בננות - בלוגים / / אותו ספר (1)
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

אותו ספר (1)

 

אותו ספר(1)

היא קראה. לילות שלמים היתה בעינים פקוחות, כיבתה את מנורת הצד ושוב הדליקה, חזרה לאותו ספר שהונח על גבו, פתוח, אותו עמוד. מה היא קראה? רק בלשים כמעט, רק בצרפתית. ערבית דיברה אבל בקושי זיהתה את האותיות: נשים בנות מעמדה ומוצאה  בקהיר לא קראו וכתבו ערבית, רק גברים וגם לא כולם. לסבא איזק, אביה, היתה פתאום איזו תקופה פדגוגית: החליט לשכור מורה לערבית שיבוא הביתה, ילמד אותה ואת אחיה. הם לא למדו כלום, "הוצאנו לו למסכן את הנשמה": השליכו עליו מהקומה העליונה את כסתות הנוצות התפוחות של הנונה כשבא, התחבאו, מרחו את משקפיו בעיסת קמח ומים, הדביקו את דפי סיפרו אלה לאלה, ביימו מסיבת אירושים בינו לבין בת השכנים המכוערת שאליה הוזמן כל הרובע. הוא ברח, המורה. "זה אני שאשלם לך בשביל לא ללמד אותם, את אלה," הבטיח לסבא איזק. 

הסיפור על המורה לערבית ותלאותיו מילא אותה קורת רוח אבל לא של שמחה לאיד. כל האהבלים בספור היו מסכנים. היתה אומרת:"המסכן המורה," "המסכן אבא שלי עליו השלום" אפילו "המסכנה הנונה," אפילו.

ו"המסכנה הנונה"  הוציאה אותה כל שני וחמישי מבית הספר, שתשגיח על אחיה הקטנים בזמן שהנונה אישפזה את עצמה בבתי סנטוריום ומרפא בהרים לרגל מחלותיה. "שבוע הייתי הולכת לבית ספר, שבוע היתה מוציאה אותי, מחליטה שהיא חולה" נזכרה האמא במשטמה.  שנים נשבעה לעצמה ולזולתה שכל שנאת הרופאים והתרופות והמחלות, לא באה לה אלא מזה: מהחולשות האלה, העילפונות והמחושים מהרומנים של המאה התשע-עשרה שתקפו את הנונה, הפילו אותה למשכב ימים על ימים "וכל הבית עמד דום, כל הבית מהמחלות שלה, זאת."

והיא דווקא אהבה שניים שלושה רומנים של המאה התשע-עשרה, האמא, בעיקר שניים, של האב ובנו: אלכסנדר דימא האב ואלכסנדר דימא הבן, "שלושת המוסקטרים" ו"הגברת עם הקמליות". אחת לכמה חודשים היתה מוציאה את הכרכים הישנים שקנה לה פעם מוריס וקוראת מחדש. לצד הדברים של "היומיום," כל אותם עשרות ומאות הרומנים הבלשיים בכריכה רכה ששלחה אחותה מצרפת, היו לה בגדי החג שלה, הטובים באמת, המוסקטרים והקמליות.   את שניהם ידעה כמעט בעל פה, היא, שזיכרונה היה קצר, גחמני ועצבני בדרך כלל, אבל גדל והתארך רק כשהיתה חייבת משהו למישהו, לא חשוב מה: אז זכרה בפרטי פרטים ובדיוק מתי, כמה והיכן "כל גרוש." 

היא חזרה שוב ושוב ל"הגברת עם הקמליות" בחגיגיות שהיתה בה יראת קודש כמעט, דיברה עליה ובעצם, איתה, בקול מונמך, עצור שהתעדן פתאום, עידן את עצמו כלפי הרזון השחפני הרוחני של הזונה הקדושה ההיא, מרגריט גוטייה. בעיקר השתהתה כשסיפרה, בסצינה האחת, המכריעה, המטלטלת: מרגריט גוטיה נצלבת. היא מסכימה לעלות על הצלב, להקריב את עצמה, למען עתידו של אהובה, למען האהבה הטהורה, המוחלטת, שגוברת על כל "אינטרס," כל תשוקת מימוש ארצית. הקרבתה היא סוד, משהו בינה לבין אביו של אהובה ארמן שדורש ממנה להניח לבנו אבל חשוב יותר – סוד שהיא חולקת רק עם אלוהים, לא עם החברה. מרגריט גוטיה הזונה היא טהורה, צחורה כמו סדין. החברה מלוכלכת, החברה שדנה את מרגריט וצולבת אותה היא המלוכלכת. מרגריט גוטייה היא קרבן של החברה המלוכלכת, "יפה ולבנה כמו מלאך, מסכנה," אמרה, עיניה מתכסות איזה דוק, ספק  דמעות ספק צריבה של העין השמאלית החולה, וידה נשלחת אל ספל הקפה, מביאה אותו אל פיה, אבל לא בשביל ללגום, רק להניח את שפתיה היבשות על שוליו החמימים.

 

מתוך "קול צעדינו".


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com