גב כף היד היה כהה מאד, צרוב שמש, ופנים כף היד וורדרד. לפעמים הזכירו כפות ידיה  בובות כפפה בשני צבעים, שחור לבן, שמסובבים מצד לצד, שתי דמויות: הגב שהוא גם פנים והפנים שהן גם הגב. הן היו קטנות כפות ידיה, קצרות, התאימו למימדי גופה הקטן,  הדחוס והעגלגל: בסבוסה.  היא עבדה עם הידיים, רק עם הידיים, הכניסה לכל דבר את הידיים: ...

גב כף ידה (1)   היו לה כפות ידיים של פועל, לא פועלת – פועל. נונה אמרה: "ידיים של גבר,  תראי איך יש לה היא ידיים של גבר." כפות ידיה שלה היו מופתיות כל כך עד שהגיעו לדרגת חפץ: צחורות-צחורות, כמעט בלי נמש, ניראו כאילו זה עתה קומחו. היוהרה הזו שבה נמשכו אצבעותיה עוד ועוד, עד מעבר לעצמן, מותחות את ...

שישים וחמישה בלשים בכריכה רכה תחבה אחותה מצרפת לתוך שבעים  ושש "חתיכות"  בצורות וגדלים שונים: נרתיקי  נשים מפלסטיק דמוי עור, חיקויים תוצרת סינגפור לנרתיקי המעצב הצרפתי לואי וויטון. "איך הכנסתי את כל ה romans policier האלה לתוך הלואי וויטונים, איך?" קרנה הדודה, מבסוטה מעצמה, הציתה עוד סיגריה, שוכחת את זו שהתאכלה לאיטה במאפרה. האמא חיכתה לה שתגיע "כמו למשיח", שתביא ...

מצאתי אותה יושבת בכורסת בית החולים, לצד המיטה, רחוצה ("קמתי ושטפתי את עצמי מוקדם מוקדם לפני כולם") עטופה ברדיד הצמר הסקוטי המשובץ שהבאתי לה, ירוק וכחול. הבוהק והמירקם הקציפתי של לחייה. אמרה שקורין אחותי הביאה לה קודם טוסט בייגל מהקפטריה למטה "ואת אלה," סימנה לעבר שידת המיטה: שש צנצנות של יוגורט "אקטימל" בחפיסת קרטון. אמרה ספק בתלונה, ספק בשביעות רצון, ...

אותו ספר(4)   La dame aux camelias   "היא היתה מגיעה תמיד לשאנז-אליזה לבדה, בכרכרה שלה, שהשתדלה להעלים את עצמה בתוכה ככל האפשר, בחורף עטופה ברדיד קשמיר גדול, ובקיץ – בשמלות פשוטות לגמרי: ואף שבמסלול הטיול החביב עליה חלפו לא מעט אנשים שהכירה, הנה אם חייכה אליהם במקרה, לא נגלה החיוך הזה אלא לעיניהם שלהם: היה זה חיוך היאה לשפתיה ...

לילות שלמים היתה בעינים פקוחות, חיכתה לבוקר, הדליקה את מנורת הצד הסמוכה למיטתה, כיבתה ושוב הדליקה, קוראת עוד כמה עמודים עד שעפעפיה כבדו. לא יכלה להירדם עם האור שהטילה מנורת הצד הקטנה ולא יכלה בלעדיו: הלילות היו רצף מקוטע של הבלחות אור שביניהן אזורי חושך. מתישהו נמצאה פשרה למיקוח הזה בין האור לחושך: היא הטילה מגבת על האהיל של מנורת ...

היינו שלושה בתצלום: הוא, האמא ואני בגיל שנה ועשרה חודשים (שנים אמרה "שנתיים" אחר כך תיקנה: "איזה שנתיים. אולי שנה ועשרה חדשים היו לך") הוא היה באיטליה. שלח לה שתבוא עם הילדה, שיראה סוף-סוף את הילדה.  הם כורעים לפני היונים, בתוך היונים, הילדה ביניהם, עומדת כמו בובה שלרגע הציבו אותה על רגליה, תמכו בה מאחור (האמא) שלא תאבד את שיווי ...

לילה לפני בוקר מותה, בבית החולים. נאספנו בלי תיאום מראש, לא מודבקים, מתקבצים ביחד לרגע על כיברת אדמה משותפת, לרגל העניין המשותף – היא.  אחי בבגדי עבודה הכי מעאפנים, כל כך בגדי עבודה שכבר קריקטורה על בגדי עבודה. אחותי עם הלוקסוס הזה של הפטיפורים ממעדניות של עשירים שאחי מחסל בדקה, והלוקסוס הכביכול אגבי של הבגדים, שערות הבלונד פלטינה שלה המשוכות ...

     חיוכה של אודרי הפבורן ב"חופשה ברומא", לבושה בפיג'מה של גרגורי פק ואוחזת את קרסוליה הדקים, המוצלבים, הוא אולי אחד הרגעים היותר מרטיטים של הפורטרט הנשי בקולנוע: זהו לא סתם חיוך מקסים, ממיס לגמרי ושובה לב – כאלה ראינו כבר ולא אחת, זהו חיוך של פייה.  ממש בדומה לכוכב הזוהר בקצה השרביט הפייתי, משנה לאלתר את טיבעם ומיד הם ...

בית הכנסת בשכונת ילדותי היה קיים בלשון רבים: בתי הכנסת. ברחבת החול, במורד הגבעה שעליה עמד המוסד הכי חשוב ואולי גם הכי קדוש בשכונה – סניף קופת חולים של ההסתדרות הכללית – ניצבו כמעט במעגל חמישה או שישה בתי כנסת, פונים זה אל זה במבוכה כמו ילדים מגודלים  שלא יודעים איך להתחיל לשחק. היה  ספרדי, טריפוליטני, מרוקאי, תימני, עדני, אשכנזי ...