גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
בצורה מוזרה הפוסט הזה מתכתב עם אחותי אחותי של איריס ועם הרוחות של אמיר..
כשהייתי בגילה של בתי, בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, ישבתי בספריה מכינה עבודה לשעור שירה צעירה עם לילי רתוק, מוקפת בהמוני ספרים, כי בזמן ההוא היה צריך ספרים אמיתיים על מנת לכתוב עבודה, ואני לא אהבתי לחפש בקטלוג, אלא מוקסמת מהעושר הייתי עורמת ספרים שנראו לי קשורים איכשהו, וקוראת בהם ובדרך כלל שוכחת את נושא העבודה. עוד אני עורמת ספרים אני רואה מבעד לחלון הספריה את אחי וחבר שלו בבגדי עבודה הולכים למקום בו אני יושבת, לרגע היה חיבור משונה בין שני העולמות שלי, אחי בבגדי עבודה ישר מהטרקטור וספרית האוניברסיטה, הייתי מאושרת לחיבור הזה לפני שהתנפץ לנגד עיני, הם באו להודיע לי שאהוב ליבי הראשון ויחיד עד אז איננו יותר, שמה שנשאר ממנו זה שעון וכובע צבאי, הוא עלה על מוקש בסיור בגליל, את הלילה עברתי לבד, עם המחברות שלי אותן מילאתי במילים: דרורי מת, דרורי מת, דרורי מת, עד שנגמרו המחברות, מה שהציל אותי בימים הבאים היתה תמונה שבניתי לעצמי, הפרידה אינה סופית,אחותי השקופה מבלה שם, איתו, מתחת לאדמה, אחותי השקופה לא עייפה, כתבתי במחברות שלי באלפי גירסאות, במשך הזמן כשאהובים נוספים עזבו את חיי דימיינתי גם אותם שם בעולם ההפוך, מבלים בלעדי, לפעמים קנאתי באחות הזו השקופה שלי, שהיא בדיוק כמוני, אבל מחייה לא נעלם אף אחד, להיפך היא מקבלת את הנעלמים, וביחד הם רוקדים ושרים, שם, מתחת לאדמה.היום אני חושבת שבעיקר דמיינתי אותם רוקדים שם וזה מוזר לא היה לי שום ענין ברקוד בימים ההם.
לימים מצאתי אהבה, נולדו לי ילדים ובתי שגדלה מצאה את אחת הגירסאות לאחותי השקופה, היא התחברה לזה בדרכים אחרות, ומכיוון שהיא רקדנית , יצרה ריקוד בהשראת השיר של אמא שלה..
שבועות וחודשים היא עובדת על הרקוד הזה ואני רואה ורגשות שונים מציפים אותי, בעיקר גאווה,
בשבוע הבא בפסטיבל תיאטרון מקורי בתאטרון קרוב, היא תופיע עם הרקוד שלה, היא ואני מזמינות את כל דיירי בננות.
ההופעה תתקיים ביום ד" 13.8 בשעה 2100, ביום ו" 15.8 בשעה 2245 ובשבת 16.8 בשעה 2015, תיאטרון קרוב הוא בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב טל 036885004, ההופעה קצרה ובחינם, יש שם עוד הופעות מעניינות, צריך לעודד את הפרינג"!
אחותי השקופה
אחותי השקופה לא עייפה
מבעד לאדמה מלטפים את פניה
אהובי שנעלמו.
אבי שהכין לי סלט דק מדויק
ואחז בי בידו הסדוקה.
דרורי שמכנסיו הצרים מדי
התהדקו אל גופי,
הוא החזיק בשתי לחיי
והביט לתוך
נשמתי.
אחותי השקופה לא עייפה
היא רוקדת שם עם כל אהובי
כל מי שעזב את חיי.
חיילים שלא רצו בי
גברים ששכבתי איתם
כדי לא לראותם.
כאלו שראיתי ורציתי
ונעלמו כי לא
הייתי.
הם רוקדים עכשיו
עם אחותי השקופה
קולם נשמע מבעד לרגבים.
הם לא זוכרים אותי.
מאושרים.
זו לא אני!
אני רוצה לצעוק
אתם טועים! הביטו, אני כאן!
הם ממשיכים לרקוד
מניעים את כל גופם.
לא רואים אותי
לא יראו לעולם.
יודעת כמה הזמנות זה דבר מלחיץ, אז אוהב אותכם גם אם לא תבואו! {תחשבו שפשוט רציתי קצת להשוויץ…}
חני מרגש. מפליא עד כמה נפש פיוטית יוצרת מושג כל כך אישי ובונה סביבו עולם שלם. אחר כך באה אמנית אחרת במקרה מישהי קרובה ויוצרת עולם נוסף .
שיהיה בהצחלה לשתיכן . השלישית כבר מסודרת . עכשיו צריך להתחזק מה שיותר – כאן
בהצלחה חנה, וזה כיף להשוויץ בילדים שלנו, השבוע חשבתי על זה משום מה לאחר ההופעה של טובה גרטנר, שהיתה נהדרת, על המקום שאנחנו נותנים או לא נותנים לילדים שלנו מחוץ למסגרת המשפחתית הקטנה, זו שאלה מעניינת, לפעמים נידמה שאין לנו משפחה, רק אני אתם והבלוגים הטקסטים והציורים והשירים. טוב אמרתי מעט מכל המחשבות…. רק נחת חנה…
תודה אורה, גם אני חושבת על המקום של ילדי ביצירה שלי ובעולם שלי, הבנים אצלי מחוץ לגמרי והבת שותפה, מקור השראה, באמת נחת
תודה מירי, אהבתי את "השלישית כבר מסודרת" שיר בפני עצמו!
חני, חני, את פותחת חלונות, תריסים ווילונות לחדרי ליבך בצניעות ובכנות שאפשר להרגיש את הכאב, הגעגוע ובאיזו תנועת נפש המלווה את הכתיבה.
ואיזה יופי ועונג יש בשיתוף הפעולה היצירתי בינך לבתך
בהצלחה.
חני יקרה, כה מרגשים הטקסטים הן השירי והן הפרוזאי על מות האהוב ועל האחות השקופה ,ושיתוף הפעולה עם הבת, מרנין
תודה חנה יקרה, התגעגעתי לשמוע ממך
תודה חנה יקרה, התגעגעתי לשמוע ממך
תודה משה, התגובות שלך תמיד כמו שיר באוזני, מרגישה את ההבנה העמוקה שלך.
חני, יופי של שיר, אמיתי ונוגע, ישר מהבטן.
ו… די כבר עם המדויק. הוא עבה.
תודה אמיר, כנראה קשה לי להגמל מהמדויק הרודף אותי, מה היית שם במקום?
חני, כמה מרגשות המלים שלך, שיש בהן כנות ואמת גדולה. וגם אומץ. לצעוק ולהיות את.
אני רוצה לומר לך: דרך המלים אפשר לראות. לעולם.
תודה מירה על הערכת האומץ חברות שלי העירו שאני חושםנית מדי, אני לא חושבת
את נהדרת חני. איך אפשר לשתוק את זה?
למה לשתוק את זה? החיים הופכים לחומר, דרך היצירה לחיות, להתמודד, להנציח. את אומרת המון על כוחות החיים שבנו.
מרגש מאוד הסיפור וגלגולו, הריקוד שהיה בך, בנפשך, ובתך שחושפת אותו לעולם.
לצערי לא אוכל להגיע, מקווה מאוד שתצלמי בווידאו.
המון בהצלחה, חני.
תודה סמדר, ומי כמוך מבין באומץ, את המורה שלי לאומץ בבננות, נותנת בי אומץ להגיד את עצמי!!
עצוב, עצוב. כמה שאחותך לא עייפה, את עייפה יותר?
גם לי יש שיח ארוך עם מתי.פעם כתבתי לעצמי (אולי אכין מזה פוסט פעם):
"מתינו היקרים ממתינים בסוף תור הזכרון היומיומי"
לוסי, איזו אבחנה נכונה, אני עייפה יותר ממנה, אולי על זה השיר, תודה
חני
אהבתי את הפרוזה מאד. השיר לידו הוא כמו הציור שלו. פןרמט שמתאים לך מאד.
אבוא ביום רביעי.
אגב, הפוסט שלך נותן פרשנות יפה מאד לפוסט האחרון שלי. והספר שקראנו שתינו: מקומאחר, יש מקום לכתוב עליו מתישהו כאן, לא? אולי תעשי לפעמים מדור ספר מומלץ?
נכון איריס חשבתי על זה שבבלוג השירים שלי הם כמו הציורים והכתיבה בשעורי הציור שלי אצלך,איור אחר לאותה הרגשה, יופי שאת באה!! ובקשר לבקורת על ספרים, אפשר לנסות, אולי ביחד? אפשר גם על מחליקה לאנטארטיקה, המקסים, לא?
כן, כתבתי בתגובתי אליך על "מחליקה לאנטארטיקה" ואז מחקתי כי זה נראה לי יותר מדי.. אפשר מדי פעם
🙂
מרגש מאד מאד
מרגש, חני.
גם הכאב, גם הגאווה.
ובהצלחה לבתך בתאטרון קרוב.
תודה שחר מריו, אנחנו זקוקות לאיחול הזה!!
יש כאן תמונה מאוד מוחשית ועדינה, הוא החזיק בשתי לחיי והביט לתוך נשמתי, ואני מאמינה שבתך – שאינה שקופה- מרגישה ורוקדת את ההתבוננות של הרגע האהוב הזה; בהצלחה לשתיכן.
חני יקרה, אני תמיד קוראת את כל דבריך בעניין רב ובהערכה עמוקה. במקרה זה רציתי להגיד רק שפתאום אני מבינה את התפקיד האבולוציוני של הדמיון (או אחד מהם). גם אני משתמשת תמיד כשקורה אסון באיזה דמוי כזה שמכחיש את העלמותו של האדם האהוב. אני אישית מדמיינת לעצמי את גן העדן שם מתהלכים יקיריי ומתרועעים בשובה ובנחת זה עם זה; עם כל האנשים והנשים שאני אוהבת ומעריצה בהיסטוריה של התרבות, ועם מלאכים ומלאכיות שמנגנים באך ומוצרט ושוסטקוביץ". הנוף הוא כמו בגובלנים של יה"ב עם ה"אלף פרחים", ועם מזרקת אבן לבנה וחד קרן צח… אח, הדמיון האנושי, כמה נחומים הוא מאפשר!
המשך מקודם:
את ה"קונץ" הזה למדתי מאחותה של נערה קרובה לי שנרצחה ליד קבוצי לפני עשרות שנים. האחות, שבעצמה מתה שנים אחדות לאחר מזה מסרטן, עסקה במחקר מדעי(ביולוגיה) ובכל זאת, בסיום הלוויה, פתאום הסתכלה על כולנו וקראה, כשהיא מצביעה כלפי מעלה: "מה אתם בוכים! היא שם למעלה בשמים!" משום מה, העובדה שהיתה מדענית נתנה לי איזה אישור ורשות להשתמש בדמוי הזה מאז ועד עתה. ומדהים, פשוט מדהים כמה זה עוזר מבחינה פסיכולוגית.
נעמי, אני תמיד מצפה לתגובות שלך, ריגשת אותי מאוד, עוררת מחשבה, לא חשבתי על תפקיד הדמיון במכונה האנושית, באמת לאפשר לנו לשרוד, הספור על החברה והדמיונות שלך מזמינים ספור מיוחד ושיר!!
התגובה הזו ממני, לבנה
חזק מאד. מרוב שהזדהיתי אין לי מילים.
תודה אביטל ריגשת אותי
מובן שאגיע.
תודה שלי, נשמח מאוד!!!!
חנהלה
ראיתי את אחותי השקופה בהתרגשות. ידעתי שילדתך רוקדת את חייך העצובים שלמטה והטובים שלמעלה.
אני
תודה ברכהלה, ידעתי שתביני,מי אם לא את? מצד שני מיטב השיר כזבו, אז החיים העצובים זה בערבון מוגבל…
הופעה מדהימה של הרקדנים אך איך אפשר שלא להתפעל מהכוריאוגרפיה הגאונית של לילך ולאן שהיא הובילה את השיר.