בננות - בלוגים / / אותו ספר (2-3)
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

אותו ספר (2-3)

אותו ספר(2)

שבת אחר הצהריים,  תחילת סתיו, הסלון החשוך עם החלון הצפוני שמנורת הצד נדלקת בו כבר בארבע: היא וקורין אחותי יושבות על שתי הספות הערוכות בצורת ריש כשרגליהן אסופות תחתיהן, על השולחן הנמוך לפניהן צלחת עוגיות ממולאות תמרים שקועות בתוך גבעות של אבקת סוכר לבנה. על מישטח הזכוכית של השולחן סביב הצלחת, יש תילי אבקת סוכר לבנה. אף אחד לא מנגב. מבטן מופנה הצידה וכלפי מטה, לא זו אל זו,  בוכות על מרגריט גוטייה.


אותו ספר(3)
כשהיתה הילדה בת חמש הגיע מוריס לצריף לראשונה: לראשונה יכולה היתה להקיף בתודעתה את הפעם ההיא, המובחנת, הארוזה, שהיו לה התחלה אמצע וסוף מובחנים, לזכור אותה לראשונה בעיניה היא, לא דרך עיני אחרים, לא בלשון עיניהם.  בדברים היה סדר, היתה השתלשלות, דבר הוליך לדבר: הוא נכנס דרך דלת הצריף, הוא ישן בצריף שלושה ימים, הוא יצא בעד הדלת כעבור שלושה ימים. זה היה גבו, כשיצא, מתרחק במעלה השביל, נתון בחולצת הדיאולן "כבס ולבש" בצבע תכלת אפרפר, עם שני הכיסים הגדולים מלפנים.הוא לא קרא לה "הילדה" אלא טוני, מה שבערך היה השם שלה. "מה זה "הילדה"?" אמר," "הילדה" זה כמו "הכלב"" אמר, "או "החתול"," אמר.

בספר שהביא לה מוריס היה ציור גם של כלב וגם של חתול. שניהם היו שחורים. לכלב היה זנב שמוט ואוזניים זקופות ולחתול זנב זקור למעלה ואוזניים משוננות, כאילו גזרו אותם במספרי זיג-זג. הילדה סימנה את השוליים המשוננים של אוזני החתול בטוש אדום. "למה את מקשקשת בספר?" שאל מוריס אבל לא נזף, מוסח דעת. הוא חשב על משהו אחר. הוא אמר לה את הדבר האחר שחשב עליו: "זה ההתחלה," הקיש על הספר הדקיק באצבעו הארוכה והשזופה: "זה הבסיס. וכשתלמדי את האותיות תכירי את המילים ואחר כך את המשפטים ואחר כך את הסיפורים, הכל הכל מה שיש בעולם המעניין שלנו." 

מוריס ישב עוד עם הז'אקט  על הספה שהציבה האמא בינתיים בהול, עד שתמצא לה מקום אחר או בית אחר, והילדה ישבה לצידו, משוכלת רגליים, בפיג'מה. הביאו אותה עם הפיג'מה מהרבע צריף של נונה כשבא, שיראה את הילדה. קודם ישנה במיטתה של הנונה אבל עכשיו היתה ערה לגמרי, הפכה את דפי הסיפרון מימין לשמאל. מוריס תיקן אותה, הפך את הספר: "זה צרפתית, משמאל לימין," אמר לה.

בעמוד הראשון היו התנועות, בלי ציורים. הם התחילו עם  התנועות, מוריס התחיל והיא חזרה אחריו:

a.e,I,o, u

על ה  a, e, I התגברה הילדה יפה, אבל לא על ה  o, u.. ההיגוי של כל אחד לעצמו ובעיקר, המעבר ביניהם, היו כמו תנוחת שיווי משקל בסקטים, על גבי חבית מתגלגלת. מוריס אמר שהיא צריכה להתאמן על זה כל יום, שלוש פעמים ביום, כמו שמצחצחים שיניים. "אבל אני לא מצחצחת שיניים," אמרה הילדה. מוריס צחק: "יש לה פה, לזאת." ההול היה צהוב, הקירות היו צהובים וגם האור שהטילה המנורה עם האהיל המשתלשל היה צהוב אבל צהוב אחר, עכור: בחלומות אחדים ניגר הצהוב, שטף את כל המראות כולם, והחלום אמר "זה אני," הודיע בצהוב לילדה שהיא חולמת.

 ומוריס ישב על קצה המיטה-ספה, משוכל רגליים, הילת המנורה הצהובה מעל לרעמה השחורה כסופה של שערותיו, עישן. האמא עמדה עם המגבת מטבח ביד כאילו נכנסה לרגע מהמטבח או כבר היא עומדת להסתלק, הסתכלה בשניהם, הקשיבה לשניהם. אחר כך התישבה על הכורסא, לצד המיטה-ספה, עוד עם המגבת מטבח. הם חיכו כולם כמו בחדר המתנה של רופא שיניים.  השקט שירד אחרי התנועות, הציפיה, נמדד בסיגריות של מוריס: סיגריה בסיגריה. הילדה הסתכלה בשקט בציורים בספר, באותיות, לא נשאה את מבטה לאמא: היא ידעה את חיוורונה. ואז אמרה האמא בצרפתית: "למה באת?"  

הוא לא ענה. אולי משך בכתפיו. צווארו הגרום והכהה נתחב לעבר בית החזה כמו קפיץ שהידקו אותו, בלי  רווח בין חוליה לחוליה. "יאללה תעלי למיטה," אמרה האמא לילדה. "איזה מיטה?" שאלה הילדה. מבטה של האמא ומבטו של מוריס לכדו זה את זה, נלפתו ביחד רגע ארוך. "למיטה שלי," אמרה האמא, עוד עם המבט לפות במבטו: "תעלי למיטה שלי." הילדה הלכה למיטה, לקחה איתה את הסיפרון עם האותיות בצרפתית, הדליקה את מנורת הצד של האמא, כמוה סידרה את שני הכרים למראשותיה, ניצבים לגב המיטה, נשענה עליהם ועלעלה בסיפרון. אחר כך באה האמא, כיבתה את מנורת הצד והיא המשיכה לשכב חצי בישיבה, גבה נתמך בכרים, אוחזת בסיפרון. אור דק, עקיף, הגיע לחדר מן המטבח שבו ישבו שניהם האמא ומוריס: הוא זחל ממנורת הפלוראסנט הקבועה מעל לשולחן המטבח  לעבר החדרון הצמוד, שם היתה המיטה שעליה ישנה לפעמים הילדה או אחיה של הילדה, התעקל לפתח הצדדי של החדרון המוביל לחדר השינה וממנו הגיע, חלש ועקום. חולשתו היתה חולשת הקול, הקולות שהגיעו משם, מהמטבח, שנידמו חולים כל כך כמו האור, ואז החלימו, עלו מאוששים, ושוב חלו, התפוגגו לתוך הרפיון הזה שהיה ידיה של הילדה האוחזות בסיפרון, כפות רגליה הרפות מתחת לשמיכה, כמו האור, כמו הקולות. וכוס התנפצה. הילדה עצמה את עיניה בכוח, בפנים מכווצות, הביאה את דפי הספר אל אפה, להריח אותם. ורעש הניאגרה בבית השמוש. "אבל אני לא יכול, לא יכול, לוסט," עלה קולו של מוריס, תקיף ומתחנן: "לא יכול, לא יכול. "

בבוקר היה צד המיטה לידה מסודר, לא סתור, ומוריס ישב במרפסת, בבגדיו הקודמים, שתה את הקפה שלו ולטש את מבטו המחופה במשקפי הקרן הכהים, בסיבובי הממטרה. זמן מה עמדה והסתכלה, בעיקר בציפורן הזרת הימנית שלו שהיתה מגודלת מאד, מעוקלת וצהבהבה. היא הלכה  והתיישבה על ברכיו אבל עם הגב אליו, כמו על כסא, שוקיה מיטלטלות מעל לשוקיו ומבטה מופנה לעבר הממטרה כמוהו. ידיו נכרכו סביב מותניה. ריצפת המרפסת היתה מוצפת מים: האמא שטפה אותה עם הצינור. אחר כך גרפה את המים בתנועות נמרצות עם המגב, מתיזה מים לכל עבר, כותנתה ספוגה במים, נדבקת ליריכיה  ולישבנה. מוריס החליף רגליים, עכשיו שיכל את השמאלית על הימנית והילדה התנודדה, כמעט נשמטה מברכיו אבל שוב התייצבה. "הבאתי לך עוד ספר אבל שכחתי אותו באוטובוס, חבל ששכחתי אותו," אמר מוריס. הילדה שתקה, העבירה את אצבעה על הציפורן הארוכה והמעוקלת שלו, על החוד שלה. "אני אבל אשלח לך אותו בדואר," אמר מוריס: "איך שאני אגיע אני אשלח אותו ותדעי שזה הספר הזה." "איזה ספר זה?" שאלה הילדה. האמא התקרבה אליהם עם המגב, חבטה במגב ברגלי הכסא שעליו ישב מוריס. "זוזו," אמרה. הם הזדקפו ומוריס הזיז את הכסא לפינת המרפסת, ליד שני העציצים הגדולים, שמט את אפר הסיגריה שלו לתוך העציץ. הילדה התישבה שוב על ברכיו אבל מהצד, שואפת את הריח שעלה מבגדיו, מעורו: טבק, מי גילוח ועוד משהו שהזכיר שקדים קלויים. "הספר הזה קוראים לו "דייויד קופרפילד" וכתב אותו סופר אנגלי אחד, צ'רלס דיקנס. זה הספר הראשון שקוראים כי הוא הכי יפה," אמר מוריס. 

היא הציצה בפניו כשאמר את זה, פניו עם משקפי הקרן הכהים, השפה התחתונה הרחבה והמדולדלת שרטטה קצת, רצתה לראות את פניו כשאמר "הכי יפה" וגם אחר כך, כשלקחה ממנו את מבטה וספרה את המירצפות בשביל שהוליך לבית של נונה, התבלבלה והחלה לספור אותן מחדש, חשבה "הכי יפה, הכי יפה," מעתיקה את עיניה מהמירצפות והקווים המסחררים שחיברו ביניהן לעבר הגג, גג הרעפים האפור והמכמיר של נונה שעכשיו כאילו הותך בשמש, עמד כל רגע לפוצץ את עצמו באלף גיצים ואז להינמס, לזלוג כמו לבה כבדה על הקירות החיצוניים, דלת הכניסה ושלוש מדרגות הבטון של נונה וה"הכי יפה" זלג גם, ה"הכי יפה" שהיה מחשבה ומילה זלג בתוכה, נמס ונהיה דבר, אד, או רוח, או האוויר המחבר והמפריד בין הדברים שהיה להם שם.

והאמא התלבשה והלכה לעבודה, אמרה: "טוב, אני הולכת," והלכה, השאירה אותם לבדם. עד הצהריים המשיך מוריס לשבת במרפסת "עם הניירות": דפים דקיקים, מודפסים משני צידיהם ומסומנים בעט כחול שהוציא מהתיק שלו עם האבזם הקצת מחליד שהילדה סגרה ופתחה, פתחה וסגרה. ספלי הקפה נחו לידו ספל ליד ספל, בדלי הסיגריות שקועים בתחתית הבשרנית והבוצית שלהם כמו פגרים של תולעים. פעם או פעמיים עשה "הפסקה", הלך לנונה לשתות עוד קפה ולהקשיב לרדיו. הילדה הלכה איתו, יד ביד לאורך השביל, כאילו לא הכיר את הדרך, ישבה למרגלותיהם כשדיברו וחלמה.

זה היה היום הראשון, או השני או השלישי. כוס התנפצה. האמא אספה את הזכוכיות בידיה, נחתכה מהזכוכיות,  הפלסטרים שהדביקה על כפות ידיה נספגו בדם. התיק של מוריס היה על הדשא, פעור, כל הניירות הדקיקים, המודפסים משני צידיהם, היו על הדשא. "תעשה את הדברים שלך ותלך," זעקה האמא. שערה היה זקור למעלה, כל שערותיה העבות, הקצוצות לא עד שורשיהן, היו זקורות כמו בציור בספר האותיות שהביא מוריס ליד המילה: tete ,ראש.   

והיה משהו, ביום הראשון השני או השלישי, שהמילה "פעם" הולידה, שנמשך ממנה.

פעם יצאה הילדה מחדר השינה של האמא אל ההול הצהוב. היתה שעת צהריים, שעה אחת בין שתי העבודות של האמא. השקט המוחלט, המזעזע, שהיה בבית, בחוץ, הוציא את הילדה מהחדר, כאילו התרוקן העולם מעצמו בבת אחת, נסוג. היא עמדה בפתח ההול והסתכלה: מוריס היה שרוע על גבו, על הספה-מיטה, עיניו קבועות בתיקרה, פיקת צווארו בולטת, החזיק סיגריה ביד אחת. האמא בבגדי העבודה היותר טובים של אחר הצהריים, כרעה ברך למרגלות הספה מיטה, למרגלותיו. מיצחה היה כבוש במעלה ביטנו, לצד הסרעפת. ידו האחרת, זו שלא החזיקה בסיגריה, ליטפה את ראשה, לא ליטפה, נברה עמוק, בוחשת בתוך שערה הסמיך, לתוך עור הקרקפת.  

 


מתוך הרומן "קול צעדינו"

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com