התינוק הישן (2)

התינוק הישן (2)

איך שראתה את התינוק של קורין, תיכף התעניינה בשנתו, למה הוא לא ישן. היא רצתה שהם ישנו כבר  התינוקות ("יאללה, אֶדַרְדֶם בַּאַה," תישן כבר) לא רק משום ששנתם הרגועה העידה על רווחתם ונטלה ממנה קצת מנטל האשמה הכבד על כך שהעולם הזה שהביאו אותם אליו, הוא בכל זאת לא משהו, אלא גם כדי שלא יפריעו לה בהזזות, בהפיכות ובסדרים שלה. איך היתה רוכנת מעט לעבר תינוק ישן בעריסה או בעגלה, בוחנת  בהשתאות וביראת כבוד, כמעט בהערצה, את המעשה הרב שעשה: "תראי איך הוא יושן!"  מצד שני, העירה בה תרדמת תינוקות ממושכת מדי, בהלות שהכפילו את עצמן  בטור הנדסי בכלום זמן: בתוך שניות עבר התינוק בתודעתה ממצב של בריאות מופתית  לכמעט גוויה. אז רצה היא, אפילו היא, ל"רופאים," המירה את תיעובה כלפיהם בפיק ברכיים של התבטלות מוחלטת, והנונה, שצפתה בכל זה, חגגה את ניצחונה לא כל כך בחשאי.

 הן כרכרו שתיהן סביב התינוק של קורין שהגיע תמיד לצריף עם צרורותיו "רק לשעה" ונשאר שמונה, עסוקות, בעצם, בהורדת ידיים בלתי פוסקת, גלויה ולא גלויה, על הסמכות, ובעיקר – מקור הסמכות. הריקוד שלהן היה כזה  שהאמא, שבסתר ליבה הכירה בנונה כמקור הסמכות לענייני תינוקות, עשתה הכל, ובלבד שלא תיקלע לשפל המדרגה מבחינתה, של ההכרה המפורשת והמלאה בזה, ואילו הנונה מצידה,   פרשה ללא ליאות מתחת לרגליה של האמא את רשת נכליה, ערמומיותה, והמנעויותיה המילוליות, שבמסגרתם, לא ביקשה כלל וכלל את ההכרה המפורשת הזאת בסמכותה, כלל וכלל לא, ובלבד שינהגו על פי דרכה והשקפתה.

והתינוק של קורין, שקודם ישן וישן בתוך עגלת הטיול שלו במרפסת השמשית, על פניו הקטנות, האדמדמות והמקומטות ("פנים של זקן" אמרה קורין) מבליחה אגב שינה עווית החיוך או המצוקה הלא רצונית הזו של התינוקות, התעורר פתאום בבכי מזעזע. מה קרה? מה נהיה? "סוף העולם, סוף העולם," מלמלה האמא, נואשת, החליפה לו, האכילה אותו, השקתה אותו, הפכה אותו על גבו על ביטנו ועל צידו, טיילה איתו בעגלה ומוחזק בזרועותיה, הוליכה אותו למסגריה, תקעה נר בישבנו, שרה לו, גערה בו, הניחה אותו בעגלה והתעלמה לכמה דקות, שמה על מיצחו קומפרס קר, התנדנדה איתו בנדנדה החורקת של השכנים – וכלום. צווחותיו רק גברו: זרועותיו ורגליו הקטנות נאבקו עם האוויר, הוא הכחיל מבכי והאדים ושוב הכחיל, מאבד את נשימתו לפרקים. הנונה ישבה בפינת המרפסת בשלווה מעושה, הביטה ניכחה או לא, ואם הביטה, לא ראתה כמעט כלום, לוחשת את אימרותיה שנשמעו היטב היטב כאילו לעצמה, פוכרת את אצבעותיה הצחורות, הארוכות, ממתינה להבשלת אחד הרגעים. ואחד מהם, הראשון, הבשיל: עם נעלי הבית וחלוק הבית רצה איתו האמא לקופת חולים, לרופא. הדם אזל מפניה בדרך לשם ומשם, כשטיפסה במעלה הגבעה לרופא עם התינוק הצווח ובירידה מן הגבעה, עם התינוק שעדיין צווח: "יותר טוב לעבוד בניין, שייתנו לי לעבוד פועלת בניין- יותר קל," נשבעה האמא.

היא קרסה על הכסא לצד הנונה, במבט מזוגג, נענעה את העגלה עם הצווחה בקהות מוחלטת. עכשיו היתה הזירה כולה של הנונה: איש לא הפריע לה וגם אם רצה – לא יכול היה. "את ראית שקודם, בבוקר, שנכנסה כאן השכנה, אמרה איזה תינוק נחמד, את ראית?" אמרה הנונה לאט-לאט ובשקט. האמא הנהנה בהסכמה: היא הניחה את כל נשקיה, נכנעה בלי תנאים מוקדמים בפני מה שכינתה "השטויות האלה של פעם" של הנונה. "ואחרי שהלכה, הילד התהפך," המשיכה הנונה, השתתקה.  בדממה מלאת הרעיונות שהשתררה ביניהן, נשמע בכיו של התינוק פי כמה: עדיין נחוש אבל מעט צרוד יותר, מזוגג כמו מבטה של האמא. "אין ברירה," אמרה הנונה, "מַפִיש פַיִדַה: תשימי מלח יא לוסט." האמא גררה את רגליה למטבח, הביאה את המלחיה הגדולה של הבישול והחלה להמליח את עגלת התינוק, השמיכה והבגדים. "על הראש, על הראש," האיצה בה הנונה: "תשימי לו על הראש נגד העין רעה של ההיא, מַפִיש פַיִדַה," אין ברירה. היא זרתה מלח על ראשו ובתוך כפות ידיו הזעירות. מזג האוויר התחלף, השמש נסוגה מהשמיים והמרפסת והאוויר התקדר. הן נכנסו פנימה עם התינוק המומלח, ישבו משני צידי העגלה, מביטות.   "באותו רגע ישן, כמו מאלוהים, נרגע באותו רגע," סיפרה הנונה.