היא באה לקחת כמה דברים מהחדר שלו

לפעמים אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו מבלי שתהיה לנו שליטה על כך. למשל החברה של הבן שלי, היתה פה, ישנה פה, אכלנו , דברנו, צחקנו, אהבנו ופתאום מבלי לשאול את דעתי היא נעלמת. ככה זה אמא, הוא אומר לי, ואני מתגברת על הרצון שלי להמשיך להפגש, לפחות לטלפן, לשאול להסביר, בכל אופן גם אני בן אדם,לא? ואני מתגעגעת. עד היום אני זוכרת את העלמותה מחיינו של החברה של אחי הדסה,הייתי אז ילדה, כל שבת היא היתה באה אלינו למושבה מחולון,מביאה שמחה וריח של עיר לחיים שלי. {חולון היתה נראית אז בעיני עיר מופלאה בנויה על חולות הים ואורותיה מנצנצים למרחוק} חשבתי שזה ימשך לנצח {פעם עברתי על יד חולון באוטובוס ומכל חלון דימיתי לראות את הדסה,} ופתאום זהו, היא נעלמה, ואני נותרתי עם לב פצוע, ומכתבים שלא נשלחו.
ולמה חשבתי על כל זה?  לפני זמן מה עברתי במסדרון ומבעד לדלת החצי פתוחה של חדר בני ראיתי משהו שגרם לשיר שלי להיות נכתב:

מאחור כתפיה דוממות.
רק רעד קט חולף בהן, בלוע, מרומז.
אצבעותיה הילדותיות אוחזות
בחולצה הלבנה שלה,
בספר,
במחברת
ובבגד הים
שהשאירה פעם, סתם,
בתמימותם של החושבים לנצח.

בשיר אחר יכולתי לכתוב כי
רעד כתפיה הבריח את פרחי התמימות
ששכנו על עורה השחום,
על צחות עיניה,
הכאב החדש שבא לשכון שם
הרג אותם.