בננות - בלוגים / סבינה מסג / השכן עם המספר הכחול
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

השכן עם המספר הכחול

הַשָּׁכֵן עִם  הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל  

 

 

 

 

 

 

מְכַבָּה  מִיָּד

 

אֶת  הַמּוּסִיקָה מִיְּמֵי הַבֵּינַיִם

 

( לַמְרוֹת אַהֲבָתִי לְהילְדֵגָרְד פוֹן בִּינְגֵן )

 

שֶׁלֹּא  יַהַפְכוּ הַצַּלְיָנִים הַמְּשַׁיְּטִים  מוּלִי

 

                     לְצַלְבָנִים  בַּדֶּרֶךְ אֶל הַבַּנְיָאס

 

                        אוֹ קַרְנֵי חִטִּין

 

   כְּדֵי לְהָקִים כָּאן אֶת   מַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם!

 

 

 

וְזֶה חוֹזֵר

 

   גַּם עִם  "מִבְחַר הַלִּיד הַגֶּרְמָנִי"

 

שֶׁכְּבָר הִתְחִיל  לִרְטֹט –

 

שֶׁלֹּא ימַלֵּט עַל נַפְשׁוֹ

                  הַשָּׁכֵן עִם  הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל  

                       עַל הָאָמָה

 

שֶׁבְּדִיּוּק בָּא  לָתֵת לִי יָד

עִם  הַמַּמְטֵרוֹת.

 

בִּמְקוֹם הַמּוּסִיקוֹת הָאֵלֶּה

 

אֲנִי עוֹשָׂה  תְּנוּעוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם,

                        מֻגְזָמוֹת,  מְיֻתָּרוֹת

לְעוֹרֵר גַּלִּים…

 

שֶׁיִּהְיֶה מִין זִמְזוּם בָּאֲוִיר

 

כְּשֶׁלֹּא  נְדַבֵּר

 

עַל

 

זֶה

 

 

9 תגובות

  1. שולמית אפפל

    זה
    בדיוק!

    • תודה שולמית. היום יום השואה היה לי דקא יום מאד חברתי ונעים. התארחו אצלי 7 משוררות מן העולם, הראתי להן חלק יפה מארץ ישראל.

  2. אצלנו, השכן הכחול התחתן עם הכחולה, עוד לפני שנולדתי, והם גרו בדירה תחתנו, והם לא אהבו ילדים, ולא אותנו, והם אכלו רק לחם ושום שהרגישו בכל השכונה, והם גם חילקו במתנה לכל השכונה את מיניאטורות הצדפים המדהימות שלהם ובסוף הם מתו באותו יום. מגז ביתי. ישמור אלוהים עליהם אי שם.
    השיר היפה והמדוייק שלך הזכיר לי אותם.
    תודה סבינה.

    • מיכל ברגמן

      אצלנו היה כמו ב"שואה שלנו" – שני בנינים שכולם כמעט היו ניצולים. ביום השואה היה שקט. אם רציתי לראות טלויזיה הייתי מנמיכה עד למינימום.

      • אסתי ג. חיים

        בנווה שאנן בחיפה, היינו רובנו בני ניצולים. זה היה נורמלי, שרוב האמהות היו קצת לא מאופסות. לא ידעתי כלל שאני "דור שני" עד שהתגייסתי בערך. ואני נחשבתי כמעט "נורמלית" כי הורי האחרים היו מבוגרים יחסית, והורי שהיו ילדים במלחמה, (אימי היתה בת שנתיים)היו צעירים, דיברו עברית רהוטה כי למדו באן בבתי ספר ואבי היה חייל בצבא ההגנה. כל הדודות היו ממוספרות, אבל הורי לא. רק שנים אחרי, כשאבי נתן לי את יומניו, ועד לאחרונה, גיליתי חלק מסודותיהם.

        • אסתי, נוה-שאנן. זה מקום שמוזכר תדיר על ידי חברי הטובים עמוס וחוה ישכיל מטבריה. אבא של עמוס – אברהם ישכיל , (אולי היה מורה שלך לציור?)ברח מגרמניה בעור שיניו עם אשתו הגרמניה והתיישב בנוה-שאנן. יש לי שיר עליו, אולי אעלה היום, לכבודך.

      • אני ארחתי היום משוררות בשייט על הכנרת, לרגע התחלתי לשיר משהו באנגלית, משהו על ישוע ועל ההליכה על המים… ופתאם השתתקתי — ניזכרתי איפה אנחנו עומדים.

    • אי זה ספור! זה מציאותי?

      עכשו אני חיה בקבוץ שיש בו ניצולי שואה, והשכן המוזכר אפילו הפך נושא לספר של יד ושם "יונה על חוט תייל".
      אבל את רוב שנותי עשיתי במושב שכל תושביו היו שרידי מחנות ההשמדה , שבאו לארץ ,התגייסו מיד למלחמת השחרור, ואחרי המלחמה קיבלו פיסת אדמה להקמת המושב הנקרא ח מ ד = חיילים דתיים משוחררים, וגם שם היו "סיפורים" אבל כמו שלך.

    • איריס, התגובה שלי ברחה למטה — זה מתחיל ב "איזה סיפור"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג