סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

דיג

סבינה מסג

 

 

 

 

דַּיִג

 

 

אַמְנוֹן הַדַּיָּג   מְאַיֵּשׁ  אֶת  "סִירַת הַדּוּגָה "

 חוֹבֵט  בְּפּוֹמְפָּה שֶׁל  בֵּית שִׁמּוּשׁ

                       עַל "תְּכֵלֶת שוֹקְטָה!!!"

מַבְהִיל אַמְנוּנִים

            לְהִסְתַּבֵּךְ

                 בְּחֹרֵי   רֶשֶׁת הָעֲמִידָה

 שֶׁזֶּה עַתָּה  פָּרָשׂ

 

 

 וְגַם אֲנִי

כְּהֶרְגֵּלִי מִיָּמִים יָמִימָה

 יוֹשֶׁבֶת

            עַל בְּלִימָה

 שִׁבְעָה  שְׁמוֹנָה ! תִּשְׁעָה! שְׁמוֹנִים! כָּל הַחַיִּים!

(לֹא בָּרוּר עַל מַה)

                          מַבְרִיחָה מִלִּים

 אֶל    הַמִּכְמֹרֶת…

 

 מַלְחִיצָה  אוֹתָן  לְהַכְמִיר לֵב!

 

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. נו אז מתי כל הזאנר המקסים של שירים אלא יהיה ספר?

    • זה נכון שאני משקיעה את מירב זמני בכתיבה עצמה, וביצירת מצבי כתיבה. אבל אתפנה ואטפל בהוצאה לאור. תודה, יוסף.

      • יוסף עוזר

        אני מעתי מה שכתבתי לחגית גרוסמן כי הזכרתי אותך:

        עולה בדעתי תופעה:
        את – חגית -מצטטת :
        "אך בלית ברירה חזרה על צעדיה ונשאה את חיוורונה אל הרחוב… "
        כמובן – לאה גולדברג-
        וגם סבינה בשיר הסמוך
        מצטטת:

        תכלת שוקטה.

        כשמצטטים זה אומר שהשפה העברית התרחקה מהלשון הזו שהפכה לנו ל"קלאסיקה" למשהו מנוכר ומתגעגע.

        טמונים בזה עוד עניינים שמתקשרים לי לעובדה המביכה שהוצאת ספרים הוציאה לאחרונה את התנך תוך שינוי כל הלשון התנכית ללשון עברית עכשווית. למשל:

        כרם היה לדודי במקום ששמו בן שמן ודודי עשה מאמץ ונטע ענבים ממין משובח…"

        מה זה אומר על התרבות הישראלית?

        • יוסף, לא יאמן התנ"ך הזה!

          אני מצטטת משתי סיבות: אחת — להביא את רחל לשיר ושנית באמת שלומר היום תכלת שוקטה בלי מרכאות — זה שמאלץ!

          • יוסף עוזר

            הוצאת רם – קראי:

            "הבה אשיר לידידי את שירת ידידי על כרמו. כרם היה לידידי על גבעה דשנה. הוא טיפל בו בנאמנות. הוא עדר אותו, עקר מן הקרקע את האבנים וסילק אותם מן השטח המיועד לכרם, ונטע בו גפנים מזן שורק, ובנה מגדל שמירה בתוכו, וגם יקב חצב בו. וקיוה לגדל בו ענבים, אבל גידל באושים, ענבים גרועים. ועכשיו, יושבי ירושלים ואנשי יהודה, שפטו אתם ביני ובין כרמי. מה יכולתי עוד לעשות לכרמי ולא עשיתי בו? קיויתי לגדל ענבים; מדוע גידל באושים? עכשיו אגיד לכם מה אעשה לכרמי: אסיר את גדר הקוצים שמעל גדר האבנים סביבו, וגם אפרוץ את הגדר, והבהמות ירעו בו וירמסו אותו…"

  2. מקסים.

  3. אני אמנון מבוהל
    שחמק מן הרשת אל על
    הפך למילה נכמרת
    שברחה ממכמורת לכנרת
    קפצה הישר
    לליבה של
    משוררת

  4. זה יפה – הברחת המילים אל המכמורת, כמו האמנונים המסתבכים ברשת.

    • תודה, עדה. הדייג הוא מטאפורה חוזרת אצלי לכתיבת שירה. כי בעצם למדתי לכתוב בזמן הדייג בכנרת.

      כשהייתי בת 20 נהגתי לשבת על המזח בעין גב ולדוג 6 שעות כל בקר במשך חדשים. תפשתי 16 אמנונים כל יום (רשמתי) . על ידי ישבו דייגים עם חכות משוכללות ולא העלו כלום. ואז הבנתי שאני מפעילה על הדגים כח רוחני, כלומר מתרכזת כל כך שאני יודעת מתי למשוך ומתי לחכות עוד קצת , בדימיוני ראיתי את תנועת הדגים בתוך המים, מתי דג גדול יוצא מנקיק ומתקרב, מתי נחיל של קטנטנים מכרסם קלות… וצריך רק לתת להם לעבור

      כך אני כותבת

  5. אני הלכתי פעם אחת לדוג. זה היה כשהייתי בן שתיים עשרה. בדרך אל המים החלקתי על החצץ והחכה נשברה. אני מודה לאלוהים שעשני שלומיאל, ולא הניח לי להגיע אל המים ולהחריד את חייהם של הדגים.
    אולי גם המילים הן כאלה, שוחות, חסרות מודעות לים הרעיונות שהן חיות בו, עד שהן פוגעות בחכתו של משורר, השולף אותן לסלו.

    • האם אתה יהונתן גרוסמן הכותב מחקר על סיפורי ים?

      אם כן , אז ברור למה אתה לא רוצה להפריע להם שם.

      • אני.
        יש למופאסן אחד מאותם סיפורים מטרידים שנקרא שני חברים. הוא מדבר על זוג ידידים שיוצאים לצוד בזמן מלחמה, הם נתפסים על ידי צבא האויב, נרצחים ומושלכים למים. בסיום יוצר הסופר תמונה של גוויות השניים צפות בזרם. הם נראים פתאום כמו שני דגים.
        ונראה שמעשה הדיג הוא אכזרי לא פחות מהמוות שחטף אותם. דרכו הגאונית של היוצר הזה לדבר על מלחמת קיום, לכל החי תחת השמש.

        • נורא. אני לא בעד ללכך כך את כל התופעות. יש מלחמות ויש חיים שקטים ויש דייג וזה יכול להיות פסטוראלי ומרגיע.

          • איני בא להוכיח אותך, סבינה יקרה.
            אני אומר את אשר לי.
            והגשש החיוור אמרו: דייג אוהב דגים?
            זו דילמה.

          • גם אני צריכה לגרש מן הדמיון את מראה הכנרת האדומה מדם עם איברים כרותים צפים… כפי שנראתה לאחר שהרומאים דיכאו את המרד של אנשי מגדל — השכנה כאן.

  6. חני ליבנה

    איזה שיר יפה!!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג