אוקיינוס הקברניט

  הָיַלְדָה הָנִשְכָּחַת שֶל עַצְמִי  מחליקה מן השמים  יוֹרֶדת וְנִכְנֶסת לִפְגוֹש את האישה  הִיא בָּאָה אלי בְּלִבָּה, שָם הָכֹּל, בְּלבָּה. וְלִי כְּבַר אֵין אַף מַחְשָבָה טְהוֹרָה.  הִיא מְהַנְהֶנת בְּרֹאשָה בְּהָבָנָה,  מַכְנִיסָה אוֹתִי לָהֵיכַל, מוֹשִיבָה אוֹתִי בפינה,  מְשָמֶשֵת מֵיתַר בתיבת תְּהוּדָה, מָפִילָה אוֹתִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר לתְנוּמָה  מצווה עָלַי הִתְלַכְּדוּת עִם הָהָכָּרָה ונרדמת מעל שָדַי.  יַלְדָתִי אֵינָה יְכוֹלָה להיוֹת דָבַר  שאֵינוֹ קַשוּר ...

  איךְ לבוא אל הדברים אם לא מן הגב לְאור יום חתול שחור פּוֹסע על מעקה הקומה השישית הַמְלֶט עם פַּרְוָה. גולגוֹלֶת שְׁחוֹרָה. אשה עם גרון יבש משתעבדת לְבֵיתהּ משליכה על גבו דלי ריק כפות רגליו רטובות הוא אינו מוֹעֵד לאור היום השישי מישהו חייב לעשות את זה אהבה אינה אלא קללה שירה היא קללה קפה, סיגריה, אין זמן אִשָּׁה ...

הענן בשמים היה סמיךְ, האויר כָּהָה והחשיךְ, השעה הייתה שש בערב בחודש ינואר קר במיוחד, עֵינַי חַלְפוּ על פני תִּנוֹקוֹת מעל ספסלים אוכלים חטיף ובוהים, בכחול עיניהם הגדולות חלפו בחורים צעירים, גוררים אחריהם ברצועה את כלבותיהם ההרות. אחריהן חלפו נשים עבות כרס, צעירות, מפלרטטות, כל העולם היה בהריון, חוץ ממני על הספסל בשדרות רוטשילד, לצדי קופסה מפלסטיק, ובתוכה חתול.

    כּמה צְרַחוֹת יֵשׁ לי בּראשׁ בן אדם זה ממש בֵּית משוגעִים אפשר לְהַזְמִין מִנְיָן לְקָדִישׁ כּמה מִיתוֹת יֵשׁ לִי בראש וְאף שֶׁקֶל לִשׂכּוֹר בּית או לקנות לֶחֶם בֶּטח שלא בּתְחוּמֵי תֵּל – אבִיב על המשוררים נִגְזָר נִדוּי מְעָרִים גְּדוֹלוֹת אלא אם כּן הֵם יורְשׁים כְּבֵדִים או קַבְּצָנִים שאוֹמְרִים אֶת האמת וְאז בכל מִקְרֶה אף אחד לא מַקְשִׁיב להם ...

ברצוני לסכם דברים בנוגע לפוסט קודם שהעליתי: "איך להציל את חייך במו ידייך" אשר התקבל בדעות חלוקות. ככל הנראה מחוסר הבנה.  אין הכוונה בטקסט זה, למתן אישור לגנבת יצירות של אחרים, רעיונות, מלים וכו". אלא להעמיד את העיקר שבחיי יצירה. והוא שאין הכתיבה מטרתה לטפח את האגו. ואין היצירה אמורה להחסם על ידו. ואל לאדם ליצור רק כדי לטפח את שמו. העיקר ביצירה הוא ...

    כִּמְעט נֵחְרַב בֵּיתנוּ כִּי בִּלְשונִי החֶרֶב וּבָהּ החוֹרְבָּן בִּלְשוֹנְךָ סכּין יפּנית חָרָקִירִי בְּלִבִּי הנַחְתִי לאשׁ לִפְרוֹץ מִן הדם וְהאדִימוּ עיניךָ, אהובִי!    

         אין דבר כזה המילים שלך המילים שלי – השפה אינה יכולה להיות שייכת  לאדם יחיד, למשורר אחד. המילים שייכות לכולנו. לאמיתו של דבר, הן  שייכות לאלוהים.  אין דבר כזה השירה שלך, השירה שלי. קיימת רק השפה, ואנחנו הכלים  המשמשים אותה. אנחנו מדברים מפי אלה שאינם יכולים לדבר, אנחנו  מבטאים את מחשבותיהם – לא את מחשבותינו שלנו. ...

        צריך לאסֹף את האפשרֻיות שתַּתְאֵמְנָה לנפש המִתאוָה, מִתאוָּה, מִתְאוָּה לִמְצא את המוזיקה הנכונה להשיל את הכאב אל תוך מכונה ישנה שזה יעודָהּ מזג האויר בחוץ אפשר לצאת בלְבוּש חוָּה, למשוך כנפי מעילו, לגלות את הערְוָה, לִפול בְּאהבה רק מזג הנפש אחוז בכבליו צריכים אנו לְדָוִד שינגן בִּנְבַלַיו, להסיר את הרוח הרעה להרגיע מן הבעתה. החֵרות אינה ...