בהמשך לגרא אני מביאה שיר מן הכפור
של המשורר הנורבגי האהוב עלי ,שבימים אלה אני עובדת על מהדורה שניה, מורחבת ,של שיריו.
אוּלַב הֵאוּגֶה
בִּקְתוֹת עָלִים וּבָּתֵּי-שֶׁלֶג
הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה
לֹא שָׁוִים הַרְבֵּה, סְתָם
עֲרֵמוֹת מִלִּים שֶׁהִצְטַבְּרוּ
בְּמִקְרֶה.
אֲנִי חוֹשֵׁב
שֶׁבְּכָל זֹאת
טוֹב לַעֲסֹק בַּזֶּה, כִּי כָּךְ
יֵשׁ לִי
לִזְמַן מַה
מַּשֶּׁהוּ כְּמוֹ בַּיִת.
אֲנִי אוֹהֵב לִזְכֹּר אֶת בִּקְתוֹת הֶעָלִים
שֶׁבָּנִינוּ
כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים –
מַשֶּׁהוּ לְהִזְדַּחֵל לְתוֹכוֹ פְּנִימָה וְלָשֶׁבֶת
לִשְׁמֹעַ אֶת הַגֶּשֶׁם
וּלְהַרְגִּישׁ לְבַד בַּיְּשִׁימוֹן.
לָחוּשׁ טִפָּה עַל קְצֵה הָאַף,
טִפּוֹת בַּשְּׂעָרוֹת …
אוֹ בָּתֵּי-שֶׁלֶג בְּחַג-הַמּוֹלָד,
כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לַחְמֹק לְתוֹכָם
וְלִסְתֹּם אֶת הַפֶּתַח בְּשַׂק ,
לְהַדְלִיק נֵר וּלְהִשָּׁאֵר שָׁם
בְּעֲרָבִים שֶׁל קֹר.
אינסטינקט הבסיסי של הילד והאדם למקום מיסתור בטוח, של טבע שיגן עליו. כך לפעמים גם הכתיבה. הקשר הקרוב ביותר עם הגבורים, בקתה ביער או על ההר – כל אלה יצירת מציאות חליפית, אנושית יותר, שלמה יותר מחיים חסרים שלנו. כמה ארמונות שלג ואוהלים בניתי! וממשיך לבנות.
כמה יפה השיר ותרגום הנפלא שלך! למרות שאני לא חושב שכל מה שכתבתי הם ערמות מילים בלבד.
המשורר הזה מאד מאד נחשב עכשו בנורבגיה. אבל הוא היה מתבודד פראי. הוא כנראה לא כל כך החשיב את העבודה במלים לעומת העבודה בשדה ובמטע ובדייג ובייצור הסיידר המפורסם של מערב נורבגיה.
כמה יפה. אכן השירה כמו בית
ובעברית אנחנו ממש בונים בתים של שיר. אפילו אם עכשו אין כל כך בתים… יותר רחוב מתפתל.
"מַשֶּׁהוּ לְהִזְדַּחֵל לְתוֹכוֹ פְּנִימָה וְלָשֶׁבֶת" – תאוות נפשו של כל ילד (גם אלה שקוראים על שלג רק בספרים).
בהצלחה עם הספר החדש.
תודה, אמיר.
שיר-כפור מחמם לב, סבינה.
בהצלחה עם המהדורה המורחבת.
כן, קצת קשה להבין איך הם מתחממים בתוך בתי השלג האלה, אבל הלב מתחמם.
שיר מתוק באמת, תמצית העונג הרומנטי של ההתכרבלות מתוך זַכּוּת הרגע ההווי המאפיינת ילדות. זהו האושר הכי טהור שאני מכיר. לא סתם מכנה אותו בית.
תודה על התרגום והצלחה עם המהדורה החדשה. חן.
תודה, חן. אבל האיש שכתב לא היה מתוק. היה איש מר שהתחתן רק בגיל 70!
לסבינה
חן צודק ,יתכן שהאיש לא היה נחמד אבל בשיר הזה מקופל משהו מאד אוניברסלי. אני זוכר שקראתי כמה שירים שלו בתרגומך, ולא כל כך התרשמתי ,והנה בשיר הזה ,למרות שלא מדובר בנוף ילדותי הצלחתי להתכרבל בתוכו.
בהצלחה עם הספר.
המשורר הזה, כמו כל משורר גדול, אינו מרשים שיר שיר, אלא עם כל המכלול.
בימים כאלה טוב לנדוד בעולמות אחרים, פחות לוהטים וצורבים בהדרכה המטיבה והאוהבת שלך, סבינה.
אכן זו תרפיה לנדוד אל החווה מעל לפיורד בה ישבתי כמה חדשים ותרגמתי. אבל גם כאן על שפת הכנרת, אפילו שהיא נסוגה, טוב לשבת ולראות את הארועים בפרופורציה של הבריאה כולה… ולהרגע, בלי לגרוע כהוא זה מן העירנות.
נו, אז בשירתו הוא הוציא מתוק ממר…
לפחות התחתן בסוף, הבחור.
וכמו שגיורא אומר הוא נגע במתיקות אוניברסלית שאפילו הוא לא אמר לה לא.
איזה יופי של שיר, סבינה, והתרגום מצלצל נהדר. ובבקתה גם אני הייתי רוצה להיות כשאפסיק להיות
למה כשתפסיקי להיות. דרך ביניים בין להשתגע מן הרעש ולהפסיק להיות– היא להפסיק להיות לגבי העולם. מי כמוך יודע זאת. אפילו לא ממש להיפרד מן העולם רק מן העיר ויותר מדי אנשים ולפנות אל העולם האמיתי .
נפלא ונפלא. תודה, סבינה
מזל טוב, שולמית! אולי אקדיש לך הערב שיר ליום הולדתך ה 61? הבנתי נכון?
זה יפהפה, ההזדחלות הזאת פנימה וההקשבה לקולןת הגשם בישימון, ההתחמקות לתוך בית השלג והדלקת הנר.
מזכיר לי משהו שלמדתי פעם על האיגלו. באורח פרדוכסאלי, מסתבר שלא קר שם בפנים: הקרח, כך הסבירו, מבודד היטב ושומר מפני הקור.
תודה, עדה. כנראה שהשלג מבודד, אחרת הם לא היו בונים בתי שלג. אנחנו בילדותנו בנינו "מחנה" מתחת לעצים, על עצים, בחולות בין יפו לבת ים…
עדולה פגשה את הנחס הזה והוציאה ממנו את הטוב.
שיר יפה ומכרבל גם מבוגרים.
בית של מלים
הוא בית של עלים
וככה שלכת הופכת לשיר!
יופי של משורר, סבינה, מתאים לך לחבור אליו.
שיר מקסים,
שיר שהוא בית.
מאוד יפה השיר. גם לי מקומות מסתור כל מיני, אחד מהם, המשמעותי ביותר, היצירה.לפעמים גם המקרר…