי לא יכולתי להבין איך מישהו ירצה לגור במקום אחר, אחותי הגדולה המתבגרת שסגרו לה את הפרוזדור בוילון, הורי שישנו על ספה בסלון שנפתחה בלילה למיטה ואני הקטנה, מסרבת ללכת לגן, פוחדת שיקרה משהו מענין בבית כשלא אהיה שם. דבר לא חסר לנו, היה לנו אויר בשפע, חצר מלאה עצי פרי, הרים מסביב שהגנו עלינו, שמים רחבים שהסיעו עדרי עננים בשעות רצון, האדמה שהצמיחה כל מה שרצינו, השכנים שלנו שחיו חיים דומים לשלנו אבל לגמרי אחרים וכל אנשי המושבה.
בצהרי ערב החג היה אבא שלי מדליק את דוד הסולר שהיה בחוץ.  אני זוכרת את ידיו החסונות נושאות את העצים מהעגלה לדוד.  אני אהבתי להתקלח אחרונה כי אז יכולתי לעמוד בחוץ ולראות את האש האדומה גוברת על העצים. באותו זמן היתה בתנור בבית נאפית עוגת השמרים של סבתא שלי. כשריחה עלה היינו מתקבצים במטבח ואוכלים אותה חמה, נוטפת שוקולד, שווה כל כוויה. אחר כך היינו קוטפים רימונים מהעץ בחצר ומקלפים אותם. הידיים היו נעשות שחורות, גם הבגדים, אבל הפה היה מלא עסיס. כשהיה מגיע תורי להתרחץ הייתי מסכימה בתנאי שאבי ירחץ אותי. סבתא כבר היתה צועקת שעלינו למהר, החג כבר מגיע! ואני הייתי מדמיינת אותו עומד בפתח הבית שלנו ודופק בדלת. "תגידי לו שעוד מעט אני נקייה!" הייתי צועקת לסבתא שלי מבעד למפלי המים. "עד מתי תרצי שארחץ אותך?" היה אבא שואל ואני עניתי, "תמיד, " לא יכולתי לדמיין שארצה פעם שאבי לא ירחץ אותי.  כשאחותי עמדה לפני הראי בסלון והחליפה בגדים סבתא ואמא ערכו את השולחן, מפה לבנה, גביע עתיק של נחושת, צלחות מעוטרות בפרחים שהיו בעיני היפות בעולם, גרגרי הרימון שקילפנו, תפוח חתוך, דבש וחלה מכוסה במפית לבנה מגוהצת.כולנו ישבנו שם בבגדים חגיגיים במיוחד אחותי היפה, שאז עוד אהבה להיות יפה. אבא הקריא את הקידוש במהירות ואני ניסיתי להפריד בין המילים "כי בנובחרת ואותנוקידשת" אהבתי את הדרך בה הוא אמר את המילים, הדרך בה נקשרו המילים זו בזו. דמיינתי את אלוהים גדול וחזק כמעט כמו אבא שלי, שאמרו עליו שהוא הכי חזק בגליל, עומד בשמיים רם ונישא, מביט בכל המשפחות, ולבסוף מצביע לכיוון המשפחה שלנו ואומר: "כי בכם בחרתי."
אחר כך גביע היין עבר בין כולנו, ניסיתי לנגוע בו בשפתי במקום המדויק בו אבי שתה, כי רציתי להרגיש שהוא רק שלי, ואחר כך האוכל סוף סוף. אני לא זוכרת מה אכלנו אבל הכל היה טעים לי.
היום אבא שלי כבר שנים רבות איננו, ואני לא מרשה לעצמי לחשוב עליו אבל הוא נכנס לי לכל השירים ולכל הספורים. אמא שלי חיה במושבה עם ליטה, הפיליפינית שהיא מלכת הפיליפיניות בגליל, כמו שאמי היתה פעם מלכת האמהות, ואני רחוקה, אבל מקווה שילדי מדמיינים מישהו עצום ורם בוחר רק בהם מכולם.