סבינה מסג משוררת ומתרגמת
אורח בבלוג
גיורא פישר
במלון הסקוטי בטבריה (זריחה בכנרת)
הִיא הִזְמִינָה בִּמְיֻחָד
אֶת חֶדֶר 406
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בַּמָּלוֹן.
סִפְּרוּ לָהּ שֶׁמִּשָּׁם רוֹאִים אֶת
הַזְּרִיחָה הַיָּפָה בָּעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁזַּהֲרוּרֵי הַכִּנֶּרֶת רִצְּדוּ
עַל עֵינֶיהָ בַּבֹּקֶר-
הָלְכָה לַוִּילוֹן עָצוּמַת עֵינַיִם
לִמְשֹׁךְ עוֹד קְצָת אֶת
הַלַּיְלָה הַיָּפֶה בָּעוֹלָם.
סבינה, היכן אוכל להזמין עבורי לילה כזה בדיוק…
שלום שולמית
למרות שפנית לסבינה נראה לי שהכתובת הנכונה היא אני. הייתי מוסר לך את הכתובת לולא ידעתי שהגברת שעליה נכתב השיר קוראת גם היא באתר של סבינה.
תודה.
אני רוצה להודות גם לסבינה שפתחה בפני את האכסניה שלה שהפכה להיות מלון מפואר.
אשמח להתארח אצל מי שיפתח בפני את דלתותיו.
גיורא
JDate אבל בלי אחריות.
יפה. אסע גם לשם ואבקש את החדר.
תודה איציק
חשבתי לבקש מהנהלת המלון סוף שבוע חינם בזכות הלקוחות שאני שולח להם.
בינתיים תאמר להם בקבלה: גיורא שלח אותי.
אתה יכול, אבל תזמין בזמן ותתכונן שזה יקר.
וכשזה תלוי בבת זוג אין ערובה.
אבל אם באים לבד… לשם או לכל מקום "חזק" אחק יש סיכוי ללילה כזה בדיוק!
בקריאה נוספת השיר הזה בעצם חתרני למדי, ובזה כוחו. לא בחוץ, לא בקולנוע של הטבע, לא ביופי שאינו בעיני המתבוננת.
"עצומת עיניים" זה לא בדיוק הלילה, אלא אולי העולם הפנימי ששום כינרת לא תשווה לו.
תודה אמיר
קראת את כל השיר.
דרך אגב, אני חייב לך המון ואתה בכלל לא יודע.
חיי הפנים אינם סגורים במעטפת העור ובביוגרפיה האישית המיידית. הם פתוחים אל מצע אדיר הכולל את כלנו ואת הכל . וכמו ההבדל בין לימוד תורה וקבלה. זה מצויין להתרכז בתורה, אבל מה יעשה מי שייש לא צמא לעוד משהו ? ילמד קבלה. אלא שלא כלם מוכרחים. רק שאי אפשר לבטל את מימד הרמז דרש סוד רק בגלל שהפשט נפלא כל כך!
יפה, חכם, ואפילו קצת מצחיק אותי בגלל שמוכר ושמדוייק מאוד — לא צחוק הא-הא, אני מקווה שאני מובנת – צחוק של הכרות, גם משום שאתה מתאר רגע מדוייק בצורה מדוייקת
וגם משום ש… אני מזהה פה את עצמי "מסתכלת" ככה בנוף… הו
וגם – למען האמת, גם בגלל שזה מופיע כאן, בבלוג שלך, סבינה, שמצחצחת לכולנו את המשקפיים ופותחת את התריסים בחמש בבוקר, יאללה להביט:)
תודה יעל על כל המחמאות.
הבנתי בדיוק למה את מתכוונת בנושא "הצחוק". למען האמת, זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש כי בדיוק את הצחוק הזה אני מנסה להשיג בשירים האלה.
גיורא
יעל, אני לצערי, מאנשי הלילה וזה עתה (שתיים עשרה בצהריים)פתחתי את התריסים!
סבינה, גם אם לילה – את מגישה משקפת night vision לעיניים — וגוהרת אל מחוץ לחלון. יחפה… לפחות בקריאה שלי
🙂
(פְּשט: לא פעם שמעתי אותך קוראת למשורר להסתכל החוצה ולכתוב על מה שנמצא שם, מעבר לדפנות הגלגולת)
קרה שהליבידו שלי הולך בעיקר למקומות ולטבע
אולי בגלל שפגשתי את הגבר הנכון בגיל צעיר והאפיק הזה אינו פתוח להרפתקאות.
תמיד כתבתי על חיי ויחסי עם סביבה בלי לדעת שיש דבר כמו אקולוגיה. לאחרונה גיליתי שמשוררים שכותבים כך הוזנחו בעשורים האחרונים ושעכשו הם דוקא איזה אוונגארד חדש.
לי זה עוזר אבל אני לא דורשת אחרים להשתנות רק לפנות מקום גם לסוג כתיבה כזה.
יפה! רומנטי ועדין. למשוך עוד קצת את הלילה היפה בעולם. נ ה ד ר.
תודה מירה על המילים היפות
גיורא
שיר מקסים.
כשהנפש זורחת, תפאורת הטבע היא בעצם משנית.
שלום שחר מריו
תודה
השיר הזה יופיע בחלקו הראשון של הספר.
לפני העננים.
גיורא
כך שיערתי, גיורא.
ואני מסכים עם החלטת העריכה הזו.
בהצלחה.
שחר מריו, מה שהשיר אומר הוא בכל זאת שהמקום איפשר את החווייה!
חוץ מזה, איזה נפש זורחת. כמה זמן מחזיקה זריחה כזו? לפעמים היא מתמשכת, אבל מה שאנחנו רואים מסביבנו מהר מאד כבה הזיו. ואנשים חוזרים אל אי-הנחת הכללית בצפיה להרפתקה הבאה.
לא רוצה להשמע כמו מטיפה — אבל ישנו אושר אחר , יציב יותר שעליו אפשר לבנות. קשר למקום הוא אחת הדרכים
סבינה,
איני בטוח שירדת לסוף דעתי. לא התכוונתי לכך שהנפש זורחת תמידית. ידוע לי היטב שיש רגעי זריחה המבליחים בתוך ימים ארוכים של עננות או שקיעה. אלא מה? אם הנפש זורחת, אזי סיבת האושר מתעלה על יפי הנוף הנשקף.
אני מבין את נקודת המוצא שלך. הקשר לטבע, הקשר למקום (place) מיטיב עמך, וזו דרך נפלאה להימלט מן היומיום המעיק, לעתים. וזו תמצית שירתך האקו-פואטית. יש מי שמוצא זאת, אגב, בזיקה למקום (GOD), ושירתו תהא רליגיוזית. יש מי שימצא יופי בצליינות חילונית (כהגדרתו של אוורבוך-אורפז, וראי רשימתו של רן יגיל) ויש מי שימצא זאת בזיקה ביבליופילית או אחרת.
זה עניין אינדיבידואלי. מהמקום, בו אני עומד – בנסיבות חיי שלי – אני אכן יודע להפיק אושר גדול מהתמזגות עם יפי הטבע, אך לא בזה נעוץ מקור אושרי. ואני מודע לכך שאצלך זה אחרת. אולי אלמד זאת יום אחד.
שחר-מריו לחיות בטבע זו לא שלווה. להפך — חברת בני אדם מנחמת ומרככת. כשאני בתל אביב נפגשת עם חברים ומשוחחת על מה שמטריד הרבה יותר קל לי לצחוק על הכל מאשר כשאני לבד. לבד אתה והמציאות פנים אל פנים ואין עם מי לצחוק!
אבל היום צו השעה הוא להתבונן למציאות בפנים ולראות מה אפשר לעשות. זה קשה ולכן יש הערכה חדשה לשירה העוסקת ביחסנו אל הסביבה כי שירה יכולה לתווך ברגישות.
סבינה, יקירתי.
אני מבין מה את אומרת.
אני "ירוק" ביחסי אל הסביבה (ומסכים איתך שזה צו השעה. זו אג"נדב שהיא חדשה לי כמו לעולם כולו, אבל חיונית), אבל אני גם "ירוק" ביחסַיי עם בני האדם.
אדם אחד יכול לגרום לי אושר (ומטבע הדברים זה נמהל בצד האחר של המטבע). אבל בחברת בני אדם אני זקוק לדלת או לחלון. (בזכותך אני יודע מה יהיה הפוסט הבא שלי). כשאת אומרת ש"חברת בני אדם מרככת ומנחמת", אני מבין שזה צורך שנובע מנסיבות חייך. את תופסת את ת"א כמרחב שמאשפר מחייה או התנתקות מלחצי היומיום (שאין קשר בינהם לבין מגורייך בגליל). והנה, אני חי בת"א, וחברת בני האדם אינה מרככת או מנחמת. היא לעיתים בולעת ותובענית. (וזה גם עניין של תחום עיסוק). אבל זה תלוי נסיבות חיים ותלוי תבנית נפש.
באשר לשירה העוסקת ביחסנו אל הסביבה, כן! היא מתווכת ברגישות. זו משימה, שמחובתה להירתם אליה. כמו שאמרת, "צו השעה".
אילו כלם היו כמוך!
שחר מריו לא רוצה להעסיק אותך יותר מדי כאן במשבצות הקטנות, נמשיך , כמו שאתה מציע, בבלוג עצמו.
יפהפה.איזה כיף…
תודה לוסי
נכון, זה באמת היה כף.
גיורא
אם מישהו באמת יסע לשם ויפיק שיר — מוזמן לפרסם כאן.
חדר 406 בקומה הרביעית במלון על יד הכנרת הוא רק טריגר לרגע קסום ונהדר רגע עטןף סוד, שרוצים למשוך לנצח .השיר מתאר ברגישות ובמקוריות את רגע החסד הזה, תודה שהבאת
תודה חנה
אני מסכים אתך, אבל סבינה היא בעלת הבית.
גיורא
כמה יפה השיר, וכמה טוב לה, אפשר לדמיין את תנועת המשיכה העצלה של הוילון
תודה חני
מיהרתי לתפוס את הרגע הזה כי כמו שכתב אמיר אור בפוסט אחר: עלינו לשתף את הקוראים גם ברגעי החסד.
גיורא
כמה אהבה אליה (אל האישה!) יש בשיר. איזה יופי.
תודה שירה
גיורא