גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

יש משהו יותר ישראלי מנילונים? בידי אנשים ברחוב, פועלים זרים המחזיקים אותם כתעודת זהות, קמוטים בצידי הדרכים, פורחים בשמורות טבע, טבועים במי הכנרת או הים התיכון, מעין תפרחת שקופה מקופחת, נמצאים שם תמיד בשולי החיים שלנו, יש ולנילון כזה קורה רגע של חסד, משב רוח קל מרים אותו והוא מסתחרר ורוקד בעונג, עד שנופל שוב, הנילונים גרמו לי לכתוב עליהם, ...

אני יודעת שקשה כאן לקרוא ספורים ,אבל אני חייבת חוות דעת, כדרכי אתחיל בהקדמה. לפרקים אני הולכת לאישה שמטפלת בגופי ומבטיחה לי הבטחות שחלקן מתקיימות, היא תמיד ריחנית מטופחת וזקופה, כשהגענו בטפול לשכבות העור העמוקות יותר היא ספרה לי את ספור ילדותה, איך בגיל 12 התאהבה בבחור מבוגר, שבזרועותיו, או יותר נכון בחיקו מצאה מפלט מהבית הקשה הצורח והאכזרי שלה, ...

בתחילת השנה שמתי לב שאני תופחת פה ושם, בהתחלה חשבתי שהזוית של הראי לא בסדר, אחר כך כעסתי על המצלמה של בעלי שמתעקשת לתעד אותי בזוויות לא מחמיאות ובסוף נאלצתי להודות שזו אני והגלידות, והגרעינים השחורים והשזיפים והאפרסקים והתאנים, ועוד וכיוב". בפרץ התלהבות בלתי אופייני נרשמתי למכון התעמלות שבמסגרתו הובטחו לי פגישות עם דיאטנית, כמובן בתוספת סכום לא פעוט, אבל ...

בצורה מוזרה הפוסט הזה מתכתב עם אחותי אחותי של איריס ועם הרוחות של אמיר.. כשהייתי בגילה של בתי, בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, ישבתי בספריה מכינה עבודה לשעור שירה צעירה עם לילי רתוק, מוקפת בהמוני ספרים, כי בזמן ההוא היה צריך ספרים אמיתיים על מנת לכתוב עבודה, ואני לא אהבתי לחפש בקטלוג, אלא מוקסמת מהעושר הייתי עורמת ספרים שנראו לי קשורים ...

לפעמים אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו מבלי שתהיה לנו שליטה על כך. למשל החברה של הבן שלי, היתה פה, ישנה פה, אכלנו , דברנו, צחקנו, אהבנו ופתאום מבלי לשאול את דעתי היא נעלמת. ככה זה אמא, הוא אומר לי, ואני מתגברת על הרצון שלי להמשיך להפגש, לפחות לטלפן, לשאול להסביר, בכל אופן גם אני בן אדם,לא? ואני מתגעגעת. עד היום ...

הייתי ילדה קטנה במושבה בגליל, גמרתי כמעט את כל הספריה של המושבה, אך לא זכור לי מפגש עם שירה, בכתה ו" הביאה המורה ספר לבן ממנו הקריאה שירים, לא האמנתי שקיים דבר כזה שמישהו יכול לכתוב כך, שירי רחל, למדתי אותם בעל פה, העתקתי למחברת וציירתי כל שיר, נסעתי לכנרת והייתי עומדת שם ליד הקבר שלה{זה היה ממש קרוב לבית ...

אני אוהבת בתי קפה, יושבת שם הרבה, בעיר הגדולה ובסביבותיה, ברוב המקומות הרוב נשי, וחלק מהנשים כבר עברו דבר או שניים בחייהם, אני רואה אותן יושבות עם כוס קפה {חלב דל שומן, }בוחשות בחסה והן צבועות, מנותחות, מוזרקות, רזות, צמודות, צעירות לנצח, אתמול בבית הקפה הבטתי באחת כזו ויצא לי שיר {מצד שני יתכן מאוד שאני טועה, מתייגת, נותנת לדעות ...

בעקבות שירי הילדים של סבינה, זכרונות הילדות של איריס,ודברים אחרים שקראתי בבלוגים כאן{אני מודה אני די מכורה} המראתי בשבוע הקשה הזה  למחוזות ילדות, {אולי למצוא לי נחמה},עד כמה שאין אמת באמרה שלילדים "הכל קל ", ו"הילדות תמיד נפלאה ". עבורי היא גן העדן האבוד ממנו אני שואבת עד היום את לשד היצירה. הלילה עפתי בחלום מעל מחוזות הילדות שלי ועל ...

לפני כמה ימים התעוררתי מבוהלת לקול צלצול הטלפון, מכיון שאני תמיד חושבת שאולי מודיעים לי משהו נפלא{שזכיתי בפרס נובל} או משהו כזה} מיהרתי לענות. זו היתה הודעה מוקלטת שהזמינה אותי למבצע הנחות מופלא, המשכתי לשכב במיטה מדמיינת את עצמי מקליטה הודעה מוקלטת לכל תושבי ישראל {או לפחות לתושבי המרכז}.  אחר כך, כשנרדמתי {הייתי עיפה אני לא סתם עצלנית, או שכן} ...

  החלטנו ללכת לסרט, רק שנינו, לסרט שרק אנחנו נבחר, נשב איפה שמתחשק לנו ונוכל לקנות, אם נרצה את הפופ קורן הכי גדול, אחר כך נוכל לשבת באיזה בית קפה שנרצה ולהזמין מה שיתחשק לנו, ויהיה לנו נעים, כי מי יראה מה אנחנו אוכלים? ולא נצטרך להתחשב בכל מיני קמצנים ושומרי משקל, נוכל גם לרכל עליהם, על כולם, בעצם אני ...