החלטנו ללכת לסרט, בעלי ואני

החלטנו ללכת לסרט, רק שנינו, לסרט שרק אנחנו נבחר, נשב איפה שמתחשק לנו ונוכל לקנות, אם נרצה את הפופ קורן הכי גדול, אחר כך נוכל לשבת באיזה בית קפה שנרצה ולהזמין מה שיתחשק לנו, ויהיה לנו נעים, כי מי יראה מה אנחנו אוכלים? ולא נצטרך להתחשב בכל מיני קמצנים ושומרי משקל, נוכל גם לרכל עליהם, על כולם, בעצם אני ארכל והוא יאזין ולא כל כך יבין על מי אני מדברת, ונוכל גם לשתוק ולא לדבר על שטויות, ולשמוע דעות של אנשים שהם בגיל שלנו אבל לא יודעים אפילו מי זה אהוד בנאי, או ניק קייב ובטח לא יסמין גודר {מה עם ערן צור אהובי?}
טוב, גם הוא לא יודע אבל לו אני סולחת, אני באמת סולחת? והשתיקות האלו הן באמת נוחות? יכול להיות שכבר אמרנו הכל? לא, אני עוד לא אמרתי כלום, דחיתי ודחיתי או שלא היה לי כוח להגיד והשנים חלפו, איך הן עברו כל כך מהר? ומה בעצם הוא יודע עלי, ואני עליו? אולי אנחנו לא יודעים דבר, או עצוב יותר אולי אין מה לדעת ומה שיש זה מה שיש?

אחר כך בדרך הביתה במכונית לא נצטרך לשמוע מה אומרים לנו מאחור החברים שהצטרפו, פשוט נשתוק לנו ואולי נחשוב עמוק בלב שחבל שאין את החברים האלו שיגשרו על הדממה, ונגיע הביתה. לבית שלנו. כמה שמחנו כשנכנסנו אליו בפעם הראשונה, משהו נשאר מן השמחה הזאת? ואולי אחרי שנתפשט הוא יתקרב אלי ויחזיק בי ואני אומר לו שלא נמאס לי ממנו, והוא ילטף אותי מתחת לפיג"מה שלי שמורכבת מחולצה ישנה שלו ומכנסיים בלי גומי, והוא יצחק וגם אני, והגב שלו יהיה כמו פעם רחב ושזוף וזר והוא יהיה זר לי וזה טוב זר במיטה, מי לא רוצה זר במיטה? ואני אזכר בפעם הראשונה כשראיתי אותו בבריכה באוניברסיטה, אז הוא היה ממש זר, הכי זר שאני מכירה, או שלא מכירה, בכל אופן אף פעם לא פגשתי מישהו כמוהו, עם השיער הבלונדי הארוך הגב השזוף, המשקפיים ובעיקר החיוך שלו, חיוך של מי שלא ממש אכפת לו, ורציתי אותו כל כך רציתי שיהיה שייך לי, רציתי לסמן את הזרות בחותמת שלי, או אולי לרסן אותה? והצלחתי, אולי הצלחתי יותר מדי?
ואז אני אגיד לו משהו מפתיע שלא אמרתי לו אף פעם, והוא יופתע ויגיד לי גם משהו חדש, כמו בואי נחבר עכשיו ביחד שיר, או את בדיוק מה שאני רוצה, ואז אני אנשק אותו כי המשהו שהוא אמר הוא משהו נהדר, ואחר כך הוא יגע בי במקומות שלא ידעתי שקיימים בי ואולי גם אני בו, רק אם הוא ירצה, כי אני חושבת שקשה לו שנוגעים בו קרוב מדי, אולי גם לי,אבל לא מדברים על זה אף פעם, כי ידוע שכולם מבקשים קרבה, או אולי לא? אולי כל העולם ממשיך לגלגל את השקר הזה? או שאלו במקרה רק שנינו, ואולי זה מה שחיבר בינינו אז, בבריכה?
ואחר כך נשכב קצת במיטה ולא יהיו לנו מילים, ויהיה נעים ,אפילו אני לא ארצה דבר אחר. ואני אנסה לזכור את זה כי לא יכול להיות שזה ימשך , וכדאי לחסוך את זה לימים הבאים, כשנהיה זקנים, כי מי נוגע כבר בזקנים? ואחר כך אני אסתובב ואפתור תשבץ והוא יגיד שהאור מפריע לו ואני אצחק כי אני יודעת שתוך שניה הוא כבר נרדם, אז אני לא אכבה את האור ורק אגיד לגב הזר שהסרט היה נהדר.