כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

זה השקט

 
זה השקט
 
זֶה לֹא הַדִּבּוּר, שֶׁמֵּנִיחַ לְךָ לִשְׁמֹעַ
אֶת עֵינָיו שֶל מִישֶׁהוּ נִפְקחוֹת קָרוֹב בַּחֹשֶׁךְ ,
בְּגָדִים נוֹשְׁרִים מִן הַגּוּף הַמְּאֻשָּׁר,
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, זֶה הַשֶּׁקֶט
 
לֹא הַדִּבּוּר מֵנִיחַ לָנוּ לִשְמֹעַ
אֶת הַמִּטָּה נִשֶׁבֶּרֶת לִשְנֵי קַרְחוֹנִים מִתְרַחֲקִים
וְאֶת הַסוֹף נִטְרָק בַּדֶּלֶת הַנִּסְגֶרֶת,     
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, זֶה הַשֶּׁקֶט
 
חֲשָׁד מְנַסֵּר אֶת עֲמוּדֵי הַבַּית.
בִּשְׁתִיקָה הָאֵשׁ פּוֹשֶטֶת בַּסְּדִינִים.                  
אֲנִי נִצְמֶדֶת אֵלֶיךָ    
וכָּל חוּקֵי הַכֹּבֶד עוֹבְרִים מִפֶּה לְפֶה
בִּנְּשִיקָה אַחֲרוֹנָה.
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ,
זֶה הַשֶּׁקֶט, אֲהוּבִי.

שיר די  לירי לחתימת יום סוער

 
 

38 תגובות

  1. סבינה מסג

    יפה ומרגיע, יעל.

  2. אח, איזה שקט שמיימי.

    לחיי השקט.

    ששששש…. שששששששקט!

    (שאפשר להעריך במיוחד אחרי סערה)

  3. יעל היקרה, מרעיש השקט הזה…:)
    "חֲשָׁד מְנַסֵּר אֶת עֲמוּדֵי הַבַּית. אֵשׁ פּוֹשֶטֶת בַּסְּדִינִים"
    "זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, אֲהוּבִי"

  4. אכן "לא הדיבור" ,וגם לי יש שקט כרגע, שיהיה התגובה כתודה על הנגיעה.

    • יעל גלוברמן

      שמחה שהשיר נגע בך. אני מתיחסת אליו בחשדנות כלשהי, משום שהתנגן לי (בחלקו) כמעט מעצמו… וסרב לקבל שינויים (שהצעתי. והצעתי )
      אבל השבוע הוא נראה לי סופסוף.

  5. עדנה גור אריה

    שיר יפה ומרגש. מצא חן בעיני השקט המאפשר להרגיש.

    • יעל גלוברמן

      כן, למרות שאנחנו עוסקות במלים לפעמים להפסיק להשתמש בהן זה כמו להפסיק רעש, שבהעדרו – מתחתיו – אפשר לשמוע את הדברים שלא "מדבְּרים" אומרים את האמת

  6. יעל
    כשאני מסתכלת על תמונתך שמופיעה כאן, השיר שלך, כאילו הוא רישום של פניך. כלומר זה אותו תדר. אותה מוסיקה. קוראת בסקרנות את מה שאת מביאה כאן. נעים להכיר…
    איריס

  7. היי יעל
    מברכת אותך, על הביקורת, אין נחת יותר גדול מזה כשהעולם מאיר אותך בספוט, זה גורם לי בדקות כאלה להרגיש את חוית המאוהבות. השיר שלך טיפטף אלי בשקט…
    להתראות טובה

  8. יופי של שיר. אהבתי את כל התחושות המערבות בו. בדיוק קראתי את רונית וחשבתי על הקשר בין המילה מדבר והשקט שהיא תיארה והנה את דיברת על קרחונים!

  9. מניח לנו, אך לא נותן מנוח: השקט מדגיש (בשיר) את השברים, הקרעים הטריקות. והשיר מהדהד.

    • יעל גלוברמן

      אתה יודע, יש לי גירסה מוקדמת שבה כתבתי

      זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, שלא
      יניח לנו,
      זֶה הַשֶּׁקֶט, אֲהוּבִי.

  10. יעל ישראל

    נפלא.

  11. גלית וסקר

    יעל
    השיר קסום ביופיו. שיר לילה. הרבה התרחשות. אני כמעט שומעת יצירה של שופן מתנגנת ברקע כשההתרחשות בשחר קורית

    אהבתי מאוד
    גלית

  12. השקט כרקע מבליט את כל התחושות שגורמות רעש חיצוני ופנימי.
    יפה וחודר.

  13. יש המון כוח בשקט, וגם בשיר שלך. מאוד אהבתי.

  14. יעל, השיר הזה מחזיר אותי לכתוב מה שאמרתי וכתבתי לך בעקבות ערב ההשקה לספר: "אותו נהר פעמיים", והרהורים שעלו בעקבות הרשימה היפה שכתב מריו שחר בהארץ. אני חושב שחשוב לראות את השירה שלך גם כשלעצמה ולא רק ביחס לאגי משעול או לדליה רביקוביץ. יש בשיר הזה ובשירים שלך איזה כוח עילוי מופלא, אני חש במעין טרמיקה המאפשרת לחוש את השיר ואת החוויה היוצרת אותו באיזו תנועה של זרם האוויר שהשיר יוצר, ואפשר לטפס אתו, לדאות אתו ולגלוש ולצלול למעמקים. אני לא הסכמתי עם הבחנתו של הירשפלד שדיבר נהדר, אבל טען שאת "נסיכת האופל",
    והשיר הזה רק מחזק את עמדתי שיש משהו רמברנדטי אצלך,משחק מדויק בין אור לצל, אירוניה ותום, הומור וכאב
    וערגה גדולה, ואלה לא זקוקים לשום הישענות על איזו אם שירית גדולה, אלא זה עומד בזכות עצמו וזה שלך.

    • יעל גלוברמן

      מוישלה, אין לי מילים . לא בפרוזה.
      או בשיר, או… בעל פה.
      תודה עמוקה, עמוקה שאתה קורא ככה (רחבה, גם)

      מכיר את סיפור הפרדס?…

  15. מוטי גלדמן

    יעל, כמה יפה שרק בשקט נגלית כל עוצמתו הנוראה כמעט של אי השקט.

  16. מירי פליישר

    סוף טוב לדרך השקט וצבעיו,זה שבו שומעים טוב יותר. הייתי צריכה להסות רעשי יום וקראתי שוב והבנתי יותר.

    • יעל גלוברמן

      מירי יקרה, רק עכשיו גיליתי את התגובה שלך. ודאי מאז חזרו רעשי היום וכיסו… כמה וכמה פעמים
      לילית

      • אסנת בת פוטיפר

        זה שוב כואב לי. פיזית ממש כואב לי הכאב של השיר.
        פיזית ממש כואב לי שזה ציר הכאב שלך.
        הזכרת את ג"יד. הוא מספר באוטוביוגרפיה על הנערים הערביים שהם קנו והם מדברים על זה כמו לא-אדמים. את מזכירה פה מחאה על מכירת ספרים. העולם בוער כביכול בעוד רגע מלחמת העולם האחרונה, אני מכירה רדופים אירנים. וזה שאת יודעת לכתוב את הכאב הזה דוקא יותר טוב מכל אלו שעושים זאת, כואב לי שזה יוצא כל כך יפה ורועדות הסיפים על המצעים האלו.
        אולי בלהיות משוררת יש התחיבות לא לצאת מהחויה בעוצמות כדי שיהיו החומרים לעשות את זה. אולי משורר הוא אדם מקולל כי הוא רודף את כאבי סדיניו. אני לא יודעת מה כואב לי יותר, אבל קודם כל חנקו דמעות בגלל השיר עצמו. אולי הנפש היא סרט תורכי עלוב וכל מה שננסה לעשות כדי למקד אותה אחרת לא נצא מזה.

        • יעל גלוברמן

          רק לבינתים, לומר לך שאני קוראת את התגובות שלך פה ובפוסטים האחרים ושמחה בהן — אענה בצורה ממוקדת יותר במרוצת סוף השבוע, אוקיי?

          • אסנת בת פוטיפר

            מצאתי אותך משוררת ובדרך כזאת. כדי לתת לי שיר כזה, אלוהים ישמור מה הייית צריכה לעבור, (מה שעובר בן אדם), אבל כנראה משורר מבין את העוצמות. כל זה כדי שאני אפיק דרך אחר מה שאני מרגישה בשיר. הכאבים הבסיסיים ביותר זה תמצית האמת. זה המבנה שלנו.

            מי שיכול, מי שלא ואולי צורות כלאיים שאומרות: רגע, לי זה יותר מדי, קחי טוריה תחפרי תל ותעשי דו"ח חפירה או משהו דומה, זה יצירה. הרי החיים יטלטלו אותך כמו שהם יודעים.

            אחרי שנים לקרוא אותך ואני עם דמעות מהסוג ההוא "אפילו בלי לעבוד", (ודאי, מחר שוב טוריה).

            אני לא יכולה לתכנן שיר על הרדופים האירניים ולכתוב אותו, מקסימום, "דו"ח חפירה".

            המצעים הבוערים, זה מה שמחבר אותי ואותך לרדופים האירניים, כי אחרת לא הייתי מזדהה איתם כבני אדם רדופים, הם היו נשארים קונצפט.

            לא כל יום אני זקוקה שמישהו "יכתוב לי שיר".
            אני יודעת שאני נשמעת כמו בן אדם שחושב על מה שאת כותבת ולא כמו מי שמגיב לרגש, אבל זה בדיוק מה שבלתי ניתן להיאמר, זה מה ששיך לך.

            אחר כך באה רגיעה, שלווה, הרמוניה טובה יותר עם האחר. ו-אה, כן, נכון, קראתי איזה שיר, אתה יודע, (יש לך אש?), פואזיה, אגב, מה קורה עם קרבנות הצונמי?

  17. יעל,
    ענג צרוף השיר הזה. הקול, והשקט, שיש לו גם כן קול, מנסרים את חדרי הלב. והכל קול כך שביר. תודה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן