כִּסֵּא בּוּלְגָּרִי
כִּסֵּא מִטְבָּח בּוּלְגָּרִי
שֶׁיָּשַׁבְנוּ עָלָיו רַק "לְבֵּינְתַיִם"
עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדֵנוּ
(אֶת הַזְּמַן הָרָץ ?)
נִצָּב
מוּצַל מִנְשִׁיָּה וּפִשְׁפְּשִׁים
בְּסָלוֹן
שֶׁל בַּיִת יָפוֹאִי מְחֻדָּשׁ —
עֹגֶן שֶׁל מַמָּש,
אִי בָּאוֹקְיָנוֹס הָאֶלֶקְטְרוֹנִי,
נֵד קָפוּא מוּל גַּלֵּי הַמִּיקְרוֹגַל…
עַל גַּבּוֹ — הַטְבָּעָה שֶׁל דֶּקֶל
תַּחַת הַדֶּקֶל
יוֹשֶׁבֶת אֲנִי
וָמַעֲלָה בָּאוֹב
אֶת אָבִי וְאֶת הַבַּיִת הָעַרְבִי
שֶׁבּוֹ הָיִינוּ בּוּלְגָּרִים-צָרְפָתִים-עוֹלִים-יוֹרְדִים,
יְלָדִים
עִם פַּיְלָה
מְחֻפָּה סְמַרְטוּט עִם חֹר,
מְלֵאָה דְּגִיגִים
שֶׁמִּלְּאוּ לָנוּ
רַק "לְבֵּינְתַיִם"
הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ מִשְׁאָלוֹת .
סבינה, כמו בשיר עם החייל ששמו עוברת וחברו הובהל לרמב"ם (מה שם השיר?), גם כאן יש שזירה יפה של השסע היהודי-ערבי, העלייה (והירידה) לארץ (או בכלל בחיים), והילדות, הילדות. עם הדברים הקטנים (פיילה עם חור, דגיגים), ששווים יותר מכל מה שמשאלה יכולה למלא.
כסא יפה בנית.
(ואגב בולגרי. שאלה לא קשורה: מה בולגרי בגבינה?)
שחר, הצחקת אותי ביום די מתוח. אתה יודע שאני כותבת גם לילדים תחת שם-העט עדולה? ובכן כאן מזמינים אותי לגנים… היום היו לי מפגשים עם הקטנטנים האלה, ולך תסביר להם מה זה שיר?! זה קשה!
הדגיגונים שלך הזכירו את ילדותי, גם הכיסא של "רק לבינתיים".
סבינה, הגבתי לך בקיפודונים, אולי לא ראית את תגובתי.
אהבתי את שני השירים.
הצלחת לצקת חיים בשדות הגוועים שבשיר.
הרבה יופי בשבריריות הצבעונית שלכדת.
תודה, יודית, עכשו ראיתי. עכשו תורי לשאול אם ראית ששלחתי ברכה ליום ההולדת?
יפה סבינה איך שהעמדת את הכיסא, בין ישן לחדש, בין המרחב שהיה בו זמן לבין המהיר והאלקטרוני. "הדגיגים שמילאו לנו רק "לבינתיים"… מחזיר זכרורונות ילדות
משה, היכן עברה ילדותך? היה ים? אולי המעיין המפורסם של כפר יהושוע?
לא סבינה, לא המעיין של כפר יהושע, אלא הים התיכון למרגלות ההר הירוק כל ימות השנה, ההר שבתחתיתו היו מערות האדם הקדמון, ובמקום מסתור הייתי יושב בין סלעים, שיחים ופרחים משקיף שעות על הים ועל רכבות על קו המים, ובים מנסה לתפוס דגיגים קטנים החומקים בין האצבעות ומתחכחים באצבעות הרגליים.
אני אוהבת לשיר את "ההר הירוק תמיד" ואוהבת את מערות האדם הקדמון . אז אתה חיפאי? האם אמרתי לך שאילנה שחף מחפשת שירים על חיפה לאנתולוגיה?
איך חיברת יפה בין העולם של פעם לעולם של היום, כולה עם כיסא ענתיקה אחד. נורא ציורי השיר. ממש רואים תמונה. כאילו ציירת.
כן, יעל, הבתים בג"בליה שרק רצינו לעבור מהם לבת-ים ( הורי אפילו רצו להגר לצרפת! — לכן אמרתי "יורדים") — עכשו כל כך מבוקשים
אמנם זה שיר עצוב אבל יש בו גם משהו מקסים. זיכרון ילדות.
בעצם, מה עצוב פה? שהזמן עובר וגדלים? או העליבות של התקופה ההיא, כשלא ידענו להעריך את האופי-יופי של יפו וכלם רק חלמו לעבור לבת ים? זה נכון שהאוירה עצובה. אבל אני אומרת לעצמי– צריך היה להיות שמח ששכונות עוני הפכו לבתי יוקרה מטופחים במקום להתמוטט מהזנחה.
תודה על תגובתך, שירי.
אני אישית גדלתי בבת ים ואני מתה על העיר הזאת…
אבל התכוונתי על העצב שב"בינתיים". שמעתי הרבה סיפורים כאלה מאמא שלי. זאת אמנם הילדות הקשה שלה, אבל היא מעריכה אותה למרות הכול.
סבינה-עדולה יקרה שלי,
איזו בולגריה את… איפה ה"לוּטֶניצה", וה"גידייָאלה", וה"קיזיקו", וה"טרונצ"ו", וה"שקמבֶּה צ"ורבּה", וה"בורקיטס", וה"חלביצה"? נו, את רואה, הייתה לי ילדות לא פחות בולגרית… לעולם, אבל לעולם לא אשכח את ילדותי הבולגרית בשיכון חיסכון ביפו… את השכנות הנהדרות שגידלו אותי, את גברת קריספין ואת גברת בקיש ואת גברת פאנדו… ואת מוכר התפוחים המסוכרים (האדומים), ואת מוכר הסופגניות שהיה צורח בשדירה, טרי טָרֶה! טרי טָרֶה!"… ואת הקולנוע של אבא שהיה קרוע לרקיע המכוכב ולרחש הים שהגיע מחוף ג"בּלייה..
שיר נפלא – כרגיל.
נשיקות, יוסי
יוסי, באמת חסרים לי כמה ביטויים שרשיים ועסיסיים כי… הורי דיברו איתי בבית צרפתית! אצי הבולגריה גדלה בצרפת בחוף התכלת.
ועוד כיסא, בשבילך:
http://www3.vangoghmuseum.nl/vgm/popup.jsp?page=3733&collection=623&lang=en
לדעתי שלך יפה יותר!
תודה, איזה יופי, יוסי!!
אתה יודי, פנחס שדה (משורר שאהבתי) כתב שיר על עמידה מול התמונה הזאת. יכול להיות שזה בלונדון? אני מימי לא הייתי בלונדון וגם לא בפריס. אבל הייתי בג"בלייה ואני עדיין עושה שם ימים בין בתי הקברות על הים…
הכיסא הזה במוזיאון ואן גוך באמסטרדם. זה פורטרט אלגורי של גוגן שבילה איתו את שנת 1888 בארל. אפשר לראות ש"הכיסא" מאוד גוגני, לא
יש גם "כיסא ואן גוך", כמובן.
אנחנו צריכים פעם להיפגש בג"בלייה… מה דעתך?
כן, ובנתיים אני צריכה לתפוש כסא פלסטיק על הדשא מול הכנרת ולקרוא סוף סוף רומן שלך!
לבחירתך:
http://www.ein-hod.org/artist.asp?GalleryID=79
אני ממליץ על "אל נא תאמר לי שלום"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=698#post698
או "ליבשן"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=4923#post4923
בינתיים.
מקווה שה"בינתיים" הזה לא יימשך כמו ה"בינתיים" של הכיסא הבולגרי…
יוסי
יוסי, לא רק את ג"בלייה יש לנו במשותף, גם את עין הוד. גרנו בעין הוד שנה. קיבלנו אדמה והכל ,אבל אז חברים הקימו את כליל והלכנו איתם.
הכיסא הזה במוזיאון ואן גוך באמסטרדם. זה פורטרט אלגורי של גוגן שבילה איתו את שנת 1888 בארל. אפשר לראות ש"הכיסא" מאוד גוגני, לא
יש גם "כיסא ואן גוך", כמובן.
אנחנו צריכים פעם להיפגש בג"בלייה… מה דעתך?
איזה יופי סבינה.
אהבתי את האוקיינוס האלקטרוני (שיר בפני עצמו) ובינתיים נמצא כאן, מחכה
שתהיי תחת עץ הדקל הבא
תצללי לתוכו, ובין וויב למיקרו, תוותרי על הדגיגים ותחזירי אותם
למים
איריס
כו, איריס. אחד הכאבים של חיי היה לגלות שכל מיני פעילויות בטבע, כמו דייג למשל — כבר אינם ידידותיים לסביבה.
תודה לך על התגובה.
יפה. טוב שהזמן עובר, ואפשר להתנדנד על קצה הגעגוע.
נחמד "להתנדנד על קצה הגעגוע" אבל זה מצריך כסא נדנדה!