V
למירי, בהמשך לתגובה נחמדה.
זוכרים את המשורר הנזיר שתירגמתי לפני שנה. עכשו אני שוב משוטטת בשבילי הכרמל בעיקבותיו… כדי להשלים את הספר.
אֶלְיָאס פְרִידְמַן 1916-1999
הַנָּזִיר מִסְטֵלָה מָארִיס
אַרְבַּעַת הַיְּסוֹדוֹת
מֵאֵלֶּה הַיְּוָנִים בָּנוּ אֶת עוֹלָמֵנוּ:
הָאֲדָמָה, תְחוּחַת חֲפַרְפָּרוֹת וְשָׁרָשִׁים,
הַמַּיִם, הַדּוֹלְפִים מִבִּירְזִיַה
שֶׁאֵיזֶה נַעַר לֹא זָהִיר שָׁכַח לִסְגֹּר.
הָאֲוִיר, הֶעָרֵב הָעֶרֶב כְּמוֹ קְרֶם -פָּנִים,
הָאֵשׁ, בַּעֲרֵמַת הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים הַמַּתְחִילָה לִבְעֹר.
אִם כָּךְ הַגַּן שֶׁלִּי הִנּוֹ עוֹלָם בִּזְעֵיר-אַנְפִּין!
וְלֹא פָּחוֹת מֻשְׁלָם מִכָּל גַּן יְוָנִי,
אָז אֵיפֹה מִסְתּוֹפֵף לוֹ כָּאן סוֹקְרָטֶס הַגָּאוֹן,
זוֹרֵק שְׁאֵלָתוֹ הָעַרְמוּמִית: הַיֹּפִי מַהוּ?
וּמַמְתִּין לִתְשׁוּבַת הַדּוֹרוֹת .
סבינה – זה יפה ומשובב נפש. וסוקרטס כבר גמע מכוס התרעלה עד תומה והוא כבר תמהיל היסודות כולם.
ולראות את כל זה בגינה מסכנה של מנזר עירוני… כותב נפלא הנזיר הזה, לא?!
הטבע שעליו נסבו הדברים מצוי בכל גינה, אך לא התודעה המולידה את התרבות. שיר יאה לנזיר 🙂
איזו הבחנה! התודעה שמחוללת את האלכימיה של השירה מן הזניח ביותר. טוב לשמוע ממך, אמיר.
נהדר. מאפיין כל כך את שירתו – ההפלגה מהקונקרטי, המקומי והקרוב ביותר, אל המרחבים המטאפיזיים.
אכן, ההזנחה של גן המנזר הזה די תמוהה, היה צפוי שהמקום יטופח בידי הנזירים. אך גם גן פרא זה עוד טוב מול תוכניות הבנייה וה"פיתוח" הנרחבות של מנהל מקרקעי ישראל ועירייתה חיפה לגבי השטחים באזור סטלה מאריס.
אז בואו לבקר בגן הפרוע של סטלה מאריס, לפני שיהיה מאוחר!
חיפאית, שלום. לפי מיטב ידיעתי הגן אינו פתוח לציבור. אני עשיתי מאמצי הסברה כדי להיכנס.
ואכן עדיף גנים זנוחים על גנים 'מפותחים'
הכל היה לו שם לנזיר החכם ורב ההיסטוריה,יהודי,נוצרי,דרום אפריקאי,ישראלי ונתין הכנסיה.
כדאי לנו שנכירנו בקרוב בזכותך ובזכות ידידותיו שם במנזר.
מסתבר שבסטלה מאריס היו כמה וכמה נזירים יהודים!
סבינה, שיר מקסים. מזכיר במשהו את צ'סלב מילוש
נכון, מזכיר את מילוש בהגיון הפשוט.
כתיבתו מזכירה פה ושם גם את רחל– אותה תירגם!